השנה נציין 80 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי, אחד מענקי התרבות העברית. טשרניחובסקי היה בראש ובראשונה משורר, אבל שלח ידו בכל ענפי הספרות: הוא כתב גם שירי ילדים, סיפורים ומחזות, ערך כתבי עת, ומקום מיוחד נודע לפעילותו כמתרגם לעברית של מיטב ספרות אירופה העתיקה, ובראשה שירת יוון הקלאסית. יצירתו הענפה של טשרניחובסקי, ובעיקר שירתו, הקנו לו השפעה עמוקה על הקהל היהודי המתעורר אל העברית ואל הציונות.
הספרות העברית בדור התחייה במפנה המאות ה־19 וה־20 הייתה נועזת ואפילו מהפכנית, אבל המונולוג שנשא שאול טשרניחובסקי הצעיר כלפי תרבות יוון, בעומדו מול פסלו של אפולו המסמל עבורו את האסתטיקה, הכוח והיופי, הכה בתדהמה את הקוראים. המשורר בן ה־24 קרא לשלום אל האלילות היוונית, האויבת המושבעת של היהדות. טשרניחובסקי, שהיה לימים המתרגם הגדול לעברית של שירת הומרוס, פונה בהערצה אל יצר החיים היווני, אל רוח החופש ואל האמנות: "אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי"; ומציע להם לראשונה פיוס, בשם היהדות החלושה והחולה הקמה לתחייה "מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת".
נראה שרוב הקהל קורא העברית קיבל את השיר ברגשות מעורבים. המבט החוצה אל מעבר לגבולות המונותיאיזם היהודי הלם את רוח ההתחדשות שהביאה איתה התרבות העברית החדשה. מנגד, רבים התקשו להסכין עם ההתרסה החריפה.
אליעזר בן יהודה, שראה בו שיר מופתי, סירב לפרסם אותו בעיתונו כי ידע שקוראיו לא יקבלו קריאה לעבור על הדיבר הראשון בעשרת הדברות ולהשתחוות לפסל; יוסף קלוזנר העיד על יחס הפכפך של ח"נ ביאליק המתפעל מן השיר אך גם מסתייג מחירוף אלוהי ישראל שכביכול הזדקן; אחד העם איחל לטשרניחובסקי שיזכה ל"חירות מהשפעה זרה"; וגם ש"י עגנון, שנים רבות לאחר מכן, שם בפיו של גיבור הרומן 'שירה' הסתייגות מתיאור אפולו הנאסר ברצועות התפילין לא פחות משלוש פעמים.
במשך דורות מאז ניטשים הוויכוחים על העמדה שהציב שאול טשרניחובסקי עבור היהודי בעולם המודרני במאה ה־20. זהו יהודי השב אל שפת אבותיו וגם אל מולדתו העתיקה, ועם זאת הוא יוצא מן השטעטל, מנער מעליו את החינוך המסורתי, ומייסד תרבות עברית חדשה השבה אל מקורותיה היהודיים הקדומים ובד בבד גם שואפת להשתלב בתרבות המערב על כל רבדיה. אחת השאלות היסודיות היא אפוא מהו היחס שבין היהדות לבין האלילות?
באחד מרגעי השיא של השיר, בראש החלק השני (מתוך שלושה הנפתחים במילים "בָּאתִי עָדֶיךָ") ניצב היהודי מול פסלו של אפולו וקורא לעומתו, כהקדמה לקריאה לפיוס: "בָּאתִי עָדֶיךָ, הַאִם הִכַּרְתָּנִי? הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!" טשרניחובסקי קובע שהמאבק בן אלפי השנים בין שני העולמות המתנגשים בהכרח זה בזה הוא נצחי. מכאן התעוזה שבהצהרתו על הנכונות לחצות את התהום הפעורה בין התרבויות, ומכאן המטען שהועמס על השיר בעיני הדורות הבאים: המסורת היהודית מן העבר האחד והיוונית מן העבר השני מחוסרות כל מכנה משותף, ולכן המחלוקת ביניהן אינה ניתנת לפתרון. על היהודי לבחור בין המשך ההסתגרות במסורת היהודית ובמצוות הדת, ובראשן האיסור החמור על עבודת אלילים, לבין כריעת ברך בפני תרבות יוון — יסוד תרבות המערב, וכריתת ברית איתה.
