פרופ' שקמה ברסלר סמכה את דגל המדינה על מסעד הכיסא שלה, צמוד לגבה. מאז הווידיאו האיקוני ההוא – זקופה וגאה היא מניפה את הדגל כששוטר גורר אותה בכוח למעצר - הדגל לא עוזב אותה, לפחות לא במפגשים ציבוריים. הדשא, ברחוב שקט ברעננה, היה מלא בכיסאות כתר־פלסטיק לבנים, שורות־שורות. סוכה תפסה את חזית הבית. האורחים – רובם המכריע דתיים, הגברים בכיפות סרוגות, לפעמים כיפות מיקרו, הנשים בכובעים, בצעיפים או בגילוי ראש – הגיעו ממקומות שונים בארץ. "זה אחד האירועים היחידים במחאה שנפתח בתפילת מנחה", העיר המנחה, חגי שטדלר, אחד הדתיים היחידים בחזית המחאה. שטדלר הוא מנהל שותף של חברת השקעות ויו"ר של חברה לתוספי מזון.
לאירוע קדמה מיני־דרמה שמלמדת הרבה על התקופה הנוכחית. הארגונים הדתיים שפעילים במחאה או משיקים לה – ספרתי עשרה ארגונים לפחות – ביקשו לזמן מובילי מחאה ודמויות בולטות בציבור הדתי לפאנל משותף. ברקע הייתה פרשת התפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף בתל־אביב בערב יום כיפור.
האירוע נועד להתקיים בפתח־תקווה. התגובה ברשת הייתה אלימה. בקצה השמאלי של הרשת האשימו את ברסלר בבגידה במחאה; בקצה הימני האשימו את המשתתפים הדתיים בבגידה בדת. בלית ברירה העבירו המארגנים את האירוע לרעננה. את המיקום שמרו בסוד, כיאה למפגש מחתרתי.
ספטמבר היה חודש טוב לנתניהו וקשה למחאה נגדו: ביידן, סעודיה, האירוע בערב כיפור, הדיון המאכזב בנבצרות בבג"ץ, פגרת החקיקה בכנסת והתעייפות של פרשנים, אולי גם של הציבור, מהתמשכות ההפגנות. מה שמרשים במובילי המחאה הוא החוסן המנטלי בזמני משבר, ההתמדה וחיפושי הדרך.
מחאה לא נמדדת בסקרי דעת קהל או בקולות בקלפי. היא נמדדת באנרגיות שלה. טמון כאן פרדוקס: מצד אחד, הקצה הרדיקלי הוא הגורם שמייצר פעילות בשטח. הפעולות שלו לא תמיד חכמות ומוצלחות. הקיצוניות שלהן מרחיקה ימין רך ומרחיקה דתיים, אבל בלעדיה אין סיכוי לבלום ולהרתיע את הממשלה.
מצד שני, כל אחד בהנהגת המחאה יודע שהמטרה היא להגיע לפתרון במרחב הפוליטי, ופתרון יחייב פשרות שיטריפו את הקצה הרדיקלי בקפלן. "אחרי תשעה חודשים מתישים וחודש אחרון מבאס, איך אנחנו יוצרים את התקווה מחדש?" שאל שטדלר, המנחה.
"לא חייבים להגדיר את הסוף", השיבה ברסלר. "עשרה חודשים זה כלום. העתיד יחייב ויתורים גדולים, גם שלי, גם של אחרים. לא אכפת לי. אכפת לי שהתהליך יתנהל באופן דמוקרטי, שלא נהיה פולין או הונגריה".
הגיעה אל הפאנל שרה אליאש, חברה בולטת בגרעין המייסד של ההתנחלות קדומים. אליאש יודעת מחאה מהי: היא הפגינה נגד הנסיגה מסיני במסגרת השלום עם מצרים ונגד ההתנתקות מגוש קטיף. הגיע הרב בני לאו, הסמן הליברלי ברבני הציונות הדתית. הגיעה קרין נהון, פרופסור באוניברסיטת רייכמן וקול בולט במחאה, והגיע גיא שוורץ, יוזם ומארגן ההפגנות בירושלים, שהשמאל הדתי מרגיש בהן בבית.
מטבע הדברים, העיניים הופנו בעיקר לשקמה ברסלר. ראשת המחאה, קרא לה המנחה. "למה הפעילו עלינו לחצים לא לקיים את המפגש הזה?" שאל.
ברסלר תלתה את האשמה במכונת הרעל. "זה לא סוד שיש מכונה משומנת שרוצה לגרום לנו לא לדבר", אמרה. "אנחנו רוצים לחשוב שזה לא משפיע עלינו, שאנחנו מעל לזה, אבל האמת היא שיש לזה השפעה. אל תתפלאו אם אומר לכם, זה מצליח".
