בכניסה לבית שבו אירע הרצח ישבו כמה צעירים שהביטו בנו בעצבנות. אי־אפשר לבוא אליהם בטענות, בטח לא אחרי מסע הירי הרצחני שקטל כאן חמישה בני משפחה אחת ופצע את בעל הבית רק לפני כמה ימים; ירי שהגיע בהפתעה מוחלטת ותפס אותם ישובים בחצר ביום החג להולדת הנביא מוחמד.
מי שראה את שדה הקטל בבסמת טבעון יישא לעד את התמונות, יאמר לנו בהמשך אחד התושבים. תמונות מזוויעות של פיגוע. מניין הנרצחים הימם את היישוב, את המגזר הערבי ונדמה שאת כלל הציבור הישראלי, יהודים וערבים כאחד, אף על פי שמעשי הרצח בחברה הערבית הפכו לעניין כמעט יומיומי. אולי כי בבסמת קרה משהו שטרם התרגלנו אליו אף שכבר אירע במקומות אחרים, בין היתר ביפיע, לא הרחק מכאן, שם נרצחו בקיץ האחרון חמישה בני אדם בעסק לשטיפת מכוניות. זו לא רק הידיעה שאף אחד מהנרצחים בטבח בבסמת לא היה מעורב בפשע. ווליד, שהיה בן 14 בלבד, אדם בן ה־17, זינב בת ה־43, בנה מוחמד חסן בן ה־25 ובן הדוד רביע בן ה־20, כולם בני משפחת דלאיקה, לא עשו רע לאיש. זו גם התחושה שיש באירועי הטבח האלה סממן של התפרקות טוטאלית המאפיין מדינות שסועות בלי שלטון מרכזי מתפקד, וזה מטיל אימה על החברה הערבית כולה, שנתונה בחרדה הולכת וגוברת.
הנוף משכיח את הזוועה
זה יישוב בדואי מוקף אלונים בשולי עמק יזרעאל בואכה הגליל התחתון. הטבע שלצידי הכביש המוביל אליו מרהיב, וכשנסענו בו בבוקר יום שלישי שכחנו לרגע את הזוועה שהתרחשה כאן.
קרובי המשפחה סירבו לדבר איתנו. "כולם שם עדיין בהלם", אומר שכן, "ולא רק הם. כולנו פה בטראומה, גם מי שלא קשור לאירוע". מה שמדהים הוא שכמעט שבוע עבר מאז הטבח ואף אחד מתושבי בסמת טבעון, כולל קרובי המשפחה של הנרצחים, לא קיבל סיוע פסיכולוגי משמעותי להתמודדות עם הטראומה.
מדובר במועצה מקומית המונה כשמונת אלפים תושבים עם מחלקת רווחה של שבעה עובדים סוציאליים, לא כולם במשרה מלאה, ואיש מהם לא הוכשר לטיפול באירועי טראומה ומצבי חירום. בכיר במועצה המקומית שדיבר איתנו אמר שהם לא ממש יודעים מה לעשות. "אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם אירוע כזה, שיש לו בין השאר השלכות נפשיות", אמר, "הטראומה היא כללית, גם של המשפחה וגם של כלל הקהילה. הפחד, החרדה הם של כולם, כולל של עובדי הרווחה ושאר אנשי המערכת. וזו לא בעיה שמאפיינת רק את בסמת טבעון. זו בעיה של המגזר הערבי כולו".
תחילה הסכים להזדהות בשמו, אבל כמה שעות אחר כך התחרט וביקש ששמו לא יוזכר בכתבה. לך תדע אם מישהו יפרש לא נכון משהו שאמר. החברה הערבית בישראל חיה בפחד מצמית, ולנו, היהודים שחיים לצידם, אין מושג עד כמה עמוק הפחד הזה. תכיפות מעשי הרצח (194 ערבים ישראלים נרצחו מתחילת השנה, נכון לרביעי בבוקר), אכזריות הרוצחים, העובדה שאינם מורתעים מהמשטרה ומהחוק והתעוזה לרצוח בכל מקום, גם באמצע היום, כפי שאירע סמוך לצומת הצ'ק פוסט בחיפה ברביעי שעבר, כל אלו משתקים מפחד את כולם. צוותי הרווחה, אנשי הצוותים הרפואיים, המורים ומנהלי בתי הספר מתנהלים תחת פחד.