• • •
שאול טשרניחובסקי לא רק הביע בשירתו את ההערצה לתרבות יוון. גם באישיותו ובהתנהגותו הוא סימל עבור בני דורו את שמחת החיים היוונית, את הגבריות והאסתטיקה, ואת היצירתיות האמנותית. טשרניחובסקי הוא שתירגם את יצירת הומרוס לעברית, והוא שהביא את האיליאדה והאודיסאה אל העברית. בכליל הסוֹנֵטות שלו 'לַשֶׁמֶשׁ', פסגת יצירתו המתארת את כניסתו לעולם השירה שנכתבה 20 שנה לאחר 'לנוכח פסל אפולו', הוא כתב על ההתלבטות הקיומית שלו: "אֵי דֶּרֶךְ אֶבְחַר בָּהּ וְאֵיפֹה הוּא הַשְּׁבִיל? הַאֶמְשַׁח שַׁמְנִי לְיָהּ אוֹ זֶאוּס אֶבְחָרֶנּוּ, אוֹ פֶסֶל אַחֲרוֹן־דּוֹר בְּמַמְלֶכֶת־הָאֱלִיל?"
בשנת 1899 שבה כתב את 'לנוכח פסל אפולו' היה טשרניחובסקי סטודנט לרפואה בהיידלברג. יוסף קלוזנר, חברו ללימודים באוניברסיטה, היה מאז לידידו הקרוב ולבן שיחו האינטימי בענייני יצירה כל ימי חייו, וגם לפטרון ספרותי שלו, ולבסוף לביוגרף שלו. וכך הגדיר קלוזנר את חברו בימי לימודיהם המשותפים בגרמניה: "בריא ורענן, אידיאל לאומי נעלה בליבו וחדות־היצירה בקרבו, מצליח באהבתו ומוצא חן בעיני כל, התהלך בתוכנו 'יווני עליז' זה יפה, צוהל, מאושר, מלא שפעת כחות גופניים ורוחניים, שכור־החיים ושכור־היצירה ומאמין בעצמו ובעמו".
שחקן 'הבימה' מנחם גנסין תיאר את טשרניחובסקי הבא לבקר את אחיו, הסופר אורי ניסן גנסין, המוטל על ערש דווי (בשנת 1913): "גבר חסון ויפה. לבוש הדר, עמידה כהוגן, בלורית כהה, מתולתלת, ביטחון ועליצות בכל", ואת תגובתו הנפעמת של א"נ גנסין הגוסס למראה טשרניחובסקי: "כזה יש ביכולתו לכתוב 'לנוכח פסל אפולו'". ומסכם מנחם גנסין: "אמת הנוי ואמת היופי ריחפה בחדר זמן רב אחרי לכתו".
בזכות הקשר הקרוב בין השניים נאספו אצל יוסף קלוזנר טיוטות, מכתבים ורשימות של טשרניחובסקי. לימים הוא הפקיד אותם בספרייה הלאומית יחד עם ארכיונו האישי, בהם מכתבים רבים שבהם תינה טשרניחובסקי את צרותיו בפני חברו ופתח בפניו את ליבו, וגם טיוטות לשירים.
בין הטיוטות נמצא גם כתב יד זה, של אחד משיאי יצירתו, על כפולת דפים שנראה שנתלשה מתוך מחברת. נראה שהגרסה המופיעה בכתב היד קדמה לגרסה הסופית שאותה הדפיס טשרניחובסקי בספרו 'חזיונות ומנגינות, ספר שני', שיצא לאור שנתיים לאחר כתיבת השיר (בשנת 1901). לכן, היא מעידה על הלכי הרוח של טשרניחובסקי בעת כתיבת השיר, קודם לפרסומו.
ההבדלים בין נוסח הטיוטה לבין הנוסח שפורסם לבסוף אינם משמעותיים, והם כוללים ניסוחים שונים של אותם רעיונות. מבט נוסף בטיוטה מראה שסופו של השיר כתוב בכתב יד שונה, מה שנראה כמו השלמה של השיר בשלב מאוחר יותר. חסר גם התאריך בחתימה, שהיה בעל חשיבות מיוחדת עבור טשרניחובסקי, ומכל אלה עולה האפשרות שזוהי גרסה ראשונה של השיר (גם טיוטת שני הבתים מתוך 'שירי האדם', שנכתבה על העמוד הרביעי של אותה כפולת דפי מחברת, אינה זהה לזו שהתפרסמה גם היא ב'חזיונות ומנגינות, ספר שני', ויש בה הפרשי נוסח קלים).
