בשמחת תורה חווה צבא ההגנה לישראל את יום הכיפורים שלו. 50 שנה ועוד יום אחרי מחדל המלחמה ההיא, למרות עשרות שנים של דיבורים על "הפקת לקחים" ו"כישלון הקונספציה", מדינת ישראל, מעצמה אזורית, נתפסה עם המכנסיים למטה. אי אפשר להגיד את זה במילים יותר ברורות, כואבות וחריפות: הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד המוערכים בעולם, התעורר אתמול להפתעה מוחלטת. כל ההערכות שלפיהן חמאס "מורתע", לא מעוניין במלחמה, ורוצה למשול ברצועת עזה ולא לגלוש לעימות – התנפצו לכולנו בפרצוף. תמונת המודיעין ששלטה במערכת, והובילה לכך שכוחות הוסטו מעזה ליהודה ושומרון הבוערת, התגלתה כמוטעית מהיסוד. המחיר על הטעות הזאת הוא אירוע שכמותו לא ידענו בדור האחרון.
למרות הזעזוע מהתעוזה של חמאס וההצלחה המחרידה שלו, התזמון כמעט בנאלי: המלחמה תופסת את צה"ל באחד המשברים הגדולים בתולדותיו, אם לא החמור שבהם, כשהוא רחוק מאזור הקונצנזוס בימין ובשמאל, תוך שפוליטיקאים והשופרות שלהם הפכו אותו ואת ראשיו לאסקופה נדרסת. טייסים רבים כבר חודשים לא מתייצבים למילואים. הורים מודיעים שיסרבו לשלוח את ילדיהם לשירות קרבי, במדינה שבה ניתן לציבור החרדי פטור גורף מהשתתפות בנטל, או שמסכנת אותם בהתנחלויות ובקבר יוסף. ומעבר למחלוקות הפוליטיות החריפות, כוח האדם בצה"ל הידרדר גם מסיבות כלכליות ותרבותיות: קצינים איכותיים נטשו לטובת השוק הפרטי והמוטיבציה של בני הנוער לא מה שהייתה, למרות תמונת המצב החיובית מהגיוס של הקיץ.
אבל בדברי המבוא לחקירה שתבדוק איך הגענו למצב כזה, נצטרך להסתכל על עוד אותות וסימנים שנמרחו על הקיר באותיות ענק. למשל, על הפערים בצבא היבשה שלא מתאמן מספיק ולא מצטייד מספיק, ועל הפיכת תקציב צה"ל לקרב תקשורתי על פנסיות, במקום לטפל באיומים הקריטיים. בטקס החלפתו, סגן הרמטכ"ל היוצא, אלוף (מיל') איל זמיר אמר: "אנו עלולים לעמוד בפני מערכה כבדה, ארוכה, רב־זירתית, משולבת באתגרי פנים, במתארי עורף-חזית ועומק, ולשם כך יש צורך ביכולת הכרעה, אורך נשימה ועתודה חזקה... בעיני, צה"ל נמצא על סף גודל סדר הכוחות המינימלי מול איומים מורכבים מאלה שחווינו בשנים האחרונות. על מדינת ישראל בתנאיה הייחודיים לשמר שולי ביטחון ועוצמה רחבים, לצד הצורך החיוני להפוך ולהתאים את אפקטיביות צה"ל לעידן המלחמות העתידיות. ישראל צריכה יכולות טכנולוגיה מתקדמות, אבל לצד זה מסה קריטית של סד"כ איכות וכמות". הוא אמר והשיירה המשיכה. אף אחד לא רצה להקשיב.
המהלומה שהנחית חמאס על ישראל, שממדיה המלאים טרם נחשפו בשעת כתיבת שורות אלה וסביר להניח שיכו בהלם את הציבור, חושפת גם את תרגיל ההונאה של חמאס, שהחל לפני שבועיים. אז יזם חמאס משבר על גדר הגבול ושלח מאות מתפרעים להפגנות אלימות, במתכונת שהייתה מוכרת לפני מגפת הקורונה. ההפגנות היו מבוקרות ונשלטות, ואגף המודיעין המליץ לאשר הכנסת פועלים ובכך להביא את האירוע לסיומו. על פניו זה מה שקרה, מה שגרם לצבא לומר לדרג המדיני שהצדק היה איתם ושחמאס לא רוצה מלחמה. כעת מתברר שהארגון השולט ברצועת עזה הרדים את הצבא עוד לפני שהספיק להגיע לכבש ה־16.
ברמה המבצעית, חמאס העתיק בהצלחה מבעיתה את תוכניות החיזבאללה: חדירה ליישובים בקו הגבול, רצח אזרחים וחיילים וגם חטיפה שלהם. גם כאן, צה"ל פשוט לא האמין שזה יקרה לו: את יהבו הוא השליך על המכשול התת־קרקעי, שהצליח עד היום למנוע חדירות באמצעות מנהרות טרור. חמאס לא התבלבל והגיע מלמעלה: כ־2,500 רקטות (שהפכו מאז לכמעט 4,000) העניקו למחבלים כיפת ברזל משל עצמם, והם הגיחו מהקרקע בהצלחה שספק אם ראשיו דמיינו: בפשיטות מקבילות בכמה גזרות נרשמה השתלטות על בסיס צה"ל ומשם, כשקו ההגנה פרוץ לחלוטין, בוצעה חדירה ליישובים. זעקות התושבים לסיוע, ברשתות החברתיות ובשידורי הטלוויזיה, יצרו אפקט חרדה מצמרר. וזה עוד לפני סרטוני הזוועה שרצו לכל אורך הבוקר ונותרו ללא מענה הולם מצד ההנהגה הישראלית ודוברות הצבא. גם בזווית הלוחמה הפסיכולוגית, זה היה יום שייזכר לדיראון.
לא צריך להיות גנרל פון קלאוזוביץ' כדי להבין שכדי להוציא לפועל מבצע שכזה נדרש תכנון מקדים, מקצועיות עילאית ובעיקר תעוזה שכמוה לא הייתה לחמאס עד כה. קצין בכיר אומר שחמאס הפגין כאן "אומץ ברמה האסטרטגית, מתוך הבנה שישראל אינה חזקה כמו בעבר בעקבות המשבר הפנימי ותהיה מוגבלת בתגובה".
בצבא לעומת זאת משדרים שהתגובה תהיה משמעותית ולשם כך הוכרז גיוס מילואים נרחב, והוא יופנה לא רק לדרום: העיניים שהיו עצומות לרווחה הבוקר, נפקחו והן מביטות גם לצפון, שם ישנה דריכות לראות אם חיזבאללה ייכנס למערכה, וכמובן ליהודה ושומרון, שבערה גם כך.
לא מיותר לציין שהקושי בחזית הדרומית הוא מובן, אולם הציבור צריך להבין, כפי שנכתב כאן שוב ושוב: החזית הצפונית תהיה קשה אפילו יותר. הרבה יותר.
זו העת למהפכה דרמטית בצבא: הגדלתו והתאמתו לאיומים מבחינת סדרי הכוחות והאמצעים המתאימים. ואם אירועי ה־7 באוקטובר 2023 לא יעירו את המדינה, לבנות צבא חזק הרבה יותר (ולשם כך צריך להפסיק להתעסק בדברים לא חשובים), אז כנראה שאנחנו לא ישנים, אלא ממש בקומה.
