חודשים אחדים לפני מותו פנה יוג'ין סטונר (1922־1997) לשלטונות צבא ארה"ב בבקשה להיקבר בבית עלמין צבאי לצידם של חיילים שמסרו את חייהם למולדת וגנרלים רבי־תהילה. עוד הוסיף סטונר במכתבו כי הוא מבקש, כי במקום שלושה מטחי התותח המקובלים יציבו ליד קברו כיתת חיילי מארינס, שבהינתן הפקודה יירו שלושה צרורות ארוכים מרובי ה־M16 שבידיהם. סטונר לא היה גנרל וגם לא הקריב את חייו למען ארצו. אנשי הצבא מיהרו להיעתר לבקשתו, וגם הבינו את פשר בקשתו החריגה. יוג'ין סטונר המציא בשנות ה־50 של המאה הקודמת את "הרובה האמריקאי", AR15, שבגרסתו הצבאית מוכר כ־M16.
אהבתו של סטונר לכלי נשק ולעוד חפצים מתפוצצים החלה בגיל מוקדם מאוד. בתו סיפרה כי כשהיה בן עשר תיכנן, הרכיב והפעיל טיל שריסק את החלונות בקומה השנייה של ביתם. כשנקרא לשירות בימי מלחמת העולם השנייה, ביקש להצטרף ליחידת מארינס לוחמת, אך נפסל מטעמי בריאות. מגייסיו התרשמו מידענותו וצירפו אותו ליחידה מיוחדת שכל עיסוקה מחקר והמצאות של עזרי לחימה. כשהשתחרר מן השירות הצבאי חזר למוסך הצמוד לביתו שבו שקע בתכנון וניסוי של אמצעי לחימה. לפרנסתו עבד בחברה קטנה לייצור כלי נשק, ArmaLite שמה. סטונר לא היה לוחם, אך הוא ידע היטב כי הרובים שצבא ארה"ב צייד בהם את חייליו במלחמת העולם מציבים אותם בעמדת נחיתות מול החיילים של ברית־המועצות וגרורותיה. הרובה של החייל האמריקאי הכבד והמסורבל אינו בר תחרות מול ה־AK-47 שהמציא מיכאיל טימופייביץ' קלשניקוב הרוסי. הקלשניקוב הפשוט והקל לתפעול הפך לסמל והוצג ככלי שישחרר את העולם מן האימפריאליזם והקפיטליזם של המערב. הרובה של סטונר נתקל בקשיים רבים יותר. היום, כ־70 שנה לאחר שהומצא, הוא מסמל את שיברונה ואת קריסתה של החברה האמריקאית.
קמרון מקווירטר וזושה אלינסון הם עיתונאים ותיקים ומנוסים ב'וול סטריט ג'ורנל'. תפוצתם הלא־מבוקרת של כלי הנשק שנועדו לבצר את ביטחונה של ארצות־הברית, ועתה הם מצויים בלא הגבלה וביקורת בידי פגועי נפש ורוצחים, הניעה אותם אל תולדותיו של הכלי הניצב במוקד הטירוף הזה. ה"ביוגרפיה" של ה־AR15 הפגישה אותם עם הקורבנות הרבים של החולי הנורא הזה, ובעיקר עם הורי הילדים נפגעי הטבח. ליורים יש חיבה מזוויעה לגופות ילדים בבתי ספר. אך מה שטרד את מנוחתם יותר מכל הוא מיעוט כוחה של החברה והפוליטיקה האמריקאית למגר את המגפה.
בנאום הפרידה שלו הזהיר הנשיא הפורש דווייט אייזנהאואר את בני ארצו מתחבולותיו של מה שהוא כינה "הקומפלקס התעשייתי־הצבאי", כלומר שיתוף הפעולה הסמוי והמזיק בין ראשי התעשייה ובעליה ודרג מקבלי ההחלטות המכריעות בצבא. בנאום זה הוא אכן הודה בכישלון חלקי של הכרעתו בראשית דרכו להנהיג דרך חדשה. תלאות ההכרה בנחיצותו של הרובה החדש של סטונר והמכשולים שהעמידו בדרכו מנגנוני הצבא מעידים על תקפות החששות של אייזנהאואר.
