מאז היותי קצין מודיעין צעיר בסיני במלחמת יום הכיפורים ועד סיום תפקידי כראש אמ"ן, 33 שנים אחר כך, חזרתי ושאלתי את עצמי: האם עשינו מספיק, האם אני עושה מספיק, כדי שזה לא יקרה לנו שוב? אבל כדי להפיק לקחים, צריך קודם לחקור את הגורמים לטעויות.
גל הפרסומים ששטף את המדינה במלאת 50 שנה למלחמה עסק בכל, חוץ מבשאלה החשובה ביותר: כיצד מדינה עתירת ניסיון ולמודת קרבות, המפעילה צבא חזק וקהילת מודיעין מעולה, ספגה הונאה – מילה שמעטים מאוד מזכירים אותה – שהובילה להפתעה אסטרטגית?
את ניסיוני בתחום ההתרעה הטקטית והאופרטיבית מול האויב המצרי ופטרוניו הסובייטים רכשתי כבר במלחמת ההתשה, בשנים 1969־1970. מסמכי שלל ברוסית ובערבית, שנמצאו לאחר מלחמת יום הכיפורים בשדה תעופה פאיד, ממערב לתעלת סואץ, לימדו אותי רבות על הפתעה והונאה. כשניסיתי לעורר עניין בהונאה, בתוך קהילת המודיעין ומחוצה לה, גיליתי לעיתים קרובות בורות גדולה. הרוב הגדול התייחס להסתרה כסיבה המרכזית להפתעה. אחד הגורמים לכך היה הזלזול באויבים שלנו, התפיסה שהם לא מספיק מתוחכמים כדי לתכנן ולהוציא לפועל הונאה ברמה של מדינה ולהוליך אותנו שולל. את ההונאה – הפח היקוש שההנהגה הישראלית המדינית, הצבאית והמודיעינית נפלה בו – מעולם לא בדקו בצורה יסודית. גם לא בוועדת אגרנט.
בשנות שירותי הרבות באמ"ן הגיעו לידי מסמכים וחומרים רבים אחרים הנוגעים למלחמת יום הכיפורים, ובזכותם נחשפתי להיקף ההונאה המצרית. חומר מודיעיני ראשוני מוכיח כי מי שניהל את מבצע ההונאה, שהחל כמעט שנה לפני המלחמה, הוא סאדאת עצמו, שפעל לפי הדוקטרינה הסובייטית. המידע שהגיע לישראל מכלל המקורות באמצעות סוכנים, מסיגינט (מודיעין אותות) ומגיחות צילום, תוך כדי ריכוז מאמץ להסתיר את הכוונה לצאת למלחמה גם מהכוחות המצריים, עמד בבסיס ההפתעה.
חשוב להדגיש: אין מדובר רק בפענוח נפתולי ההיסטוריה. אפילו רוסיה, בפלישתה לאוקראינה בפברואר 2022, עשתה שימוש באותן טכניקות של שימוש בתרגיל כמסווה וכהונאה בנוגע לכוונתה לצאת למלחמה. כלקח מכישלונות העבר העמיקו הבריטים והאמריקאים את לימוד הנושא, וכך השכילו לזהות את ההונאה הרוסית כמה חודשים לפני הפלישה ולמנוע הפתעה.
3 צפייה בגלריה
גולדה ודדו. מדהים לראות שכמעט כל המידע ההתרעתי יוחס לתרגיל רב־זרועי | צילום: ארכיון צה"ל
מדי חאקי ומקל קצר
צעדי ההונאה וההסתרה שנקטה מצרים בתיאום עם סוריה איפשרו את פריסת הצבאות בקרבת הגבול ואת מוכנותם, תוך כדי הסתרת כוונותיהם לצאת למלחמה. תכליתה של תוכנית ההונאה וההסתרה הייתה להשיג הפתעה בנוגע לעיתוי המתקפה, עוצמתה, מקומה ושיטתה, תוך כדי סנכרון בין הצעדים המדיניים והצבאיים.
במוקד ההונאה בדרג המדיני עמד המאמץ להזין את ישראל במידע כוזב, כאילו סאדאת עדיין דבק במה שכונה במודיעין אצלנו "הקונספציה" – האמונה כי מצרים לא תצא למלחמה ללא נשק תקיפה ארוך טווח, שירתיע את ישראל מלתקוף בעומק מצרים, ומבלי לפתוח במלחמה בו־זמנית בשתי החזיתות: הסורית והמצרית, כדי לפצל את כוחו של צה"ל. זאת ועוד, בחודשים יוני-ספטמבר 1973 דאג סאדאת לחזק בישראל את ההערכה שמצרים דחתה את המלחמה לסוף 1973 ואף לתחילת 1974. הוא עשה שימוש מתוחכם בסוכנים גם בימים שלפני המלחמה בנוגע ליום שבה תפרוץ, ולבסוף גם בקשר לשעת המלחמה.