"אתם לא יודעים באיזה סיוט אנחנו חיים", אמר לנו תושב בסמת טבעון, שבדרך כלל אין לו בעיה להתראיין בשמו. "אנשים חוששים לדבר מהפחד של איך זה יתפרש. אתה כל הזמן חושב מי בן השיח שלך, למי הוא מחובר ולמי הוא יספר מה אמרת, וכל זה מהפחד שתגיד משהו שיתפרש בצורה מעוותת. זו הסיבה שעובדי רווחה מפחדים ללכת למשפחות נרצחים, שאולי הצד השני יראה את זה כתפיסת צד בסכסוך. בגלל זה גם מורים מפחדים לדבר על האלימות והפשיעה שמשתוללת בחברה שלנו. אי־אפשר לדעת מה הילדים יבינו ומה הם יספרו בבית על מה שאמר המורה שלהם בכיתה. הם חוששים להסתבך ומעדיפים לא לדבר על זה בכלל".
התינוקת שרדה את הירי
מעטים הסכימו לדבר בצורה גלויה. הילאנה אגבארייה, מנהלת מחלקת הרווחה בעיריית אום אל־פחם, חושבת שחייבים לדבר על הפחד ועל הטראומה. "החברה הערבית בישראל, לא רק באום אל־פחם, חיה במצב של טראומה קהילתית מתמשכת", היא אומרת. "החרדה מוזנת על בסיס יומיומי. כמעט בכל לילה יש ירי. בבוקר אתה קם, ודבר ראשון נכנס לקבוצות בטלפון לראות אם היה חלילה רצח במהלך הלילה או ירי לעבר בית. אנשים התחילו להגיב בחרדה לזיקוקים בחתונות, דבר שלא היה אצלנו בעבר. כל רעש של נפץ או ירי מעורר חרדה – חרדה על עצמך וחרדה על הילדים, איפה הם, עם מי הם מסתובבים, למה הם לא עונים לך מיד".
זו העיר הערבית השלישית בגודלה עם כ־60 אלף תושבים. מתחילת השנה נרצחו 14 מבני המקום, נשים וגברים. רמת האלימות באמת בלתי נתפסת. רק לפני שבועיים נרצחה אלאא ג'עו אגבארייה בת ה־25 כששבה מביקור אצל אמה ספייה שאושפזה במצב קשה לאחר שנורתה בביתה חמישה ימים קודם לכן. אב המשפחה מוחמד נרצח לפני כשלושה חודשים במסגרת סכסוך דמים שבו מעורבת המשפחה. כשזו רמת האלימות במקום מגוריך, איך תנהל שם חיי שגרה שלווים?
הילאנה מדברת על חברה לא מטופלת. "קודם כל בגלל שאנחנו, עובדי הרווחה, בעצמנו מפחדים. יש ברווחה כונני חירום למקרה של אירוע חריג, למשל אלימות במשפחה או ילד שהוא נפגע עבירה והמקרה מצריך התערבות מיידית. אם פעם הייתי יוצאת מהבית גם בשתיים בלילה, היום אני לא יוצאת כי אני מפחדת להיפגע מירי או להיות נוכחת בכלל בסיטואציה של ירי. לא רוצה לראות מישהו יורה במישהו, לא רוצה. זה אירוע שגם אם לא נפגעת בו פיזית, יכול לשנות את חייך, להכניס אותך לטראומה. ולנו ברשויות הערביות אין אפילו מרכז חוסן אחד שכל ייעודו טיפול בטראומה. לא בוואדי ערה, לא ברהט בדרום, לא במרכז הארץ, לא בצפון. והחברה הערבית משוועת לטיפול מקצועי בטראומה, ממש משוועת".
אז איך את, כמי שאחראית על שירותי הרווחה בעיר, מטפלת במשפחות של נרצחים, במי שהיו עדים לירי או רצח ונמצאים בטראומה?
"קיימת ציפייה שאם יש רצח, מיד נצא לזירה. שנפגוש את משפחת הקורבן, שנגיע ללוויה לתמוך במשפחה, שנלווה אותם. אבל במבחן התוצאה זה לא קורה. מצב החירום הפך אצלנו לשגרה, כשבכל יום יש אירועי ירי ומקרי הרצח סמוכים זה לזה. זה עומס בלתי אפשרי. דבר שני, העובדים שלי מפחדים. רובם גרים פה בעיר, מכירים את המשפחות, את הסכסוכים, את כל הניואנסים. קשה להם להיות מעורבים בטיפול במקרים האלה מהפחד של איך זה יתפרש.