הרובה החצי־אוטומטי של סטונר הציע פתרונות לפגמים של רובי השירות של הצבא. הוא היה קל יותר, נוח לשימוש, קצר ומסורבל פחות, קצב האש שלו מהיר והוא אינו נוקע את כתפו של המשתמש בו בשל הרתע המבוקר שלו. כשהחברה של סטונר הציעה אותו לצבא, בשנת 1957, הוא הועמד לבחינות שונות ומשונות ונפסל. לסטונר ולחברה שהעסיקה אותו היה ברור כי גורמים מחוץ לצבא, יצרני הנשק הגדולים, מונעים את אישורו. חברת יצרנית הנשק הענקית 'קולט' שרכשה מארמהנייט את הזכויות לרובה, אך בעיקר ההתנסות של צבא ארה"ב במלחמה בקוריאה (1950־1953) הן שחרצו את גורלו של ה־AR15.
במלחמה בווייטנאם ניתנה לרובה ההזדמנות הגדולה. תחילה נמנעו מפקדי הצבא מהפקדתו בידי החיילים האמריקאים, בטענה שמוטב שיצטיידו בו חיילי הדרום, שהרי הווייטנאמים קטני קומה ומתקשים להתמודד עם מכות הרתע של הרובים הישנים. תקלות רבות שהתגלו בשימוש, ובעיקר מעצורים קשים בעת הפעלתו, עיכבו את הפצתו לכלל הצבא. סטונר ואנשי 'קולט' הנהיגו את התיקונים הדרושים. הצבא רכש מדי שנה כמויות גדולות יותר של הרובה, ו'קולט' וגם סטונר, שנהנה מכל רובה שנמכר, צברו רווחים נאים. המעבר של הרובה הצבאי האוטומטי אל הרובה החצי־אוטומטי של השוק האזרחי התרחש כאשר פגו זכויותיה של 'קולט' במוצר. יצרני נשק, גדולים וקטנים, הנהיגו שינויים חסרי חשיבות במוצר ומכרו אותו בכמויות אדירות לאספני הנשק הרבים בארצות־הברית. המטורפים, פגועי הנפש ובעלי הנטיות האובדניות לא התקשו לרכוש את הכלי החדש, אפשר היה גם לקבלו במשלוח עד הבית. הרובה של סטונר תואר בפי כל כ"קוּל".
לתומכים בהגבלת ההפצה והמכירה של נשק בארה"ב בסנאט האמריקאי, דמוקרטים בדרך כלל ולעיתים גם יחידי סגולה רפובליקנים, לא היה שום סיכוי לנצח במאבק עם ראשי יצרני הנשק ואנשי 'איגוד הרובאים הלאומי' (NRA). "הרובאים" נסמכו על התיקון השני לחוקה המעניק לכל אזרח את הזכות לשאת נשק, ויצאו נגד "הליברלים" כביכול המבקשים להצמית מסורות אמריקאיות מקודשות. מועמדים לנשיאות מן המחנה הליברלי הבטיחו לבוחריהם, כי בהיבחרם ימקדו את כל כוחם במאבק בבעיה, אך מיתנו את עמדותיהם ככל שהתקרב יום הבחירות. כשהגיבו על עוד מקרה רצח מתועב של ילדים בבית ספר או מתפללים בבית כנסת יהודי, קוננו על המצב הנורא אך לא עשו דבר. אפילו טראמפ הפופוליסט גינה במילים רפות את התופעה, אך כשנאם באוזני מתכנסי ועידת הרובאים לעג למבקשי ההגבלות והוסיף לכל תשואות אוהדיו, כי הפתרון למלחמה ברוצחים המטורפים הוא עוד הרבה כלי נשק ברחובות.
אך המפיצים הגדולים של ה־AR15 בארה"ב, על נגזרותיו השונות, הם יצרני הנשק. אנשי המכירות שלהם בדקו ומצאו כי בעלי הנשק המסורתיים, שנלחמו בחירוף נפש להגן על זכותם לשאת נשק, הם בדרך כלל גברים מבוגרים, בשום אופן לא נשים ולא צעירים. בדרך כלל הם רכשו רובי ציד כבדים ואמינים. מניין הציידים בארצות־הברית הבנויה והמתועשת קטן והולך, ובקיצור יש לאמץ שיטות חדשות וסיסמאות מקוריות כדי לשכנע צעירים או נשים להצטייד ברובה החצי־אוטומטי. לנשים, למשל, אפשר להציע רובים צבעוניים, ורודים או כחולים. כשאישה נכנסת היום לחנות לכלי הנשק הסמוכה לביתה, היא יכולה לצאת ממנה עם AR15 אדום. אך את עיקר המאמץ יש להפנות אל שוק הצעירים. יש להתרכז בטיפוח ניצני המוניטין שכבר יצאו לרובה של סטונר, הוא "קוּל".