אבל יש הבדל מהותי אחד בין הטיוטה לנוסח הדפוס, והוא מופיע באותן שתי השורות שבהן ניצב היהודי לנוכח פסלו של אפולו, זה המשקף את לב העימות בין היהדות לבין האלילות היוונית. בכתב היד שלנו, במקום המילים: "הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!" כתב טשרניחובסקי במקור: "הִנְנִי הַיְּהוּדִי: הָפוּךְ זֶה חוֹתָמְךָ!" מהיכן הגיע הנה החוֹתָם הזה?
את החותם ההפוך שאל טשרניחובסקי מהצירוף העברי שרווח בשלהי המאה ה־19 "להפוך כחומר חותם" בהטיות שונות שלו, שמשמעותו ההפך הגמור מן המקור, בעיקר בתחום הדעות וההתנהגות. סביר להניח שטשרניחובסקי הכיר את המשמעות המקורית של הביטוי מחומר לימוד בסיסי אחר שזכר מן הסתם מן ה"חדר", הלוא הוא פירוש רש"י על הפסוק "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" בסיפור בריאת העולם (בראשית א כז): "בדפוס העשוי לו [...] נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז, וכן הוא אומר תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם" (איוב לח יד). גם את איוב הכיר טשרניחובסקי, אך כאן הוא שאל את המשמעות היסודית שהעניק רש"י למשל המקראי: התשליל המוטבע על ידי חותמת, או מִטְבָּעָה, על דף או על מטבע. המשמעות היא שהיהדות היא ההיפוך הגמור של האלילות, ועדיין, בתבניתה היא נוצרה.
ועתה נביט מחדש אל שתי השורות לפי גרסת הטיוטה: "בָּאתִי עָדֶיךָ, — הַאִם הִכַּרְתָּנִי? / הִנְנִי הַיְּהוּדִי: הָפוּךְ זֶה חוֹתָמְךָ!" הצירוף בין השאלה "הַאִם הִכַּרְתָּנִי?" במשפט הראשון, ובין המענה "זֶה חוֹתָמְךָ!" במשפט השני, מביאים אותנו אל מפגש טעון מספר בראשית (פרק לח) בין יהודה בן יעקב לבין כלתו תמר. תמר התאלמנה בזה אחר זה משני בניו של יהודה, שמצידו הותיר אותה בעגינותה עד שהפילה אותו בפח והרתה לו. רגע לפני שהוצאה לשריפה על פי הוראתו באשמת זנות נערך עימות ביניהם, ובו קבלה תמר האומללה כלפי יהודה על יחסו הלא־הוגן אליה. את חטאו כלפיה היא הוכיחה לו בהצגת החותם והפתילים שלו שנותרו בידיה, ובתביעה הנוקבת: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". מיד לאחר מכן הודה יהודה בחטאו במילים צָדְקָה מִמֶּנִּי. תוצאת ההיריון הזה היו התאומים פרץ וזרח, והראשון בהם היה הבן הראשון בשושלת שהולידה את דוד מלך ישראל, ואחריו את בית דוד — בית המלוכה היהודי בימי ממלכת ישראל, וזה שממנו עתיד לבוא גם המשיח באחרית הימים.
טשרניחובסקי בחר בטביעת היהדות בחותמה של האלילות, ובעמידתה של תמר מול יהודה כשחותמו בידה, כמסגרת לעמידתו שלו מול פסל אפולו. משמעות הניגודים הללו היא שבתחילה הוא ראה את העימות בין היהדות ליוונות לא כמריבה נצחית בין שתיים הזרות זו לזו, אלא כמחלוקת בתוך המשפחה (המדרש, המובא בפירוש רש"י על הסיפור, קושר את הסכסוך בין תמר ליהודה גם לסיפור מכירת יוסף בידי אחיו), ואף יותר מכך. הוא, העומד בעמדת הנחיתות כתמר בשעתה, מייסר את האלילות, החזקה מן היהדות, על בגידתה במחויבותה כלפי קרובתה, שנוצרה בצלמה שלה ואף צודקת ממנה.
ייתכן אפוא שהנוסח הגנוז הזה שופך אור חדש על הוויכוח העתיק על אודות מקומו של 'לנוכח פסל אפולו' בהתגבשות התרבות העברית החדשה, ועל עמדתה האפשרית של היהדות כלפי תרבות המערב עם פנייתה אל המודרנה על סף המאה ה־20. •