תוכנית ההונאה יצאה לדרך כבר ב־24 באוקטובר 1972. בשעה 20:30 התקיימה בבית הנשיא בגיזה ישיבה של המועצה העליונה של הכוחות המזוינים. סאדאת הגיע לישיבה לבוש במדי חאקי כשעל כתפותיו דרגות פילדמרשל ובידו מקל קצר. הוא היה תמציתי והחלטי. כדי לממש את חזונו להחזרת כל שטח סיני במהלך צבאי ומדיני משולב הנחה הנשיא את הצבא להכין תוכנית אופרטיבית, צנועה וריאלית הרבה יותר מזו שהייתה אמורה לכבוש את סיני בשבעה ימים. את שר ההגנה, ועוד שלושה גנרלים שהביעו התנגדות, פיטר לאלתר, ומינה תחתיהם מחליפים. אחמד איסמעיל עלי מונה לשר ההגנה.
שינוי זה ביעדי המלחמה – מכיבוש כל סיני בשבעה ימים, שתורגל בתרגילי "תחריר" עד קיץ 1972, לגיבוש תוכנית לכיבוש קדמת סיני בלבד – נוצל אף הוא על ידי סאדאת לחיזוק ההונאה וההבנה בישראל שמצרים מתכוננת למערכה שאין לה יכולת מבצעית לממשה. במילים אחרות: סאדאת שינה את התוכנית, וכדי לבצע את התוכנית החדשה כבר לא היה לו צורך באותם אמצעים לתקיפות עומק. אך הוא דאג שישראל תמשיך להאמין כי התוכנית הישנה – שאינו יכול לבצע כל עוד אין בידיו את אותם אמצעים – נמצאת עדיין בתוקף.
התוכנית המבצעית "גרניט 2" תוכננה להתבצע במסווה של תרגילי "תחריר", תרגילים שצבא מצרים היה עורך לפרקים ושישראל "התרגלה" אליהם. הרעיון היה לגרום לישראלים להאמין כי מדובר בעוד תרגיל, שלנוכח גודלו והיקפו יוכל להסוות את ההכנות האמיתיות למלחמה. בדרך זו, ישראל תייחס כל התפתחות בחזית, כל תזוזת כוחות, כל העברת נשק מתוחכם או ציוד צליחה, לתרגיל - ולא למלחמה שעומדת לפרוץ.
תוכנית ההונאה המצרית בדרג המדיני התבססה על חיזוק הקונספציות הישראליות הקיימות. סאדאת גילה הבנה עמוקה בתפיסת הביטחון של ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בהנחיה שקיבל שר ההגנה איסמעיל עלי והורדה לכוחות ב־1 באוקטובר 1973.
אחד מצעדי ההונאה המשמעותיים בחודשים שלפני המלחמה בא לידי ביטוי בכוננות "כחול לבן" שהכריז צה"ל בחודש מאי 73', לאחר שהתקבל מידע מהימן כאילו מצרים וסוריה עומדות לתקוף את ישראל. המידע הזה היה גם הוא חלק מההונאה המצרית. היום אנחנו כבר יודעים כי בפגישה בין סאדאת לחאפז אל־אסד בסוף אפריל 73' הודיע נשיא סוריה כי צבאו לא יהיה מוכן למלחמה בחודש מאי, ולכן ברור כי המידע שהתקבל בישראל היה מטעה במכוון.
קבוצות העצלים
בשבועות שלפני המלחמה התעצמו מהלכי ההונאה. סאדאת סיכם עם הסורים על יציאה למלחמה בזמן הרמדאן. רק מעטים בצמרת המצרית ובהם שר ההגנה, שר החוץ, שר ההסברה וחלק מבכירי הלשכה היו שותפי סוד. לצד אלה נעזר הנשיא בצוות של כ־30 מומחים, שסייעו לו לסנכרן בין המהלכים הצבאיים והמדיניים תוך כדי שימוש באמצעי התקשורת ובסוכנים שיחזקו את תוכנית ההונאה.
