בסוף, שהוא בכלל לא סוף, מה שלא יוצא מהראש אלה הלחישות. טלוויזיה, מטבעה, היא מדיום קולני. בלי ווליום, וכמה שיותר גבוה, זה פשוט לא עובד. אבל הסאונד שייזכר מאתמול הוא זה שבקע מפיותיהם של תושבים, ובעיקר תושבות, שעלו לשידור מתוך חדרי הממ"ד בזמן שמחבלים מסתובבים במקום שנקרא "בית" ואתמול הפך למלכודת מוות. הדילמה שלהם הייתה אם לספר לציבור על ההפקרות וחוסר האונים, ומנגד להסתכן בכך שדציבל אחד יותר מדי עשוי לעלות בחייהם.
גם ב־30 שנה של שידורים מתגלגלים מאסונות וטרגדיות, החל מפיגועי שנות ה־90, ספק אם נרשמו רגעים מצמררים כאלה על המסך. דני קושמרו, מגיש שעשה את סטאז' שידורי החירום שלו באסון ורסאי והפיגוע במלון "פארק", כלומר חוסר ניסיון במצבים כאלה זאת הבעיה האחרונה שלו, נראה המום לחלוטין. "אני לא יודע מה לשאול אותך", הוא אמר לאחת המרואיינות האמיצות שהסכימו לדבר בחדשות 12. ובאמת, מה יש לשאול אישה שבעצם מתחננת למדינה שתהיה מדינה, עם הצבא הזה, שנראה נורא מרשים בכתבות היח"צ לחג ביוזמת דובר צה"ל, האיש שנשמע אתמול פחות כמו מרגיע לאומי ויותר כמו מוקדן אומלל של HOT.
למעשה, בין נטישת הממלכה והסרטונים המחרידים שרצו בווטסאפ וברשתות החברתיות (כולל מטעם "עיתונאים מסוג חדש" שהתגלו בתור נקרופילים עם WiFi), דווקא קשת, רשת וכאן 11 נחשפו בתור גורם אחראי יחסית: רוב שעות היום התאפיינו בהבחנה ברורה וחשובה בין מידע מאומת לשמועות, לצד בחירות סבירות של החומרים הוויזואליים לעומת השחתת הנפש שהתחוללה בסלולר. אפשר להבין מדוע כתבי הדרום, שנקרעו בין עבודתם למצוקה של סביבתם הקרובה, לא התאמצו לשמור על פרצוף פוקר. אצל תמיר סטיינמן, לדוגמה, זה כבר הגיע לממדים קשים לעיכול. קצת פחות אמפתיה יש כלפי דמויות כמו ניר דבורי (ולא רק), שמדבררות בשוטף את הצבא ואתמול נזכרו לשאוג על "כישלון מחורבן".
מה שלא ניתן לתפוס, כלומר חוץ מזה שמעצמה אזורית התפרקה בלייב, זה את שקופית ה"שמחת תורה" שקיבלה את המזפזפים והמזפזפות לערוץ 14 (לצד ההודעות הבלתי פוסקות בכתום על מטחי טילים). למרות אירוע שלא היה כמותו בדור האחרון, לא פרצו שם לשידור בחג. החרפה הוכפלה אחרי שטאלנטים של הערוץ הכריזו ברשתות על כוונה לעלות, מה שלא קרה. אם היה איזשהו מרחב להומור, הוא נמצא בטייטל "ערוץ החדשות של ישראל" שהם ממשיכים להתהדר בו. מצד שני, גם בימים כתיקונם הסלוגן הזה אפילו לא מצחיק.
אולי בערוץ 14 יכולים להתנחם במעריץ האדוק, שהיה דחוף לו להפריע לראיון של פצועה על כיסא גלגלים. היא סיפרה בגרון ניחר איך מסיבה בטבע הפכה לסיוט מוחלט, והוא נדחף לפריים וצרח לה ולכולם באוזן: "רק ערוץ 14!!!!!!!" ושם, בפער בין לחישות אימה בממ"ד להרעשה של רעל, נמצאת התחושה שוודאי הציפה רבים ורבות: יש הרבה יותר מדרך אחת להפסיד במלחמה.