היא דיברה בצער, בלי חמדה. הסתכלתי על הקהל, 70־80 ישראלים שמחזיקים בעמדות מרכזיות במשק, במערכת החינוך, במקצועות חופשיים, בשירות הציבורי, באקדמיה. אליטה. ההפרעות לתפילות ביום כיפור זיעזעו אותם. מה שנתפס בעיניים חילוניות כפרובוקציה חרד"לית, מהלך כוחני, מניפולטיבי, לכיבוש המרחב הציבורי – נתפס בעיניהם כמהלך חילוני שמיועד להדיר אותם ואת שכמותם. חמור מזה, כחילול הקודש. כך הם מרגישים.
מבחינת נתניהו והקואליציה שלו זה היה מהלך מנצח: במקום לדבר על ערכי מגילת העצמאות, על חקיקה אנטי־דמוקרטית ועל ביזת הקופה הציבורית, ידברו על יהודים שלמים מול יהודים מקולקלים, שונאי יהודים. יהודים הם מילת הקוד שתחזיר הביתה את קהל המצביעים המסורתי.
"האם אנחנו במלחמה בין היהדות לדמוקרטיה?" שאל שטדלר.
"התשובה המיידית היא כן", אמרה ברסלר. "אי־אפשר להסתכל על אירוע יום כיפור ולהתעלם מהשאלה מי הרוויח ממנו פוליטית. תפילת יום כיפור איננה פרובוקציה, אבל מי שבא לשם, לא בא כדי להתפלל. אבל בעיניי עצם השאלה לא לגיטימי. יהודית ודמוקרטית מתקיימות אצלי יחד, כמושג אחד. אין לי תחושת נחיתות לגבי היהדות שלי.
"בקפלן, כל פעם שאני רוצה להכניס סממנים יהודיים לבמה, נשמעות צעקות מחאה. רציתי, למשל, להשמיע ערב יום כיפור את תפילת 'ונתנה תוקף' בלחן שחיבר יאיר רוזנבלום. השיר יקר לי. בקהל היו אנשים שלא רצו לשמוע".
"מתנהל פה", אמר הרב לאו, "קרב בהורדת ידיים: או אני או אתה. דתיים מזועזעים מהפסקת תפילה בתל־אביב, אבל לא מזועזעים כשמפסיקים בכוח תפילה של נשות הכותל. בכותל מותר. וגם את הסידורים של הנשים מותר לקרוע שם. כל העניין הוא בוויכוח מי בעל הבית. אני בעל הבית – אני אסלק אותך מהבית. על קו הדימום הזה אנחנו נמצאים.
"בשם מה אנשים שמתפללים שלוש פעמים ביום יורקים על נוצרים בעיר העתיקה?"
אחת הנשים בקהל שאלה, איפה כל הרבנים שאנחנו משקיעים המון זמן בלדבר איתם. מדוע לא נשמע קולם. מדוע הם לא יוצאים ואומרים, יש לנו בעיה בחצר האחורית שלנו.
"בישראל צמחו פלגים שלא היינו מוכנים לקבל את קיומם בשום מקום אחר בעולם", אמרה ברסלר. "אלה גופים גזעניים, לאומניים, חסידי עליונות יהודית. הם מוקצים מחמת מיאוס. 90 אחוז מהישראלים חושבים אחרת. העשרה אחוזים האלה מבלבלים אותנו. אנחנו צריכים להוציא אותם מחוץ למחנה".
אישה שעמדה מאחור, בצל עץ, פסעה קדימה וביקשה לדבר. "אמרת עשרה אחוזים, ואנשים מחאו כפיים. עשרה אחוזים זה הרבה", אמרה. "את לא יכולה לנדות עשרה אחוזים מהעם".
"אולי פחות מעשרה אחוזים", אמרה ברסלר. "תעזרו לנו להיאבק בהם. זה נורא שאנחנו נותנים לדברים האלה יד".
"בדעותיי אני בשמאל", אמרה האישה. "להפגנות אני לא הולכת. אני ושכמותי – דתיים – לא רצויים שם. אתם מדברים על הצורך להקשיב לצד השני, אבל לא שמעתי כאן מילה על הצבת גבולות. יש דברים שלא מקובלים, גם בימין, גם בשמאל. כשאני אומרת את זה, אומרים לי, אל תפתחי את הפה כי אנחנו נתפרק".