כחלק מאותה תוכנית, בחודשים יולי-ספטמבר 73' עסקו גורמים מצריים במאמצים דיפלומטיים שהשרו אווירה רגועה ופייסנית ושידרו את המסר כי קיים עדיין סיכוי להחזרת סיני באמצעות משא ומתן מדיני. במקביל הוביל מערך ההונאה שורה של פעולות, ובהן הדלפות לעיתונות הזרה על רמת שמישות נמוכה של אמצעי הלחימה בצבא המצרי; פרסום מאמרים שמדגישים את חילוקי הדעות בין מצרים לבין סוריה; הדגשת יעילותו של נשק הנפט כדי ללחוץ על ישראל לסגת מסיני ועוד.
מניתוח של נאומי סאדאת בין יוני לסוף ספטמבר 73' ניתן להבחין בשינוי: מנימה קיצונית נגד ישראל לנאומים מתונים ומפויסים יותר. בולט במיוחד נאומו של סאדאת מ־28 בספטמבר, עשרה ימים לפני המלחמה, ששודר ברדיו קהיר. בנאום זה, האחרון שלו לפני המלחמה, לא הזכיר סאדאת כלל את האופציה הצבאית.
תוכנית "תחריר 41" נבנתה תחת המסווה של תמרוני סתיו שנתיים, ותאמה את לוח הזמנים של תוכנית המלחמה "בדר". העתקת הכוחות לאזור התעלה וריכוזם בשטחי היערכות בוצעו במחצית השנייה של ספטמבר. במסמכי שלל שנמצאו לאחר המלחמה ניתן למצוא תמונה כוללת של ה"תרגיל" ומאפייניו.
נושא התרגיל הוגדר כ"ארגון וניהול מבצע התקפה אסטרטגי־אופרטיבי, עם פריצה יזומה של תעלת סואץ והשמדת עמדות אויב קרובות בקרבות היתקלות, במטרה להגיע לקו הגבול הבינלאומי ולרצועת עזה ולהתארגן להגנה עליה". כלומר, המצרים דאגו שהתרגיל ישקף את תוכנית המלחמה הישנה – כיבוש חצי האי סיני כולו. עיתוי התרגיל נקבע לימים 7-1 באוקטובר, ובפקודה נכתב במפורש כי "עם קבלת מילת קוד יש לעבור למצב של מבצעים אמיתיים". הכוחות הונחו להזכיר בכל שיחה בקשר את מילות הקוד של התרגיל – "תחריר 41".
צעדי ההונאה שבוצעו במסגרת "תחריר 41" כללו, בין היתר, גיוס ושחרור מילואים. ב־27 בספטמבר גויסו 120 אלף חיילי מילואים מהמחזורים ששוחררו מהצבא ביולי ובדצמבר 1972 וביולי 1973. לצד זה נעשה ניסיון להסתיר ככל האפשר את קידומו של ציוד הגישור והצליחה לעבר התעלה. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר להסתרה, שכן מדובר בשיירות של כ־150 כלי רכב ובאמצעי גישור בולטים לעין. לכן, למשל, כל גדוד גישור שהגיע לתעלה החזיר פלוגה לעורף. וכך, בתחילת אוקטובר כל ציוד הצליחה שנדרש היה ערוך ומוסתר בקרבת התעלה.
קושי אחר שאיתו התמודדו המצרים היה להסתיר את קידומן של העוצבות והיחידות לחזית. הפתרון: כל היחידות שאמורות היו להגיע לתעלה קיבלו את הפקודה תחת הכותרת של תרגיל "תחריר". נקבע כי הלימודים במכללה הצבאית ובאקדמיה הצבאית העליונה יופסקו כדי לאפשר לחניכיהן להשתתף בתרגיל במסגרת יחידות האם שלהם. מאידך, כך הובהר, הלימודים יחודשו ב־9 באוקטובר 73'. כמו כן פירסמו המצרים ידיעות על מתן היתר לחיילים לעלות למכה כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. בימים שלפני המלחמה פעלו לאורך התעלה חיילים שמשימתם הייתה ליצור אווירה של רגיעה ("קבוצות העצלים").
אך מה שתרם אולי יותר מכל להצלחת ההפתעה הייתה ההחלטה להסתיר את הכוונה לצאת למלחמה מהכוחות המצריים עצמם. 95 אחוז מתוך כעשרת אלפים שבויים שנתפסו בידי צה"ל סיפרו שלא ידעו כי הם יוצאים למלחמה עד לפריצתה. מאמצי ההסתרה כלפי פנים והשמירה על שגרת החיים סייעו להונאה, וחיזקו את התפיסה שפניה של מצרים אינם למלחמה.
