חוכמת הבדיעבד / כל הדברים הנכונים והאמיתיים הם בדיעבד. וככה אחרי שנסענו הגענו. אחרי שאנשים לחמו הם התפכחו, אבל הכל במסגרת הבדיעבד. ובינתיים, לפני הבדיעבד הנוכחי, מתברר שטרם קלטנו מה אנחנו עושים לעצמנו כרגע במריבה האינסופית הזאת שבה כולם עלק צודקים, ואנחנו עוד נבין את זה רק בחוכמת הבדיעבד.
אז הסדרה "האחת" (כאן 11) דווקא באה בזמן, כי היא בדיעבד של הבדיעבד, 50 שנה אחרי. וכשכולם בסביבתי לא הפסיקו לדבר עליה בהתרגשות כבר אי־אפשר היה להתעלם ממנה, וחגוּרי מצנחים (במקרה שנזדקק לכיסא מפלט), התיישבנו לראות אותה בסלון ונשבינו, תרתי משמע. אחר כך החל הוויכוח על טיבה של הסדרה ועל מה שהתרחש שם בטייסת 201. הרי ישראלים במיטבם מתווכחים כל הזמן על הכל.
איך מפילים מיגים? / אז האם הסדרה "האחת" היא סיפור על ה"אני" של טייסים יהירים, שגילו בדיעבד - אחרי מלחמת יום כיפור - את עצמם ואת כיס הדמעות שלהם, כפי שניסח גבר חמור סבר אחד לידי; או שזו סדרה עוצרת נשימה, שעשויה כסרט מתח ויושבת על הנימים הישראליים הדקים שלנו, שממילא חשופים בימים אלה? בעיניי לפחות, "האחת" היא סיפור פרוידיאני מדהים על אודות אנשי טייסת הפאנטומים הראשונה בישראל, שנכנסו למלחמה תמימים, ויצאו ממנה כמו אחרי ביקור אצל פרויד ויונג עם מכות חשמל. קודם כל, הטייסים האלה היו אמיתיים, צעירים ונוגעים ללב בכנות שלהם, וגם מלאי אומץ, פחדים ויכולות של מקצוענים, שיצאו לקרבות אוויר והפצצות כשמאות טילים רודפים אותם, משהו שרובנו לא היינו מעיזים לעשות, מלבד טום קרוז בזמנו ב"אהבה בשחקים" עם קלי מקגיליס.
אבל אמא'לה, איך מפילים מיגים? שאלתי את עצמי תוך צפייה בסדרה. צריך ללמוד "לשבור", זה המושג היחיד שתפסתי משם, בתור מי שהטיס מטוס נייר בכיתה א' ומקסימום "שבר" חלון בכדורגל.
וככה הם חיו אז, בתור ציידי מיגים מפציצי מטרות, עד שמגיע השבר הנורא, כששבעה נהרגים ונופלים בשבי האכזר של המצרים והסורים, כשמישהו בורח מהמערכה וכשמפקד הטייסת נעדר, כי הוא... בניו־יורק. ואז (לפחות בעיניי), טייסת 201 נהיית דומה ללהקת רוק, שאמנם לא שרה, אבל יצאה לתקיפות והשתוללה בחיים עצמם, כדברי הטייס רגב בפרק הראשון. פרק שקצת נשכח, נוכח הפרק הרביעי בו שבו רגב מזיל דמעת לוחמים ואומר בקולו הרך, שלא ימליץ לנכדו להיות לוחם. מניסיוני, אגב, לא נראה לי שהנכד ישאל אותו.
הסגן והאס / אבל "האחת" היא קודם ובעיקר סדרה על ערכים, על חברות, על אי־חברות, על כישלונות והצלחות, על היכולת להחזיק מעמד נפשית ופיזית, ובעיקר על מה זה חשבון נפש ואיך מפתלים אותו. למשל, הרגע הנוגע ללב שבו רון חולדאי, ראש העיר הכל־יכול של תל־אביב, שהיה אז סגן מפקד הטייסת ולשלושה ימים מונה למפקדה (בהצלחה), מתוודה איך אכל את הלב כשאיתן בן אליהו (האס של הטייסת) מונה למפקדה הקבוע.
"אפילו לא סיפרתי ליעל (אשתו) על העלבון", נכנע רון לשאלותיה המצוינות של סימה קדמון, שמחפשת את האמת בכאוס. קדמון הייתה אז חיילת סדיר בטייסת ועשתה פה, עם אמנון רבי וגלעד טוקטלי הבמאי, (שלא לדבר על העריכה) עבודה נפלאה בלדבב את הבלתי מדובבים.
ואילו אני, בתור מי שנכח בזמן ההוא, שבו כל מי שהיו לו כנפי סיירת או טיס היה חצי אלוהים, עדיין מביט בהתפעלות בטייסים, ובאבא עם ילד על הכתף. ובעניין הכתף: אני מכיר היטב את ע', בנו של הטייס מאיר שני, שנפל בשבי הסורי ואמר למעניו רגע לפני השחרור בדרכו ההיתולית: "במקום להביא לי מכות, אם הייתם מדגדגים אותי, זה היה מצליח יותר". שני נשא את עופר הקטן ויפה התואר על כתפו כשהוא שב מהשבי, רגע מרגש עבורי נוכח העובדה שעופר חבר שלי.
