אברהם שלום יהודה (1877־1951) היה אחד האינטלקטואלים היהודים המרתקים, אך המסתוריים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה־20. במהלך חייו אימץ יהודה שלל זהויות, חלקן סותרות זו לזו: יליד ירושלים ובן למשפחה ספרדית־ירושלמית מכובדת, דובר ערבית מבית ילדותו, אשר למד ונטמע בתרבות המערב, וחי ועבד בעיקר באירופה ובארה"ב; מלומד פורה, אשר כתב 15 ספרים ולמעלה מ־80 מאמרים בחמש שפות ובקשת רחבה של נושאים, מהשפעתו של התחביר המצרי הקדום על התנ"ך, עבוֹר בפילוסופיה יהודית בארצות האיסלאם, וכלה במחשבה המדינית של המאה ה־20. כדמות ציונית בעלת משקל, היה יהודה מעורב במשך עשורים בדיפלומטיה המזרח־תיכונית; כסוחר בספרים נדירים ובכתבי יד איסלאמיים מכר יהודה כתבים יקרי ערך לספריות הגדולות באירופה ובארה"ב, בטרם הוריש 1,400 כתבי יד לספרייה הלאומית של ישראל, בהם כתבי ניוטון, נפוליאון, והארכיון העצום שלו עצמו. לעיתים הציג יהודה את עצמו כבן המזרח התיכון, בן לתרבות הערבית מבטן ומלידה, ובפעמים אחרות עטה את זהות המלומד האירופי. האם היה יהודה מלומד אמיתי או סוחר ממולח שהשתמש בכסות האינטלקטואלית כדי לקדם את עסקי כתבי היד שלו, כפי שהאשימו אותו יריביו? האם היה בן נאמן של ירושלים, כפי שתואר בהלווייתו, או קוסמופוליטן נודד שחי את כל חייו הבוגרים מחוץ לארץ ישראל?
בעבר התמקדו החוקרים בפן זה או אחר של חיי יהודה ויצירתו, מגמה שהובילה לעיתים להבנה חלקית ומסולפת משהו של עבודתו. עם זאת, במהלך שלוש השנים האחרונות פתחה קבוצה של למעלה מ־20 מלומדים ואנשי ספרייה בחקירה בלשית נמרצת בנבכי ארכיונו ובכתביו של יהודה. בעזרת מומחיותם הייחודית והודות לעבודת הדיגיטציה והקִטלוג רבת־השנים של הספרייה הלאומית, הגענו להבנה שלמה יותר של זהותו של יהודה ופיתחנו תפיסה מושכלת יותר של האופן שבו נשזרו שלל הזהויות של יהודה לכדי אישיות מורכבת אחת.
במחקר שבו עסקתי אני, גיליתי כי היבטים רבים בזהותו של יהודה שאובים ממסורות וממנהגים שהשתרשו במשפחתו זה דורות. מנהגים אלה ניתנים להבחנה בראש ובראשונה בסיפורים שאברהם שלום יהודה ובני דורו סיפרו על עצמם ועל אבותיהם. הרבה ממה שנראה לנו כמרובה סתירות, נחשב נורמלי וטבעי בהקשר החברתי שבו גדל יהודה.
בניגוד לאידיאל האירופי של מלומד העוסק בידע כשלעצמו ואינו מעורב בהבלי העולם הזה, יהודה - כמו משפחתו - העלו על נס את אותן דמויות אשר שילבו השכלה עם ידע מעשי וחוכמת חיים. משפחתו של יהודה ייחסה עצמה על צאצאיו של ה"נשיא" מעתוק, בן המאה ה־17, שהיה האחרון בשושלת עתיקה של "נשיאים" ומראשי הקהילה בעיר אנא; עיר, שלפי מסורת יהודי בבל הייתה ביתה של ישיבת נהרדעא התלמודית. מעתוק היה ידוע, הן כמלומד גדול והן כסוחר מוצלח, זאת, בנוסף לשמו כראש קהילה מכובד וכנדבן. נכדו של מעתוק, שלמה אברהם מעתוק, היה פייטן מהולל בבגדד, וכן נודע ב־7,000 הספרים שאסף בספרייתו. אבי־סבו של יהודה, יחזקאל יהודה, היה חכם גדול בתורה, מנהיג קהילה ואיש עסקים אשר שלח ידו בעסקי הבשמים, האופים והמשי בהודו ובסין. כמי שצמח במסורת משפחתית זו, השילוב של יהודה בין השכלה, מחקר ועסקים, לא היה מן השפה ולחוץ ולא מהלך מחושב לבניית דימוי ציבורי, אלא שילוב טבעי ומתבקש.
לגשר על תרבויות: הבבלי־הירושלמי
אחת מתכונותיו הבולטות ביותר של יהודה, כפי שתיארו אותו אחרים וכפי שתיאר יהודה את עצמו, הייתה היכולת לגשר בין תרבויות המזרח והמערב. בשנים שלימד יהודה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין (1904־1915) כינו אותו חבריו לספסל הלימודים "הבבלי־הירושלמי" — כינוי ששילב בין מוצאו העיראקי של יהודה ובין שמות שני התלמודים, אשר ייצגו את שני המרכזים הגדולים, והמתחרים לעיתים, של בבל ושל ארץ ישראל. המחויבות לבניית גשר תרבותי הייתה ערך משפחתי מושרש. משפחת יהודה האמינה באופן עמוק באחדות העם היהודי. הן סבו והן אביו של יהודה השקיעו מזמנם וממִרצם כדי לקרב בין העדות היהודיות השונות בירושלים. משפחת יהודה ידעה לקחת את הטוב משני העולמות: מורים ספרדים נלקחו כדי ללמד את בני המשפחה דקדוק עברי, ומורים אשכנזים נלקחו כדי ללמד את בני המשפחה תלמוד, וידוע הסיפור כי כאשר התחתנה דודתו של יהודה, שרה, עם יהושע ילין, עמד אבי הכלה על כך שהזוג הצעיר יחיה שנה אחת עם כל משפחה, כך שיאמץ את מנהגי שתי העדות וילמד ערבית ויידיש כאחד.
כתביו האקדמיים המוקדמים ביותר, כשהיה בן 16, בנושא השפה והשירה הערבית הקדם־איסלאמית, משקפים את הקשר העמוק שלו אל התרבות הערבית ואת הקִרבה שבין הערבית לעברית. עבור יהודה, שיקפה הערבית הן את שימור תרבותה של יהדות בבל והן את היכולת לבנות גשרים בין תרבויות ודתות. •
ד"ר רחל יוקליס היא ראש אגף האוספים בספרייה הלאומית