המארח, ד"ר נתי ברק, איש חינוך מוערך, כיפה קטנה, נוסח רעננה, מודבקת על ראשו, ביקש לסיים את הערב בתפילה לשלום המדינה. ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, היה סמג"ד בחטיבת אלכסנדרוני. נפגשנו בראס ביאדה, כפר בדרום־מערב לבנון. הוא אמר לי שצריך ללכת על לבנון קשה, בלי רחמים. בערב לקח את חפירה וציוד קשר ויצא לחצר מאחור. מעבר לגדר הבית צץ איש חיזבאללה. היו לו קלצ'ניקוב ורימון. את הרימון זרק לעבר הבית. בקלצ'ניקוב ירה בנתי ופצע אותו. נתי השיב אש והבריח את המחבל. סיפור ההיתקלות, חילופי האש, הפציעה, הטיפול הרפואי בחושך, לאור פנס, הפינוי במסוק, בתנאים לא פשוטים, מלווה אותי עד היום.
ביום שלישי, על הדשא, התחבקנו. הוויכוח על יהודים יותר, יהודים פחות, חזר בבת אחת לפרופורציות. הסיפור הישראלי מחובר כל כך, שביר כל כך, חשבתי. חבל להרוס אותו בגחמת פוליטיקאים. "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה", קרא נתי ברק את נוסח התפילה. "ותקנם בעצה טובה מלפניך". "אמן", קרא הקהל, הפעם פה אחד.
רוק ובית הסוהר
העיר העתיקה בירושלים היא אחת משכונות המגורים המתועדות ביותר בעולם. מכל קיר מציצה מצלמה. שרים ורבנים התפתלו השבוע במאמץ לגנות את האברכים שיורקים שם מול קבוצות של צליינים נוצרים. נתניהו התחיל, באנגלית, ובן גביר סיים, בחירוק שיניים. המשטרה אפילו עצרה לכמה שעות כמה מהם, לא ברור על סמך מה ובאיזה חשד: בסין מטילים עונשים כבדים על מי שיורק ברשות הרבים; גם בסינגפור. בישראל טרם הספיקו.
לא כל רוק צריך להיגמר בבית הסוהר. הפתרון הרבה יותר פשוט: הוא זמין בקהילה. יתכבדו הרבנים ויציצו בתיעוד מהמצלמות. כל פולט ליחה ברבים יידע שהוא עלול להיזרק מהישיבה או מהכולל. הלך השידוך; הלך הסידור; הלך הכסף. אפשר לומר הרבה דברים בגנות ההסתגרות החרדית. בצד הטוב, יש אצל החרדים מרות קהילתית, מערכת אכיפה פנימית, סנקציות. למרבה הצער, הרבנים כמוהם כפוליטיקאים: הם פוחדים מהרחוב שלהם.
השגרירות הנוצרית הביאה השבוע 3,000 נוצרים אוונגלים לירושלים. הם באו מ־80 מדינות. שלשום צעדו במערב העיר, במסגרת צעדת ירושלים. ביום שלישי ערכו בירושלים כנס תמיכה בישראל. כ־20 יהודים, ימנים, חרד"לים, באו להפגין נגדם.
האוונגלים הם כרגע בסיס התמיכה החשוב ביותר של ממשלת נתניהו באמריקה. הם מעניקים מכוחם ומכספם גם למתנחלים בגדה. "זה עמוד השדרה, זה הבייס הפוליטי שלנו", אמר עליהם השר רון דרמר. "צריך להשקיע בהם יותר מביהודים".
תמיכה מצד אחד, יריקות מצד שני. שאלתי את דייוויד פרסונס, סגן נשיא השגרירות הנוצרית, איך הוא מצליח להשלים עם זה.
"רוב הישראלים מקבלים אותנו בחום", אמר. "הנצרות כבר איננה איום על העם היהודי כמו שהייתה פעם. היחסים נבנו מחדש. יהודים מעטים מתעקשים להמשיך להציג את הנצרות כאיום. אנחנו לא משלימים עם התופעה הזאת, אבל חייבים לקבל אותה בחן ובחסד.
"אריה קניג, חבר מועצת עיריית ירושלים, מנהל נגדנו קמפיין. אני מניח שההפגנה הייתה קשורה לבחירות הקרובות לעירייה. ארגון יד לאחים, שפעל נגדנו בעבר, התפלג. קם ארגון חדש, אור לאחים. עכשיו אור לאחים נגדנו ויד לאחים מגן עלינו. יש תחרות בין הארגונים".
הוא לא נשמע משועשע. "הר ציון הוא שדה מוקשים. היו שם שתי תקריות שבהן הותקפו נשים שלנו. היינו מודאגים. דיברנו עם המשטרה. הם הבטיחו להגן עלינו".
יהודים עושים לכם את מה שנוצרים עשו ליהודים לאורך הדורות, אמרתי.
הוא הסכים. "זאת אנטישמיות ברוורס", אמר.
האם אתם מקיימים מגעים עם רבנים, שאלתי. הרבנים הראשיים גינו את היריקות.