ובתי הקולנוע מלאים אדם / החלק השני של סיפורנו קשור לאבא שלי יצחק, שהיה פעם סגן ראש עיריית תל־אביב ואחראי על נושאי תרבות נוער וספורט, ויחד עם צ'יץ שלמה להט, ראש העיר הכריזמטי, הקימו את הסינמטק והספורטק. אבל הכי טק שאבא עשה זה שהוא פתח את בתי הקולנוע בימי שישי, ואולי זה קצת נוגע למאבק החילוני־דתי במרחב הציבורי. אני זוכר היטב את המאבק שלו כדי שהעיר הכי חילונית בארץ תוכל לצרוך תרבות כראות עיניה בימי שישי, אבל מה שתמיד היה מוזר גם לי, זה שעם כל היותו ליברל עצמאי, הוא היה גם יהודי מסורתי מאמין, שממש הכריח את בנו (אני) ללכת כל שבת בבוקר לבית הכנסת ולהתפלל. אבא מצא את האיזון הקדוש. הוא לא רב עם איש, הוא פשוט שיכנע.
אבל אלה היו ימים אחרים. המושגים הדתה, פלאפון, ריזורט, שנאה, רילוקיישן, ועוד המון כאלה, לא היו בסביבה, ושיא הדתיות שלנו החילוניים היה לפתוח פירוש רש"י בשיעורי תנ"ך. אז ההבדל ברור והמודעוּת של היום בארץ לכל פיפס היסטרית, מה שהפך אותה לארץ המאבקים, כולל בכדורגל ובכדורסל בין האוהדים למשטרה. אפרופו השוטרים והסוסים בדרבי, נזכרתי בשיר "חיל פרשים לנו אף על פי שאין סוסים לנו", ששרנו ורקדנו פעם בתנועה. את הפירוש לשיר לא הבנתי אף פעם.
נחיתות במיטה / "אני זקן מדי ללמוד את שמות הרוצחים החדשים", כתב לאונרד כהן, וככה תיאר את חיינו האלימים עכשיו. כן, הספק מחלחל בלב רבים ששרו פעם את "סוזן", "חורשת האיקליפטוס", "צל עץ תמר" ו"יו גט אה פרנד" (יש לך חבר). אבל מה שמנחם בכל זאת זה שבין הרע לרע יותר, יש פה המון אנשים טובים שבטובים. מי כמוני פוגש בהם בהופעות ועף עליהם.
אז התעוררתי לפנות בוקר בתום הצפייה בערב בסדרה "האחת", כי הכל התערבב לי, ועשרות טייסים ומטוסים נחתו אצלי במיטה ברעש עז. וביניהם האחד והיחיד, חברי הטייס מירון גרנות ז"ל, שנהרג באותה מלחמת יום כיפור, ושאזכרה לזכרו נערכה בבית יד לבנים לפני יום כיפור הנוכחי. הו, כמה מרגש היה לפגוש אחרי שנים את המוות, את החיים ואת מה שביניהם.
להתחתן / אני שומע רעש ומביט באובססיביות בשמיים כשמטוס חולף בהם. אבל זה לא פנטום מלחמתי, זה בואינג אל על תמים, שמוביל אנשים נניח ללונדון, עם ארוחת שף גרניט, שכוללת עדשים ואת השיר "תחת שמי ים התיכון" בנחיתה.
וזה חג סוכות, שהוא חג שאני מאוד אוהב. וכרגיל, הרצל מחב"ד הביא לי את כל האתרוג והלולב וההדס והערבה, ואני הזוי קצת, אחרי הופעה מטורפת בשמי היכל מנורה, ומצד שני חמור סבר. ממה? אולי כי הסדרה "האחת" שמה לי בבת אחת את החיים והישראליות בפרופורציות הבדיעבד, וטילטלה וניחמה אותי. ועדיין, למרות שלרגע נהייתי חיון, בן אליהו, חולדאי, שני וכל האחרים, נזכרתי שבאותם ימים בשנות ה־70, כשרבים כמוהם רצו להתחתן עם מטוס, אני משום מה בחרתי להתחתן עם גיטרה, ואף פעם לא הצטערתי על זה.
דב והאחת / תכף יירד גשם, אמר לי מישהו, ואכן הוא ירד לסירוגין ופסק. הגשם הוא תמיד הגנה מפני כאבי הלב. ועדיין, מה שהכי ריגש אותי, זה איתור גופתו של דב ברודר ז"ל, לוחם שנעדר מאז 13 במאי 1948 וזוהה לפי הטבעת שענד על אצבעו, מתנה מאשתו. דב היקר נפל בקרב במבצע שנקרא "מדינה", מבצע על שם האחת האמיתית והיחידה. ×
"האחת" היא קודם ובעיקר סדרה על ערכים, על חברות, על אי–חברות, על כישלונות והצלחות, על היכולת להחזיק מעמד נפשית ופיזית, ובעיקר על מה זה חשבון נפש
