"ריקודי הסלואו במסיבת בית הספר"
ההצגה מתרחשת בחלל דמוי זירה של מסיבה עם די־ג'יי המתקלט שירים רומנטיים מהעבר, בזמן ששני שחקנים רוקדים ומספרים סיפורים של מפגשי בנים ובנות בגילי ההתבגרות על הרחבה. הסיפורים הם סיפורים אותנטיים מהחיים, שאספו הבמאי סמיון אלקסנדרובסקי וצמד השחקנים שירה קוריאל ודוד זיסלסון. הם מיטיבים להציג את רגעי המבוכה, התשוקה והבלבול של הדמויות הצעירות. בסיום ההצגה, מוזמנים הצופים מהקהל לשתף מהחוויה האישית שלהם, ואף לקום ולרקוד. זוהי הצגה מקסימה, משעשעת ושובת לב, המספקת חוויה נוסטלגית מפעימה.
"מתפרק לי בתוכו"
ההצגה נפתחת בתמונה של שלוש בחורות צעירות הרוקדות בטירוף למוזיקת טרנס אובססיבית. לאט־לאט מתברר שהסיפור שלהן קשור בזיכרון של חוויה של אונס, שכל אחת מהן עברה במסיבה בתיכון. הסיפור המפורק מגיע לקהל בפיסות קטנות של מונולוגים ודיאלוגים, תוך כדי משחקים וריקודים או במהלך שיחות טלפון מוקלטות עם גברים, המייצגים ניסיון מאוחר למצוא מענה ותיקון. מעבר לחוויה הגופנית הטוטאלית, שמצליחות שלוש השחקניות המוכשרות דנה אלעזר, יובל שרעבי ושחר ביטון לשדר, מצליחה ההצגה שבנתה הילה תומר לגרום לנו לצלול עמוק לתוך הסיוט הפוסט־טראומתי, וזה עיקר כוחה.
"בית לשלושה"
זוהי הצגה ללא שחקנים חיים, שבה הקהל מוזמן לסייר בין תחנות שונות המספרות סיפור חיים מוזר על אישה פיקטיבית באמצעות שלל מכונות, סרטונים ואוטומטים מתוחכמים. המופע בנוי כסיור בקבוצות קטנות של שלושה צופים, ובכל תחנה אלו נדרשים להשתתף בהפעלת התמונות הנעות והטקסטים הקצרים המתלווים אליהן, ונוצר שילוב מקורי כמו בתערוכה אינטראקטיבית. מעבר להערכה לעבודה העיצובית המדויקת והמתוחכמת של צמד היוצרים שחר מרום ושרון גבאי, ההצגה לא ממש מצליחה לבנות חוויה אנושית ברורה, אולי מאחר שהדמות הראשית נותרת מעט קריקטורית מדי.