"הזמנו את שני הרבנים הראשיים לאירוע התמיכה בישראל", אמר. "הם לא באו".
האם נכון, שאלתי, שבדור החדש של האוונגלים באמריקה נרשמת ירידה בתמיכה בישראל.
"כן", השיב. "היו כמה סקרים שהראו שאוונגלים צעירים פחות נלהבים לתמוך בישראל. מעניין אותם יותר צדק חברתי באמריקה. יש בעיה נוספת – הפרשנות הדתית לתמיכה בישראל".
הוא התכוון לנבואה שעומדת ביסוד התמיכה האוונגלית בישראל. התחזקותה של ישראל ופריחתה יקרבו את מלחמת יום הדין. השטן ינצח, זמנית. בסופה ישו ישלוט בעולם – מלכותו תיכון בהר הבית. רוב היהודים יושמדו. מיעוטם יתנצרו.
"הדור החדש לא אוהב את הצד האפל", אמר פרסונס. "אנחנו מבססים את התמיכה בישראל על ההבטחה של אלוהים לאברהם אבינו".
געגוע לקיסינג'ר
20 סנאטורים דמוקרטים, ביניהם ידידי ישראל מובהקים, חתמו שלשום על מכתב לנשיא ביידן שקובר לכאורה את העסקה הסעודית. לכאורה, כי מכתבים שמשגרים פוליטיקאים הם עמדות פתיחה במשא ומתן, לא עמדות סיום, הדינמיקה בתוך המפלגה הדמוקרטית מושכת קדימה והרבה תלוי ברמת האמביציה ובמרחב התמרון של שלושת אבות העסקה – ביידן, MBS ונתניהו. קבורה אין כאן; מכה כואבת יש.
כדי לאשר חוזה הגנה עם סעודיה, ביידן זקוק לאצבעותיהם של 67 ממאה חברי הסנאט. מכיוון שמכהנים בו 50 דמוקרטים, הוא זקוק ל־17 רפובליקנים, אתגר לא קל במערכת פוליטית מקוטבת, בשנת בחירות. זה החישוב האופטימי. חישוב מפוכח יותר צריך להניח שלא כל הדמוקרטים יצביעו בעד. מכתב הסנאטורים מצביע על הקושי. הסעודים יצטרכו לשכנע 20, אולי 30 רפובליקנים, לתמוך בעסקה. ביידן מצפה שנתניהו והשדולה היהודית ישכנעו אותם. אולי נכון יותר לבנות על כוח השכנוע הסעודי: הוא בנוי על הבטחות לעסקאות נשק במדינות מפתח ועל כסף מזומן.
הסנאטורים תודרכו היטב. הם מציגים את שלוש הבעיות שכרוכות בעסקה. הראשונה, חוזה הגנה סעודי־אמריקאי. הם מזכירים את האופי הלא־דמוקרטי של המשטר, את הנכונות שלו לנקוט (בשאלת מחירי הנפט, למשל) מדיניות שמנוגדת לאינטרסים אמריקאיים, את הנטייה שלו להרפתקנות במדיניות חוץ (המלחמה בתימן, הרומן עם סין) ואת הפגיעה שלו בזכויות אדם.
השנייה, הדרישה הסעודית לבניית מתקן גרעיני אזרחי בתמיכת ארצות־הברית ולרכישת נשק מתקדם. הסנאטורים שואלים אם אמריקה לא פותחת מרוץ חימוש גרעיני באזור כולו.
שתי הבעיות האלה מסעירות בשבועות האחרונים ישראלים שכיהנו בתפקידים בכירים בוועדה לאנרגיה האטומית ובמערכת הביטחון. הם תוהים על בסיס אילו נימוקים מרשה לעצמו נתניהו לקדם הסכם שיש לו השלכות ביטחוניות חמורות. ההיתרים שנתן לעצמו נתניהו בפרשת הצוללות למצרים והאף־35 לאמירויות הם משחקי ילדים בהשוואה לדרישות הסעודיות.
הפלסטינים הם הבעיה השלישית. הסנאטורים דורשים שהעסקה תכלול התחייבות ישראלית לא לספח חלק מהגדה, הפסקה של הבנייה בהתנחלויות, פירוק מאחזים והסרת מחסומים. נתניהו יתקשה לספק גם חלק מהדרישות.
נתניהו ו־MBS כבר משכו את הדיבידנדים שלהם מהעסקה. ההיגיון קורא עכשיו להורדת ציפיות – הסכם ביטחוני בהיקף מצומצם יותר לסעודיה, נורמליזציה בפרופיל נמוך יותר לישראל, זה מה שקיסינג'ר היה עושה. אבל ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי, מתעקש על התוכנית הגדולה. ייתכן ש־MBS לא משאיר לו ברירה.
