הגורל מיקם את חייו של נח מוזס בגבול שבין שני עולמות שניתן לקרוא להם עולם הרעש ועולם הלחש.
הראשון - עולם התקשורת, עולם הפרסום. כולו קולות וברקים, זרקורים, בזקים וזיקוקים. רעמי תופים ריקים ותרועות חצוצרות. מרדף משוגע אחרי סיפור משוגע, המשתגע והולך מרגע לרגע, עולם שאין בו עבר ואין בו עתיד. עולם שיש בו רק עכשיו - רק ההווה, המת עם סגירת הגיליון כדי להיוולד בעימודו של הגיליון הבא ולחזור ולמות עם סגירתו. עולם של חיי שעה, דקה, כך וכך שניות ו... שעת האפס. זהו תרגום מאנגלית והוא אינו מדויק. המקור מדויק יותר: deadline, שפירושו "קו מת," ואם תרצו, קו המוות. אל הקו הזה רצות אצות כל השעות, הדקות והשניות - אל קו מותו של העכשיו, הקו שבו נדם הרעש.
העולם השני הוא עולם העומד על תילו - בית. עולם שלא נעקר משורשיו ושמשורשי עברו צומח העתיד. עולם שבו ההווה אינו סוף משום שיש לו לאן ללכת, ויש לו לאן ללכת, משום שהוא יודע מאין הוא בא, ויודע גם שההווה אינו תהום אלא גשר בין העבר לעתיד.
+++
חייו של נח עברו בגבול בין שני עולמות אלה, בין אותו קוטב של רעש לבין הקוטב של לחש.
הוא היה שקוע, ראשו ורובו, בראשון, אבל היה חי בשני. הראשון סחף אותו, סיחרר, שיכר את חושיו, בלע אותו, אבל לא איכל. הוא לא טישטש בו את הגבול בין התמכרות לבין השתייכות. נח היה מכור לרעש, אבל לא השתייך אליו. הוא נשאר שייך לבית, לשורשיו וללחשם, שהיה היפוכו של הרעש בחוץ.
עולמו של רעש הפרסום אינו יוצר השתייכות, כי הוא כולו פונה החוצה, ואי־אפשר להשתייך לחוץ, לרחוב. אפשר להשתייך רק לבית, כי רק הוא מספק את הפנים, שבו שוכנת הנשמה. ושם, בפנים, מוצאים שלווה, מקלט ומגן מפני פגעי הרעשים וההבזקים ומשעות האפס ומקווי המוות.
נח עמד בראש תשלובת גדולה שיצרה את הרעש ואת הזרקורים, את הפרסום באבזרי פעלוליו. אבל הוא, היצרן עצמו, היה צרכן מאופק ביותר של מוצריו. הוא לא התהלך לאור הזרקורים. הוא ישב בצילם, בקרבת הבית, שאליו היה יכול לחמוק כאל מקלט לעת צרה, כשגברו עליו הדציבלים והסנוורים.
ביתו היה אשתו, כדברי ר' יוסי במסכת שבת. וטיבו של הבית העיד בדיוק על טיב בעליו. הוא לא הלך אחרי עיניו בבחירת ליבו. הוא לא חיפש נערת זוהר, מאלו ש"עשו חיים" בטרקליני החברה הגבוהה, לא מעט בזכותו. בחירת ליבו באה מאפלולית היערות, שם עמדה בשורות הפרטיזנים, כלוחמת, מול פני המוות. היא הייתה לביתו - בית צנוע, בצידו השני של הגבול, אם להביט בו בעיני אלה שעברו את גבול הפאר ואת מהומתו.
והבית - בית יהודי פתוח לשבורי לב ו"מחבש לעצבותם."
+++
קו הגבול בין שני עולמותיו לא היה, בשום פנים ואופן, קו שבר או קרע. זה היה קו הפרדת כוחות שבנפש, שלא הייתה שסועה.
כי עת להרעיש ועת ללחוש. שינויי סביבה יכולים לגרום שינויים בהתנהגות, לא בהכרח פיצול בנפש. נח ידע לשאוג, כשצריך היה להתגבר על רעש, אולם בעולמו השני דיבר תמיד בלחש, ולרוב בניחותא. בשיח רעים קשה היה לפעמים לשמוע אותו.
בשנים האחרונות חל אצלו שינוי במערך ההשקעות של כוחות הנפש, הוא התחיל להשקיע יותר בשורשים. ההשתייכות גברה והלכה על ההתמכרות. זה לא היה מצב, זה היה תהליך. מי שהיה קרוב לו יכול היה להשגיח בו. הנה הוא יושב, תומך את מצחו באצבעות פשוקות היורדות על העיניים, כמאהיל עליהן, ומבטו עצוב, נעוץ במרחק.
שיחו דמה לעמוד של עיתון: ידיעות שונות ומשונות והוא קופץ מאחת לרעותה, מנושא לנושא, שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל פתאום צץ מאמר באותו עמוד, ואתה רואה את הקשר, בניגוד להערכת רבים, שדנו לפי המראה מבחוץ: נח ורוח? הוא כולו חומר.
את הפנים ראו מעטים. ביתו היה פתוח, אך היו בו חדרים נעולים. מי ידע, למשל, שנח מוזס יחבוש, בשיבתו, ספסל לימודים באוניברסיטה, ומורו ורבו, פרופ' הלל ברזל, יאמר עליו: ה מ ת מ י ד.
אמרתי לו לפני זמן מה: אינך רוצה עוד להיות עיתון? רוצה להיות ספר?
הוא חייך, כדרכו, בהשפלת העפעפיים, כדי לכסות את הדוק שעל עיניו. נעץ את מבטו בנקודה הקבועה שלו במרחקים, מעבר לאופק, ולא השיב.
לא ידעתי אז כמה היה קרוב לסגירת הגיליון - לקו המוות, שאצלו בהחלט לא היה שעת האפס.
יש המגיעים לשעת האפס, ההופכת אצלם לקו המוות. אצלו לא. הוא פסח על האפס וצרר בכך את נשמתו בצרור החיים.
