הקרנת סרטים לנשים ונערות חרדיות בלבד היא תופעה יחסית מוכרת בריכוזים חרדיים. בימים אחרים זה היה נחשב אירוע סתמי, אבל במוצאי שבת לפני שבוע, סרט שהוקרן בשכונה המעורבת קריית מנחם הפך לנקודת חיכוך נוספת בין דתיים לחילונים.
המודעות שקידמו מגוון אירועים בהפרדה מגדרית במסגרת המינהל הקהילתי הובילו להתארגנות של קבוצות חילוניות למחאה. מספר גברים, ובהם פעילי סיעת "התעוררות", אף נכנסו לאולם שבו הוקרן הסרט והתיישבו. מהומה נוצרה, חלק מהנשים עזבו את המקום, ולבסוף הרוחות נרגעו בזכות הידברות.
גם אוהביה של ירושלים וגם מבקריה הגדולים נאחזים בקלישאה שלפיה העיר היא הפרומו של ישראל. המיואשים יאמרו שהקרב הוכרע מבחינה דמוגרפית והעתיד הוא גסיסה של הליברליות אל מול עוני ומצוקה שיגברו. אותם אנשים הם לא פעם גם מי שמדמיינים את תל־אביב כמעוז אחרון של חופש מוחלט, סטלינגרד של מלחמת העולם השנייה, ולכן אסור לוותר בה על אף שעל.
אבל דווקא הכוחות האופטימיים בעיר, אוהביה מכל הצדדים, יודעים היטב ששינויים אינם ליניאריים והסוף לא כתוב מראש. שנוסטלגיה היא עסק מתעתע, ולמעשה יש אין־ספור דוגמאות למאבקים שהניבו פירות והובילו לתמורות ולשיתופי פעולה בתוך הספקטרום הרחב של הערבים, החרדים, הדתיים והחילונים שבעיר. הבחירות המקומיות הן צוהר לעוד התגוששות כזו.
מחוץ להקרנת הסרט עמד בין המוחים סגן ראש העירייה, עו"ד יוסי חביליו (64), יליד ירושלים. חביליו הוא היחיד שמתמודד בבחירות נגד ראש העירייה המכהן משה ליאון, ורשימתו מאחדת למעשה את רוב המפלגות החילוניות, חמש סיעות שונות - העבודה, מרצ, יש עתיד, "חוזה חדש" והסיעה שלו עצמו. הבטחות הבחירות של הרשימה הן "ירושלים ישראלית ולא משיחית" ו"החזרת הרוב המתון לעירייה". משימה לא פשוטה באף יום, אבל בטח לא בימים אלו בעיר כמו ירושלים.
מה גרם לך להצטרף למחאה?
"מיום שישי התחילו לרוץ הודעות בקבוצות של פעילים חילונים שיש אירועים לנשים בלבד בקריית מנחם. פנו אליי גם ככתובת של תושבים. מה שהפריע לי זה שלא מדובר באירוע אחד. למעשה, מתוך ארבעה אירועי סוכות שפורסמו - שלושה היו בהפרדה ואחד יועד לפעוטות. המינהל הקהילתי הוא תאגיד עירוני שיוצר את האירועים האלו, זה לא גוף פרטי. צריך לציין שזה ממש לא נקודתי. ב'סוכת ראש העיר', אחד האירועים הכי מרכזיים שמתקיימים מטעם העירייה בכיכר ספרא, צריך למצוא את הנשים בזכוכית מגדלת. מתוך שישה ימים של פסטיבל ועשרות פעילויות, 98% מהמופיעים הם גברים. זה כמעט אירוני שהיחידה שמופיעה בפרסום לצד פרצופים רבים של גברים היא מיכל הקטנה. לאירוע בקריית מנחם הגעתי אחרי ההפגנה בבית הנשיא, עמדתי בחוץ ודיברתי עם המנהל של המינהל הקהילתי. מהחברה למתנ"סים אמרו שטעו ומי שירצה ייכנס".
זה לא קצת ללכת על כבשת הרש? הרי נשים ונערות חרדיות הן קבוצה חלשה ממילא.
"הבחירה שלי להפגין מחוץ לאולם ולא להיכנס אליו הייתה מודעת, לא נכנסתי לסרט כי לא באתי לפגוע בנשים, וגם אין לי טענה אל הנשים, אלא רק לעיריית ירושלים שמממנת את ההפרדה, ולמינהל הקהילתי החילוני שמאפשר את ההפרדה הזו מתוך פחד על יתר התקציבים העירוניים שלו. יש פה ניסיון לכפות הפרדה ולהפוך אותה למציאות יומיומית. כדאי לדעת, לא מדובר פה בביקוש אדיר שעולה מהשטח, אלא בהכתבה מלמעלה של אובססיית ההפרדה וההדרה - 'קחו סרט ב־10 או 20 שקלים בלבד, אבל תוותרו על בילוי במסגרת התא המשפחתי'. ההקצנה הזו היא בראש ובראשונה אנטי־משפחתית, ויותר מכך: מה יעשה גרוש שיש לו גם בנות? מה תעשה גרושה שיש לה גם בנים? וגם סתם אב שרוצה לקחת את הילדות שלו? במה חטאו החילונים, המסורתיים והדתיים המתונים שרוצים לבלות יחד?
"אני גם לא מקבל את הצידוק להפרדה מגדרית באירועי תרבות כאילו מדובר בהגנה על קבוצה מוחלשת. זאת לא כבשת הרש, זה לעג לרש. החולשה של נשים ונערות חרדיות לא נובעת מחוסר היכולת שלהן לראות סרט בלי גברים, אלא מזה שהמדינה והעירייה שמות להן תקרת זכוכית נמוכה, שיישארו כפופות: בלי יכולת להיבחר למפלגות או לסיעות החרדיות, בלי אפשרות לעמוד בקדמת הבמה, בלי לגיטימציה לצאת ללימודים במוסדות אקדמיים שאינם ייעודיים לחרדיות, ועוד".
בתל־אביב, המאבק על המרחב הציבורי הגיע לפיצוץ אלים ביום כיפור. בירושלים אתם מכירים את המלחמות האלו כבר שנים.
"ירושלים היא התחזית של ישראל. מה שקורה פה יקרה אצלכם בעוד עשור - לטובה או לרעה. ולכן, בעיניי הקרב על ירושלים הוא הקרב על ישראל. בתל־אביב מתרגשים עכשיו מהשחתת שלטי נשים, כשבירושלים זו שגרה לצערנו. אני מצלם השחתה של שלטים באופן עקבי, גם של הסיעה שלנו. ירושלים הולכת ומתחרדת. יש בה 39% ערבים, ובקרב היהודים היא מתחלקת לשלישים - שליש חרדים, שליש דתיים ומסורתיים־דתיים, ושליש חילונים וחילונים־מסורתיים. אבל כשמסתכלים על כמות התלמידים היהודים - 66% מהילדים הם חרדים. נטישת הצעירים החילונים זו בעיה אקוטית שתביא אותנו תוך שנים ספורות למצב קשה מאוד מכל הבחינות.
"אם רוצים להשאיר צעירים ציונים וליברליים חייבים לייצר תוכנית כוללת לגבי תעסוקה, בילויים, איכות חיים ושטחים ירוקים. כל זה יכול לקרות רק אם ננצח בקרב הכי חשוב: השמירה על צביון השכונות. שכונות רבות בעיר התחרדו במהירות. כצעיר ירושלמי שיחקתי כדורסל בנווה יעקב, שהיום היא חרדית. לב המאבק עכשיו הוא סביב קריית יובל, שזולגים אליה מבית וגן. בימי ניר ברקת ניהלתי מאבק משפטי יחד עם התושבים בשביל להשאיר את פאב המפלצת פתוח בשבת, וניצחנו. זה היה ניצחון סמלי חשוב, אבל הסטטוס־קוו כל הזמן זז. בסוף, כשלתושב אין ודאות, הוא לא יקנה דירה ולא יגדל בעיר ילדים. ואנחנו רואים בעיניים צעירים שמפחדים ועוזבים".
"פחד" זו מילה קשה שמאפיינת את כל החברה הישראלית ברגע הזה. נסה להסביר את הפחד שעליו אתה מדבר.
"הפחד הוא רציונלי. כמעט פרשתי מהקואליציה של ליאון כי רצו לסגור בשבת את הכביש שמחבר את רמת שרת עם בית וגן, בסוף נמצאה הפשרה. בקריית יובל פינו לפני חצי שנה את ליידי דייויס לטובת בית ספר חרדי לבנות. בהר חומה מתנהל מאבק סביב הבריכה העירונית, כי קהילת הר המור לא מוכנה בשום אופן שהיא תיפתח בשבתות למרות שזו שכונה מעורבת. הם מסרבים לכל פשרה, ועד שתתקבל החלטה משפטית הבריכה סגורה. הדרך היחידה לשמור על האופי של שכונות זה לייצר להן תקנון בהסכמה, ולהכריז עליהן באופן רשמי כשכונות פלורליסטיות".
אבל גם התלמידות החרדיות צריכות בית ספר.
