על שולחנות ארוכים שהוכנו במיוחד, נפרסו לנגד עינינו מגילות ארוכות ומסתוריות. לצד שמות קוד מוכרים פחות או יותר מעולם הספירות: חוכמה, בינה, כתר, בלטו להם קווים ישרים ועיגולים, מבנים גיאומטריים מורכבים, פרצופים וגפיים. לעיתים ניתן היה לזהות זקן, שיער, עיניים ואף.
אם יש איסור המזוהה עם עולמה המסורתי, האנטי־אמנותי, של היהדות, כך חונכנו, הרי זה הדיבר השני בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אלא שלמול עינינו המשתאות האיסור הזה הודחק, נמחק. המגילות חשפו תפיסת עולם יהודית אזוטרית, אחרת, קשה לעיכול, קשה להבנה. הן הבהירו: לאל יש דמות, ודמותו דמות אדם. "בצלם אלוהים ברא את האדם".
דמיון והסמלה של הבלתי ניתן לביטוי היו מאז ומתמיד אחת מתכונותיה הנועזות של תורת הסוד היהודית. התורה שכונתה החל מהמאה ה־12 "קבלה". חוקר הקבלה גרשום שלום (1897־1982) הגדיר את תפיסת העולם הקבלית כ"שובו של המיתוס לחיק היהדות". המגילות שאליהן נחשפנו נשאו את הבשורה הזו צעד אחד קדימה. הן היו נועזות אפילו ביחס לעולמם של המקובלים.
הציירים התיאולוגים הנועזים לא באו משולי החברה היהודית. אחד הנועזים ומרחיקי הלכת שבהם, רבי ששון מרדכי שנדוך (1747־1830), היה מראשי הקהילה בבגדד. אמן, רב, ופייטן שפיוטיו מושרים עד היום בקהילת יהודי עיראק. יתרה מזו, המקובלים־אמנים, שציירו ושירטטו את היצירות הוויזואליות והטקסטואליות המרהיבות והמורכבות האלה, קיבלו השראה אחד מן השני, עידכנו את תפיסתם עולמם הקבלית, שיפרו, שינו ושילבו אלמנטים.
עד לפני כ־30 שנה מעטים, אם בכלל, התעניינו במסורת הציור של "אילנות קבליים". רבים הכירו את "עץ הספירות" הקלאסי, שכונה לעיתים "עץ החיים". רבים גם ידעו על קיומם של שרטוטים שונים שנפוצו בכתבים קבליים, אבל השרטוטים נחשבו שוליים ביחס לטקסט הקבלי שהם ליוו. בסתר ליבם גם החוקרים וגם המקובלים לא עיכלו עד הסוף את נוכחותו של ה"מיתוס", את עליונותו הכובשת של המדיום החזותי.
טביעת עין של אספן יודאיקה, ויליאם גרוס מתל־אביב, ומאמץ אקדמי של חוקר קבלה פרופ' יוסי חיות מחיפה, וקבוצת המחקר שלו הביאו לפריצת דרך. מתברר שהמגילות שבהן חזינו הן: "אילנות קבליים". סוגה עצמאית, ספרותית־ויזואלית, שמטרתה לשרטט את מסתרי העולמות האלוהיים, מעין תוכנת ווייז לנוסעים, המקובלים, המעפילים בדרכם לעולמות עליונים. סוגה הדורשת בחינה עצמאית וניתוח משולב לשוני, חזותי ואמנותי.
ההבנה שיש כאן ז'אנר יצירה ייחודי הביא לחשיפתם מחדש של "אילנות קבליים" רבים בספריות ברחבי העולם והעמיק את הידע והמחקר על הקשרים בין המגילות השונות, מחבריהן ויוצריהן. מתברר שה"אילנות" נפוצו בכל קצוות תבל ובכל רחבי העולם היהודי: כורדיסטן, איטליה, מזרח אירופה, עיראק, מרוקו וארץ ישראל. ניתן לומר כי בכל מקום שבו עסקו בקבלה היו מקובלים שציירו "אילנות".
השנה, באחת מרכישותיה הגדולות ביותר בשנים האחרונות, רכשה הספרייה הלאומית, את אוסף האילנות של האספן ויליאם גרוס, ויחד עם "אילנות קבליים" שהיו שמורים באוצרות הספרייה היא כיום בעלת האוסף הגדול ביותר של "אילנות קבליים".
תצלום דיגיטלי של האילנות זמין כבר כעת באתר הספרייה, אך לא ירחק היום ויצירות אלה יוצגו למבקרים שילמדו מהן על עושרה האינטלקטואלי והוויזואלי של ה"יהדות", ועל המגוון האינסופי של הפרשנויות והמסורות המפכות בה. •
ד"ר חיים נריה הוא אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית
