שלושה וחצי מיליארד שקל עלה המכשול בעזה. מעל לקרקע, מתחת לקרקע, חיישנים, מצלמות, הכל מילה אחרונה. אתמול (שבת), ביום פקודה, עם פרוץ המלחמה, הוא קרס, היה לחומה של נייר. לא המכשול אשם; האנשים אשמים, אמר לי אמש (שבת) אחד האחראים להקמתו. כשאין מי שצופה ואין מי שיורה - אין מכשול. אתמול אחר הצהריים העלה חיל האוויר 40 כלי טיס מסוגים שונים מעל למכשול, כל הזמן, כדי לחסום את המעבר מעזה לישראל ומישראל לעזה. המאמץ היה הירואי. האיחור נורא.
בצה"ל מבקשים להניח כרגע למחדלים. צריך להניח לרמטכ"ל ולאלופים להתמקד בלחימה. החקירות יבואו אחר כך. "שקט, יורים", כתב עמירם ניר המנוח בפתח מלחמת לבנון הראשונה. אני חושב שיש הרבה צדק בטענה הזאת בעיתוי הזה: גם אם יצליח צה"ל לטהר את כיסי המחבלים ביישובי עוטף עזה, המשימות שיידרש להן בימים הקרובים מורכבות ותובעניות, בראש וראשונה בעיית החטופים בעזה ובעיית ההרתעה מול הזירות האחרות. את המלחמה צריך לנהל בראש נקי. כל השאר דחוף פחות.
אבל הפטור שניתן לחיילים לא כולל את מיליוני הישראלים שעקבו אתמול, נדהמים וחרדים, אחר מלחמה שאיש לא הכין אותם לקראתה. בעיני, 7 באוקטובר 2023 היה מגה-ביזיון, ביזיון שצה"ל לא ידע כמוהו בכל שנותיו. אני אסביר: הביזיון הראשון היה מודיעיני. שוב, כמו ב-1973, המערכת ראתה את כל הסימנים המעידים אבל הסיקה ביוהרתה שמדובר רק בתרגילים, באימוני סרק; השני היה בקלות שבה דילגו מחבלי החמאס על המכשול; השלישי היה בקלות בה שבו לעזה, עם עשרות בני ערובה; הרביעי הוא האיטיות שבה הגיב צה"ל על החדירה. מסתובבים עשרות מחבלים במחנה שריון כבתוך שלהם, ולא נמצא מסוק התקיפה שיירה עליהם.
תאמרו: מחדל יום כיפור עלה במספר חללים רב יותר, ללא השוואה. זה נכון, כמובן. אבל בכיפור 73' התעמתנו עם הגדול בצבאות ערב, לא עם ארגון טרור מדרג ב'. ומהמלחמה הכואבת ההיא יצא שלום שמחזיק מעמד על היום, 50 שנה לאחר הפסקת האש. קשה לראות כרגע מה הטוב שייצא מהמלחמה הנוכחית.
מעבר לפרטים, הייתה התדהמה ממה שנראה כמו שרשרת ארוכה של מחדלים. אני מודה: הרגשתי פתאום שאני לא חי בישראל שאני גא בה אלא בסומליה.
ב-2006, לאחר חטיפת שני החיילים בידי חזבאללה, מטוסי חיל האוויר הפכו את הדאחיה, השכונה השיעית בביירות, לעיי חורבות. ההפצצה הייתה אפקטיבית. המלחמה נמשכה. לכאורה, מתבקשת מכה דומה בעזה: אין מניעה מבצעית לעשות זאת. השאלה היא מה המטרה שתושג מהפצצת שטח בעזה. עייפנו מהניסיונות החוזרים ללמד את החמאס לקח באמצעות הפצצות מהאוויר. אם האירוע אתמול לימד משהו לגבי חמאס, הוא לימד שאת ארגון הטרור הזה לא ניתן לאלף.
והעיקר, גורלם של עשרות בני ערובה, ילדים קטנים, נשים, קשישים וחיילים, תלוי באוויר. הפצצה מאסיבית לא תשפר את הסיכוי שלהם לחזור הבייתה בשלום. חמאס יכול תמיד להעלות אותם על הגגות, כמגן חי. בקיצור: הפצצה היא מה שצה"ל רגיל לעשות, הרפלקס המותנה, אבל ספק אם יש בה תועלת.