"בהחלט. יש פתרונות, למשל לבנות מרכזי חינוך על גבול השכונות ולא בלב השכונה החילונית, להיאבק על כל גן ילדים ממלכתי גם אם הוא מצומצם, לייצר מינהלים חזקים עם עצמאות וחוקה שנכתבת יחד עם התושבים. מדינת ישראל צריכה להגדיר בצורה ברורה שהסמכות להגדרת אופי וצביון השכונות, נמצאת בידי הקהילות עצמן. איחדנו את הסיעות בשביל להוציא לקלפי את הציבור החילוני ואת הציבור הדתי־ליברלי שיש לו הרבה כוח בירושלים. היום הדתיים המתונים מבינים שהם צריכים אותנו, כי גם הם לא רוצים לגור בעיר ענייה ומתחרדת. זו לא מדיניות של הפרדה אלא של שמירה על זכויות, דווקא בשביל שבסוף נצליח לחיות יחד. זה אפשרי, אבל אם להיות ריאלי - זה ייקח זמן. החשדנות רבה. אני חושב שכל עוד מתנהל בעיר משחק סכום אפס, יהיה קשה מאוד לייצר שיתופי פעולה טובים. בית וגן, למשל הייתה מעוז הציונות הדתית, והיום קשה למצוא ברחוב הראשי שלה, רחוב 'תורה ועבודה', אפילו כיפה סרוגה אחת".
משפחת חביליו, כך מספרים, חיה בירושלים מ־1270, כבר כ־750 שנה. יוסי שימש כיועץ המשפטי של העירייה לפני שנכנס לחיים הפוליטיים, וגם רעייתו ליאורה מגיעה מהעולם המשפטי, ומשמשת כנציבת קבילות השוטרים והסוהרים. "אני חילוני־מסורתי. צם בכיפור, אוכל כשר. בירושלים יש הרבה אנשים שדומים לי. אני גאה ששלושת ילדיי נשארו בעיר, אבל ברור לי שזה המקרה הנדיר. מבין חבריי למחזור בגימנסיה, 85% עזבו. אם הציבור הליברלי והציוני בירושלים לא ייתן את הטון בבחירות, לא בטוח שתהיה לנו עוד הזדמנות. משה ליאון שבוי בידיים חרדיות קיצוניות ומשיחיות, ולכן גם כשהוא רוצה לעשות דברים הוא לא יכול. הוא צריך אותנו גדולים".
ובכל זאת, בחרת להיות הסגן שלו במשך חמש שנים.
"ידעתי שבקואליציה עם החרדים, הדתיים ואריה קינג שנתמך על ידי בן גביר, חשוב שאהיה הילד עם האצבע בסכר".
לפי כל התחזיות, נראה שליאון ינצח גם הפעם. מדוע החלטת לרוץ גם לראשות העירייה?
"ליאון העדיף את הברית הלא־ציונית ולא־ממלכתית עם שותפיו החרדים והמשיחיים בגלל מבנה המועצה. אם לא הייתי מתמודד, לרוב האנשים לא היה למי להצביע והם לא היו מגיעים לבחירות. בניגוד למה שכולם אומרים, המשחק פתוח ולא הוכרע. אם הקהל החילוני, מסורתי, ליברלי, הרוב המתון וההגון, ייצא להצביע בהתאם לערכיו, אני אבחר, ובכל מקרה נוכל לייצר מועצה ציונית־ליברלית חזקה. גם בעבר חשבו שאין לי סיכוי, והנה הצלחנו להביא באיחוד הירושלמי איחוד של חמש מפלגות כנגד כל הסיכויים".
הזיהוי שלכם עם המחאה לא מזיק לכם?
"הקורלציה בינינו לבין המחאה מיטיבה איתנו. היום הציבור הליברלי ער, ואני מתעקש שמאבק על ישראל ציונית וליברלית מתחיל בתוך השכונות שלנו. זו הליבה".
בסופו של דבר, חלק עצום מהעיר הוא חרדי וערבי, זה כלול בסיפור של העיר. אתה לא מרגיש שהמאבק החילוני מייצר אנטגוניזם?
"לא. בסוף גם הציבור החרדי ואפילו ההנהגה החרדית לא רוצים ירושלים חרדית, הם רוצים לשמור על המתח הבריא בין הקבוצות השונות, הם לא רוצים שהיא תהיה בני־ברק. הרי בסוף הידרדרנו למצב סוציו־אקונומי 2, שהוא רע לכלל התושבים. בשביל לשפר את זה צריך אוכלוסיות יצרניות שלא יהיו מאוימות. מעבר לזה, בירושלים יש המון־המון חרדים שרוצים השכלה, שמבקשים חינוך ממלכתי־חרדי ואין להם מענה, שרוצים לשפר את איכות החיים ושיודעים היטב לרקום חיים משותפים. הם ממש לא האויבים שלי. אין דרך לחיות פה בלי שיתופי פעולה וברור שיש להם צרכים ייחודיים. אבל בשביל זה צריך להגדיר גבולות גזרה. אני לא רוצה להגיד לאנשים מה טוב להם, אבל אני בהחלט חושב שבשביל שירושלים לא תתרסק היא חייבת לשמור על כלל הקבוצות שבתוכה".
