אלה מוצאי שבת סטנדרטיים. חברים קרובים מסמסים שהם לא יגיעו היום. נשבר להם. או שהתייאשו. או שהם אוגרים כוחות. שנלך הפעם בלעדיהם.
"גם אני התייאשתי", אני אומר לה בתקווה לקבל איזה פטור.
אין פטור. "חייבים ללכת היום", היא פוסקת. כל שבוע היא פוסקת שחייבים.
ברור שחייבים. דווקא היינו מרשים לעצמנו להבריז, אבל בדיוק השבוע המחאה מתה, ואיך היא תמשיך לחיות בלעדינו?
אז הולכים. דגלנו על כתפינו – כתפי, למעשה – ראשינו שחוחים, תקועים באספלט השחור של דרך נמיר, אנחנו מתחרים זה בזה בראיית שחורות ובחשיבה שלילית למרחקים קצרים. "אף אחד לא יגיע היום", היא אומרת, ואני עונה לה ש"נראה ממש דליל", ואנחנו יכולים להמשיך עם זה עוד תקופה ("לאנשים כבר אין כוח", "אנשים ברחו בגלל מה שהיה ביום כיפור", "אמרת לילדים מה להכין לעצמם לארוחת ערב?") עד שההפגנה עצמה מתחילה ושקמה ברסלר עומדת שם עם הדגל. "עכשיו היא בטח תגיד שהיא פורשת לעשות לביתה ותודה על הכל", אני אומר, אבל לא; שקמה לא אומרת שום דבר כזה.
היא נראית נחושה כרגיל. היא אומרת שפחות מ־20 אחוז מהציבור תומכים בממשלת החורבן. אני מסתכל סביבי, אבל מתקשה לראות את 80 האחוז הנוספים. רובם לא פה, ומי שפה נראים, פחות או יותר, כמוני.
כי המחאה אולי לא דועכת, אבל יכול להיות שהיא קצת לא מרגישה טוב, אולי היא מפתחת משהו. אחרי 39 שבועות בקפלן ונמיר, אתם כבר לומדים לזהות מגובה הרחוב את מפלס הזעם או הייאוש ואת מצבנו הנפשי. נכון שמבחינת התקשורת רק הגודל קובע – וכל זמן שבצילומי הרחפן זה עדיין נראה מלמעלה כמו נחיל נמלים גדול מספיק, הכל תקין – אבל באמת שזה לא כל הסיפור. כי המחאה אולי לא דועכת מספרית, אבל היא דועכת מורלית. אי־אפשר לראות את זה מהאוויר, רק מהיבשה. מגובה העיניים. לפעמים אלה העיניים של מי שמולך.
אולי – מה אולי, בטוח – זה זמני, והמחאה תחזור לעצמה יחד עם מושב הכנסת. אולי ביום פקודה – כשחקיקה מנוולת נוספת תגיע להצבעה – היא שוב תגעש, תרעש, תחסום בגופה; אבל כרגע היא מתחילה קצת להתעייף, ואי־אפשר להאשים אותה.
39 שבועות בכיכרות, והרוע הממשלתי פועם בכל הוורידים הישראליים ומחרב כל חלקה טובה. 39 שבועות של התנגדות, והדברים זזים לאט כל כך – פסקי הדין בעניין עילת הסבירות וחוק הנבצרות יינתנו רק בעוד חודשים (ולא ישנו שום דבר, שלא תהיה טעות), ובחירות חדשות יתקיימו רק בעוד שנים (הממשלה הזו תחזיק את עצמה בשיניים, שלא תהיה טעות) – והמדינה נשמטת לנו מהידיים מהר כל כך. האלימות והרצחנות מאבדות בלמים מדי יום; השקל מידרדר מדי יום, והשבוע התברר, איך לא, שהגירעון השנתי הצפוי יהיה כפול מהיעד, כי ההייטק נבלם, המשק מאט, והכסף שלנו הלך כולו להסכמים הקואליציוניים, להלן לצבי סוכות ולימור סון הר־מלך; בתי הספר של הילדים הולכים ומתרופפים משבוע לשבוע, היעדר התקציב לחינוך הממלכתי וכיתות של 40 תלמידים הורגים אותם לנגד עינינו; הדרת נשים מתקדמת בקצב של לפחות אירוע בלתי נתפס אחד בשבוע; והתבטאויות שהיו נתפסות כחשוכות כבר במאה ה־15 – למשל כשהרב הראשי גורס ש"אדם שאוכל לא כשר המוח שלו נהיה מטומטם" – מפוזרות ביום־יום כמו נעצים על כביש הישראליות.