"לפני כארבע שנים נרצח אצלנו בחור בשם טארק עזיז, עובד מחלקת הרווחה. הוא עבד כאב בית במרכז יום לקשישים ונרצח כשחזר עם אשתו מבית החולים אחרי שהיא ילדה. התינוקת הטרייה הייתה בסלקל ברכב, אשתו ישבה לידה, והוא נהג. ירו בו למוות כשהוא בתוך הרכב ליד משפחתו. הצוות כולו היה בהלם. טארק היה אחד משלנו, והמסר היה שאם זה הגיע אלינו לרווחה, אין יותר קווים אדומים".
זו מציאות לא נורמלית על סטרואידים, ואין כמעט תקופות רגיעה. לפני כמה חודשים יצא צוות של עובדות סוציאליות מהמחלקה לביקור בית אצל משפחה שאחד מבניה נרצח. הילאנה המנהלת אומרת שהן חיכו כשבועיים עד שהרוחות יירגעו ורק אז אזרו אומץ ללכת. אולם זמן קצר אחרי שהגיעו העובדות למשפחה פרצה מהומה כשעשרות שוטרים הגיעו בפתאומיות, כיתרו את הבית וערכו בו חיפוש.
"העובדות שלי לא הבינו את הסיטואציה שנקלעו אליה", אומרת המנהלת, "הן חשבו שהמשטרה הגיעה כדי למנוע רצח נוסף וזה הכניס בהן פחד מאוד־מאוד עמוק. כשחזרו למחלקה, ראש הצוות שלהן קראה לי לבוא לראות אותן. הן היו חיוורות , מבוהלות, אמרו שהן לא רוצות יותר ללכת לביקור משפחות של נרצחים".
מה עם הילדים בעיר? מישהו בודק מה מצבם, איך הם מגיבים לתופת הזה?
"באחד מבתי הספר היסודיים בעיר ישנם 20 ילדים שנמצאים במעגל הפגיעה הראשון והשני. כלומר, 20 ילדים שהאבא או האמא, האח או האחות, הדוד או הדודה נרצחו. 20 ילדים בבית ספר אחד שאיבדו קרוב משפחה מדרגה ראשונה או שנייה. זה מספר בלתי נתפס. תאר לעצמך איזה צורך טיפולי יש לילדים האלה".
והם מקבלים טיפול?
"חלקי מאוד. יש לנו צוות שמתמחה בטיפול בנפגעי טראומה מאובדן ושכול. זה צוות של שתי בנות מקסימות, אבל אחת מהן עובדת על 75 אחוזי משרה והשנייה על 50 אחוז משרה. היכולת שלהן להגיע למספר גדול של אנשים מאוד מוגבלת. כרגע הן מטפלות ב־24 אנשים וישנם עוד עשרה בהמתנה. אני מעריכה שבכל אום אל־פחם ישנם כמה מאות ילדים ומבוגרים שזקוקים לטיפול בטראומה שנוצרה אצלם כתוצאה מחשיפה לאירועי אלימות והם לא מטופלים".
קללות וזעקות שבר
מנהל בית הספר שבו נמצא הריכוז הגבוה של ילדים שקרוביהם נרצחו, אומר שהמצב לפני שנתיים אפילו היה יותר גרוע. "אז היו לי 17 תלמידים שנמצאו במעגל הפגיעה הראשון, כלומר – שאחד מהוריהם נרצח או אח או אחות נרצחו, ובנוסף מספר גבוה של נפגעים במעגל השני, כלומר דוד, דודה ובני דודים. היום יש לי 11 תלמידים במעגל הראשון, השאר במעגל השני. אולי זה נשמע לך לא הרבה, אבל זה לא שיש לי רק 20 תלמידים שזקוקים לטיפול. מקרי הרצח האלה השפיעו על שאר התלמידים ועל ההורים שלהם. ותבין: רק השנה קיבלתי יועצת לבית הספר, וגם היא לא במשרה מלאה".
איך זה משפיע על התלמידים?
"יש אצלם תופעות של חרדה שגורמות לעצבנות יתר ולאלימות, ובנוסף זה גם גורר אי־התייצבות לבית הספר. התלמידים מפחדים לצאת מהבית. הם אומרים לעצמם: 'זה קרה לאבא שלי, לאחי, אז זה יכול לקרות גם לי'".