מערך חירום מלא
רוב צעדי ההונאה נקלטו בישראל כפי שהמצרים רצו שייקלטו. ב־28 בספטמבר הגיעו ידיעות על העלאת הכוננות ותחילתו של נוהל קרב "תחריר 41". בדיון הערכת מצב שהתקיים ב־1 באוקטובר בראשות הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), הצביע ראש אמ"ן אלי זעירא על מצב צבאי מיוחד בשתי החזיתות. לדבריו, "במצרים מתחיל היום תרגיל גדול ברמה המטכ"לית, מלווה בתזוזת כוחות, ואין כל כוונה להפוך זאת למלחמה". זעירא ציין בדיון כי הצבא הסורי נערך במערך חירום מלא, שלא היה כמותו בעבר, והוא מוכן למתקפה. "אך מאחר שלא נראה שמצרים יוצאת למלחמה – נובע מכאן שגם סוריה לא תצא למלחמה", אמר ראש אמ"ן. הוא הסתמך, בין היתר, על נאומו המתון של סאדאת מסוף ספטמבר.
ב־2 באוקטובר המשיכו מקורות מודיעין לדווח על פעילות רבה של הצבא המצרי על זרועותיו, אך אמ"ן הדגיש כי "ההיערכות בסוריה הגנתית, ותנועת הגייסות במצרים והפעילות בה הינן במסגרת 'תחריר 41'".
ב־3 באוקטובר קבעה הערכת אמ"ן כי "הכוננות לקראת פתיחת מלחמה במצרים היא השיא של אותו חלק ב'תחריר 41', שבו מתורגל שיתוף פעולה בין־זרועי תוך הזזת גייסות". בסיכום הערכת המודיעין של אמ"ן ל־4 באוקטובר נאמר: "במצרים נמשכת הכוננות העליונה בצבא. הכוננות תחזור לשגרתית ביום א' הקרוב, 7 באוקטובר, מועד בו צפוי סיום התרגיל הבין־זרועי".
מדהים לראות כיצד כמעט כל המידע ההתרעתי הרב על הצבא המצרי מיוחס לתרגיל! הערכה זו של אמ"ן הייתה מקובלת על הרמטכ"ל, על שר הביטחון משה דיין ועל ראש הממשלה גולדה מאיר, והיא הבסיס לשאננות ולאי־התגובה המבצעית למתרחש לאורך הגבולות, עד בוקרו של 6 באוקטובר.
ב־5 באוקטובר, בפענוח של גיחת הצילום, מתברר כי היערכות הצבא המצרי לחירום היא חסרת תקדים. "מתקבלות גם ידיעות על יציאה בהולה של משפחות היועצים הסובייטיים ממצרים ומסוריה", נכתב בהערכת אמ"ן. תמונה מודיעינית זו הביאה את הרמטכ"ל להעלות את הכוננות לרמה ג'.
למרות זאת, בהתייעצות שקיימה גולדה בצהרי 5 באוקטובר בשעה 11:30, המשיך ראש אמ"ן לייחס את ההתפתחויות לתרגיל "תחריר 41", והעריך כי "חרף סימנים רבים של כוננות למלחמה ממש, אין עומדת לפרוץ מלחמה". בסיכום לקט מודיעיני מאותו יום נכתב: "אפשרי כי פריסת מערך החירום הייתה אחד הנושאים לבדיקה במסגרת התרגיל העל־עוצבתי".
הערכת ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה התהפכה רק בליל 5־6 באוקטובר, עם הגעת הידיעה של אשרף מרואן, ועל פיה "הצבא המצרי והצבא הסורי עומדים לפתוח הערב, שבת, 6 באוקטובר 1973, בהתקפה על ישראל. ההתקפה תיפתח בו־זמנית בחזית סואץ ובחזית הגולן". ידיעה זו הגיעה ממרואן רק כאשר הנשיא סאדאת היה משוכנע שההפתעה הושגה, פחות מ־12 שעות לפני הפתיחה באש.
ההפתעה האסטרטגית שהושגה באמצעות תוכנית ההונאה שינתה באופן מכריע את מאזן הכוחות בחזית המצרית בימים הראשונים של המלחמה. היא איפשרה את חציית התעלה וכיבוש שטחים בסביבתה, הגדילה את העוצמה הקרבית היחסית של הכוחות התוקפים תוך כדי גרימת אבידות קשות לצה"ל וחסכה למצרים אבידות בנפש.
היוהרה הישראלית, הזלזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות תרמו להצלחתו של מהלך ההונאה המצרי. רק אם נחקור את הכשלים שלנו נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו. אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים.