האופציה השנייה היא לבחור במשא ומתן. בעסקת שליט נתניהו שחרר 1,027 מחבלים בתמורה לחייל שבוי אחד. המחיר בטרור חוזר היה קשה, יש אומרים קשה מנשוא. כמה מחבלים ידרוש חמאס לשחרר בתמורה לעשרות שבויים? עסקה תיתן לחמאס עוד ניצחון אחד. והעיקר, היא תנחית מכה קשה, מכה נוספת, על ההרתעה מול איראן וחזבאללה, ותחליש עוד יותר את הרשות.
האופציה השלישית היא לצאת לפעולה קרקעית. ארבע האוגדות שצה"ל הוריד אתמול דרומה לא יצאו להגן על יישובי עוטף עזה - הן יצאו כדי להצטרף לפעולה קרקעית, אם וכאשר הדרג המדיני יקבל החלטה. רוב הציבור יתמוך בפעולה כזאת בתחילתה. אחר כך יצוצו השאלות: מה ייקרה יום לאחר הכיבוש, אם נישאר נדמם שם, אם נצא מה עשינו. האם אנחנו מתכוונים לחסל במהלך הכיבוש את כל שדרת הפיקוד של חמאס? מי יבוא במקומם?
הציבור מצפה הפעם להכרעה, לא לעוד סבב. אבל האם זה מה שרוצה נתניהו? בכל שנותיו בשלטון הוא קידם את החמאס על חשבון הרשות, במדיניות של הפרד ומשול ורגיעה בכל מחיר. בחודשים האחרונים הוא נתן לחמאס כל מה שהצבא יעץ לו לתת, עבודה ל-20 אלף עזתים בישראל, אספקה מתרחבת, העברת כסף קטארי. סמוטריץ', שר החצי-ביטחון בממשלתו, אמר לאחרונה שחמאס הוא נכס והרשות היא נטל. האם נתניהו מוכן להחליף דיסקט?
יש לי עוד שאלה, שמציקה לי מזה שנים. כיפת ברזל היא המצאה מופלאה, שהצילה חיי מאות ישראלים. ברור מה היה קורה אלמלא הייתה לנו כיפת ברזל: בלית ברירה היינו יוצאים לקרב הכרעה מול חמאס, כולל כיבוש עזה. האם לא ייתכן שכל מה שהשגנו בכיפת ברזל היה דחייה של כמה שנים בהכרעה שאין מנוס ממנה? האם לא נעשה בעתיד את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן ולא עשינו?
לאירוע בעזה יש משמעויות מדיניות ופוליטיות מרחיקות לכת. משקלן יתברר בעתיד. הניצחון של חמאס הוא בשורה רעה לעסקה הסעודית. אם מאות ההרוגים בעזה ואלה שייהרגו בימים הקרובים לא ימיתו את העסקה, הן יכניסו אותה לדיפ-פריז. החשש ממלחמה רב-זירתית, בצפון, בגדה, בירושלים ובעזה, מקטין עוד יותר את מרחב התמרון הצבאי.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזייאיר לפיד הציע אמש לנתניהו להקים ממשלת חירום שמבוססת על הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי ועל הקפאה כוללת של החקיקה מבית היוצר של הממשלה הנוכחית. ההצעה טובה ללפיד וטובה למדינה. ספק אם נתניהו יכול לקבל אותה: הפרידה מסמוטריץ' ובן גביר, אולי גם מיריב לוין וחלק גדול מסיעת הליכוד, היא מחיר שנתניהו יתקשה לשלם. כפי שהודה פעם בעצמו, לשלם קשה לו.
נתניהו יודע שלא רק הבוחרים בקפלן מתקשים להשלים עם האירוע המבזה אתמול - גם הבוחרים באופקים, שדרות, נתיבות, וראשון. לכן הוא פועל כדי להרחיק את עצמו מאחריות. פניו לעתיד. "מה שקרה היום", אמר בהודעה שפרסם אמש, "לא נראה בישראל. אני אדאג שזה לא ייקרה יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.23