איך צוות המורים מתמודד עם זה? הם מדברים על המצב הזה עם הילדים?
"המורים הוכשרו להיות מורים, ללמד מתמטיקה והיסטוריה. חוץ מזה, הם עצמם נמצאים בפחד, הם הרי חלק מהעיר. הם מדברים על האלימות בכללי, לא על אירועים ספציפיים".
זה במקרה הטוב. פסיכולוגית חינוכית שעובדת עם צוותי הוראה בבתי ספר ערביים בוואדי ערה ובאזור הצפון מספרת שהמורים מקפידים לא לדבר עם התלמידים על מעשי הרצח והאלימות. "הם מפחדים שהתלמידים יספרו בבית מה המורה אמר בכיתה ולא רוצים צרות. זה יכול להתפרש כנקיטת עמדה או תפיסת צד בסכסוך".
אז פשוט לא מדברים על זה?
"זה עצוב, אבל כן. מהפחד פשוט לא מדברים על זה, לא מעבדים את המציאות המטורפת הזו".
אלה לא רק צוותי הרווחה ואנשי החינוך שמשותקים מרוב פחד. בבית החולים האנגלי בנצרת אמר לנו אחד מאנשי הצוות הרפואי שמרוב פחד, צוותי האמבולנסים שמגיעים לזירות רצח לא מכריזים על מוות בזירה. "הם מפחדים מתגובת קרובי המשפחה שמגיעים מיד לזירה, מההמון שמתקהל, שיפרוק את זעמו עליהם. אז הם מביאים את נפגע הירי אלינו, גם כשברור שהוא נפטר מפצעיו, ופה אין לנו ברירה אלא להכריז על מותו ולבשר זאת למשפחה".
זה בית החולים הוותיק בארץ, והוא יושב על מדרון תלול המשקיף בין היתר על העיר העתיקה של נצרת. מרכז רפואי המספק שירות לכ־300 אלף איש, רובם מהמגזר הערבי, מצפון ואדי ערה ועד שפרעם. בכל אירוע ירי עם נפגעים, כמעט עניין יומיומי באזור הצפון, נסתמת הכניסה הצרה לחדר המיון והטראומה באמבולנסים, ניידות משטרה וקרובי המשפחה הנסערים שרוצים להיות ליד יקירם. את זעקות השבר והקללות שלהם שומעים היטב אנשי הצוות שבפנים.
"הרגע הזה של קבלת הבשורה על מותו של בן המשפחה כתוצאה מירי, כלומר – שהוא נרצח, הוא רגע שקשה לתאר אותו. זו סיטואציה של פורקן זעם, של שכול בלתי נתפס", אומר איש הצוות הרפואי שמעדיף לדבר בעילום שם, "וזה מתפרץ בצרחות, בעיטות בפחים, בלגן שלם. ושתבין, הרבה מהבלגן הזה היה יכול להימנע מאיתנו אילולא המוות היה נקבע כבר בזירה. כמובן, של אלו שלא היה ניתן לעזור להם ומתו במקום".
זה עד כדי כך מפחיד?
"המוות נקבע בזירה רק אם ישנו במקום כוח משטרה משמעותי שיכול לאבטח את צוותי האמבולנסים. לרוב אין כוח כזה, אז הגופה מועברת אלינו. המשפחות לא פוגעות בצוות הרפואי, אבל האווירה מפחידה. ברצח המזוויע שאירע ביפיע לפני כשלושה חודשים הגיעו אלינו ארבעה מתוך חמשת הנרצחים. כולם היו צעירים. ההורים שלהם זעקו, המשפחה השתוללה, הייתה סערת רגשות בלתי נשלטת שהפחידה פה את כולם. המראות מהאירוע הזה לא יוצאים מהראש. ואתה לא תאמין, אבל אין לנו פה בבית החולים שוטר שמוצב באופן קבוע. יש לנו מאבטחים של בית החולים, שגם הם פועלים בסיטואציה בלתי אפשרית. זו סיטואציה שקשה להעביר, אתה צריך להיות כאן כדי לשמוע ולראות. זה פשוט סרט אימה".