הכל יורד לטמיון כל כך מהר, בזמן שהמציאות הפוליטית זזה כל כך לאט, אם בכלל, ואנחנו רק עומדים שם בצד עם הדגלים והשלטים, ואי־אפשר לומר שלא סופרים אותנו – סופרים כל שבוע כמו שסופרים ילדים בטיול שנתי, רק כדי לוודא ש"המחאה דועכת/לא דועכת" – אבל אנחנו נלקחים בחשבון כנתון. ידוע. שום דבר חדש. פשוט שם.
אז נכון, 39 שבועות של מחאה אזרחית זה מרשים מאוד. יודעים מה יותר מרשים? ראשות ממשלה של 16 שנה על ידי אדם נבזי אחד; אדם שנדמה ששום דבר, לעולם, לא יזיז אותו. לא משנה כמה קטסטרופלי יהיה המצב, משהו שם תמיד יציל אותו ברגע האחרון, לא? איזו התבטאות אומללה של איזה גרבוז תורן, איזה אירוע ביטחוני שמידרדר במהירות למבצע צבאי בהיקף מלא, איזו תקרית אומללה באיזו כיכר, איזו נסיעה ראוותנית ובזבזנית שבסופה נאום חלול. נתניהו הוא באמת איש הנצח. חייו הפוליטיים והאישיים הם רצף אינסופי של קטסטרופות – לעצמו ולישראל – שמכולן יצא ללא שריטה, החל מהבגידה בשרה והווידוי בעניין הקלטת הלוהטת בשידור חי, דרך ההסתה שקדמה לרצח רבין והרצח עצמו, וכלה בהפיכה המשטרית עם 225 חוקים בלתי נתפסים, עם כהניסט ועבריין מורשע על הגה הביטחון, ועם משיחיסט גזען ומנותק על הגה הכלכלה – נתניהו לעולם ייכון. הוא פשוט מונח שם כמו סלע עצום בפתח מערה, מונע מאור ומחמצן להסתנן פנימה וממשהו לפרוח. ולך תזיז סלע כזה. דרושה רעידת אדמה.
בסוף, נתניהו הוא המחולל של הכל, השנאי הראשי, הגנרטור הגדול, הזרם המרכזי. לידו בליכוד צומחים רק מי שהגיעו ללא כישרונות או הישגים משמעותיים קודמים, ואין להם קיום בלעדיו. יחד הם מדרדרים את ישראל לתהום במהירות בלי נתפסת.
זו הסיבה שהמחאה – אירוע זריז ופעיל עם תחושת דחיפות גדולה – מרגישה רע ונואש. ישראל קורסת מהר; הפוליטיקה זזה לאט, ומחוללי הקריסה לא זזים בכלל, לשום מקום. ישראל עלולה להיגמר – לפחות בשביל אזרחיה הליברלים והדמוקרטים – הרבה לפני הממשלה הזו.
זה הזמן לעזרה שמעולם לא הגיעה; עזרת האופוזיציה. עזרתם של יאיר לפיד ובני גנץ ו – כן – מרב מיכאלי, אבל גם של מנהיגי הציבור הציוני־דתי המתון. זה הזמן שלהם להתכבד ולהיכנס לאירוע במלואם, ולא רק לטבול בו רגל חששנית כמו שעשו עד עכשיו. להיות, לכל הרוחות, אופוזיציה לוחמת. לא בטוויטר; בחיים. זוכרים את האופוזיציה חסרת הרסן והגבולות של נתניהו בתקופת ממשלת השינוי הקצרה? אז כזו; אופוזיציה מעכבת חוקים, מחרחרת עריקים, מנטרלת מהלכים, לא לוקחת שבויים, תוקעת מקלות בגלגלים. אופוזיציה מהגיהינום.
כי חייבים לזוז מהר, ותזוזות ממשיות קורות בסוף במגרש הפוליטי. מי שלא יזוז עכשיו, יימחק. מי שיהסס יפסיד, ולא רק את הקריירה הפוליטית שלו. את ישראל.
תמיד יהיו לנו עוד מוצאי שבת בקפלן ובכל הכיכרות האחרות. אבל לא תמיד יהיו לנו תקווה ותכלית. כדי להציל אותן, אופוזיציונרים יקרים, אתם צריכים לזחול עכשיו לשוחות ולהתחיל להילחם באמת. מלחמות לא מנצחים בגינויים. מלחמות מנצחים כי אין ברירה.
ואין ברירה. אז בבקשה, במטותא, באמא שלכם, תתחילו כבר להילחם.
וניפגש בשבת. ×
ההפגנה מתחילה ושקמה ברסלר עומדת שם עם הדגל. "עכשיו היא בטח תגיד שהיא פורשת לעשות לביתה ותודה על הכל", אני אומר, אבל לא