האינטנסיביות שוחקת לא רק פיזית אלא בעיקר מנטלית. כל רצח מותיר מועקה וטראומה בקרב אנשי הצוות. וזה קורה לא מעט בשנה האחרונה, שבה נרצחו 14 תושבי העיר נצרת ויותר מעשרה תושבי הכפרים באזור. איש הצוות אומר שההתמודדות הקשה היא לא רק עם מקרי הרצח. "ומה עם אלו שנפצעו מירי ורסיסים או שהגיעו לכאן עם חרדה?" הוא תוהה ומיד ממשיך, "גם במקרים האלה יש פה בלגן. יש לנו עובדים שהמשפחה שלהם לוחצת עליהם למצוא מקום עבודה אחר, בית חולים באזור אחר בארץ".
איך אתם מתמודדים עם הקושי הזה?
"אנחנו מבינים את הצורך לטפל בחוסן הנפשי שלנו. ביקשנו עזרה נפשית ראשונית לצוות שלנו מהמרכז הפסיכולוגי של בית החולים. קודם כל, שמי שרוצה לדבר ולפרוק, שתהיה לו אפשרות. בקרוב נעשה גם סדנת טיפול קבוצתית להתמודדות עם הטראומות והפחדים".
ירי ליד בית הספר
סיימנו עם פתחי אבו־יונס, מנהל אגף הרווחה בעיריית סכנין. כשהתקשרנו אליו ברביעי בבוקר, כמה דקות אחרי שמונה, הוא נשמע לחוץ ומתנשף וביקש לדבר יותר מאוחר, "פשוט אני רץ עכשיו לבית ספר בעיר שירו לידו לפני כמה דקות".
רק אחרי יותר משלוש שעות התפנה לדבר. "היה אירוע ירי על בית עסק 20 מטר מחצר בית הספר שכבר היו בה ילדים".
הילדים נלחצו? צוות המורים?
"לצערי הרב, התרגלנו. היה קצת לחץ ומתח, אבל עכשיו העניינים נרגעו. אבל גם אם היה מישהו בלחץ, בסטרס, לא היה לי הרבה מה לעשות. החודש יצא קול קורא של משרד הרווחה להקמת מרכז חוסן לטיפול בטראומה בחברה הערבית. אנחנו 20 אחוז מתושבי המדינה ורק עכשיו הולכים להקים אחד כזה. ותבין, אם עיריית סכנין תזכה אז הוא יוקם בסכנין ולא יהיה נגיש לתושבי רהט או לוד. ולהפך, אם עיריית אום אל־פחם תזכה הוא לא יעזור לתושבי המרכז או הדרום".
אבו־יונס מכהן גם כיו"ר פורום מנהלי מחלקות הרווחה ברשויות הערביות. כשהוא מדבר על הפערים הבלתי נתפסים בין שירותי הרווחה ברשויות היהודיות לרשויות הערביות, הקרביים מתהפכים. "משנת 2000 ועד היום נרצחו בחברה הערבית כ־1,800 בני אדם ונפצעו כ־30 אלף בני אדם. יש מלחמות במלחמות ישראל שבהן נהרגו ונפצעו פחות בני אדם. אלו מספרים של קטסטרופה, אין מילה אחרת. מאות אלפים חוו אלימות במרחב הציבורי. ומערכת הרווחה שלנו המשיכה לפעול בלי משאבים ובלי כלים כאילו כלום לא קורה כי המדינה לא חשבה שמדובר בקטסטרופה.
"עד היום לא נבנו תוכניות מתאימות לטיפול בהשלכות הנפשיות של האלימות והפשיעה בחברה הערבית. אז מה אתה בא ומספר לי שאנשים מפחדים לדבר איתך? מה ציפית? ברור שאנשים מפחדים, כולנו מפחדים, כולנו חיים בחרדה מתמשכת. רמת הסטרס בחברה הערבית לא נורמלית, וזה מוביל לחרדה שמתפתחת לחרדה עמוקה. תשאל כל מומחה מה זו חרדה עמוקה, והוא יגיד לך שהיא מובילה למחלות כרוניות והתנהגויות לא רצוניות. וזה יוביל אותנו לאבדון. והטרגדיה היא שאני לא רואה שהמדינה מתעוררת. ממש לא רואה".
על התדירות הגבוהה של מעשי הרצח אפשר ללמוד מיום רביעי האחרון. כשהתיישבתי לכתוב את הכתבה, מניין הנרצחים מתחילת השנה עמד על 194. עד שעות הערב נרצחו עוד שלושה, שניים מהם תושבי אום אל־פחם, גבר ואישה, והשלישית תושבת שפרעם. כך שנכון לאתמול אחר הצהריים, מספר הנרצחים מגיע ל־197.