• • •
אנשי המכירות נחפזו לגלות כי האזרח הראשון שירה ברובה המהולל הוא השחקן הנערץ ג'ון ויין, הוא ולא אחר. הם מצאו את התמונות וצירפו אליהן את דברי השבח שהרעיף על הרובה גדול המאצ'ואיסטים של הקולנוע האמריקאי. מקווירטר ואלינסון מונים שורה ארוכה של סרטי מלחמה מבית היוצר של הוליווד, ובכלל זה גם סרטים אנטי־מלחמתיים, כביכול, כמו 'פלטון', שהרבו את חינו של הרובה בעיני הצרכנים הצעירים. אך המפיץ הגדול ביותר של ה־M16 הוא בלא ספק סילבסטר סטאלון, 'רמבו', החייל המטורף ביערות וייטנאם שלא נוטש ולו לרגע את ה־M16. ציבור הרובאים של המדינה השתנה בהדרגה. מניינם של האזרחים הוותיקים שהחזיקו ברובה ציד מיושן, ועדיין האמינו כי זכותם להחזיק בו נובעת מהתיקון השני לחוקה ומן המסורת המקודשת של ההיסטוריה האמריקאית, פחת והלך. אספני הרובים עתה היו צעירים יותר שלא יצאו לצוד. הרובה שקנו נתן להם תחושה של עוצמה. חלקם היו מוכי נפש שהיו משוכנעים כי קול פנימי מורה להם להפעיל את הצעצוע שקנו בבית הספר הקרוב או בקניון.
הטענה כי הממשל והמחוקקים לא נחרדו מן המצב והתחמקו מן הניסיון לטפל בו אינה מדויקת. מאז התבררו ממדי הבעיה המסוכנת נחקקו כמה וכמה חוקים במאמץ לבלום את התרחבות המכירה של כלי נשק. אחת הלוחמות העקשניות הייתה הסנאטורית הוותיקה מקליפורניה דיאן פיינסטיין המנוחה, אך יצרני הנשק שהתעשרו מאוד מצאו דרכים להתחמק מסעיפי ההגבלות. דוגמה מבהירה בתחום זה הייתה ניסיונם של המחוקקים להגביל את מכירת המחסניות המכילות 20 כדורים. המחוקקים ידעו כי תקנה זו לא תמנע את מקרי הרצח, אך תצמצם את מספר הנפגעים ותשפר את היכולת להשתלט על התוקפים בעודם עסוקים לשניות בהחלפת מחסנית. יצרני הנשק קראו את לשון החוק ומצאו דרכים לשפר את יכולות הרובים המצוידים במחסניות שבהן 20 כדורים. למחוקקים שנדרשו לטענה כי עשו ככל יכולתם, וכי המציאות הפוליטית במדינה אינה מאפשרת לעשות יותר, מזכירים כותבי הספר כי המחוקקים באוסטרליה במלחמתם בתופעת ההרג שפשתה בארצם השכילו להילחם בה: הם פשוט אסרו בלי כל סייג ותנאים מכירת רובי סער.
מקווירטר ואלינסון מביאים בספרם נתונים מאלפים להצדקת הכרעתם להעמיד במוקד חיבורם את ה־AR15 ונגזרותיו. יוג'ין סטונר ויצרניות הנשק לא הולידו את מצוקת החברה האמריקאית, אך הם הושיטו יד להתפשטותה. בשנים 2008־2012 נמנו 123 אירועי רצח המונים, כלומר כאלה שנרצחו בהם יותר מארבעה בני אדם. רק בחמישה מכלל האירועים בשנים אלה השתמשו הרוצחים ב־AR15. בשנים 2012־2018 לעומת זאת היו 40 מקרי רצח, וב־12 מקרים מכלל זה נורו הקורבנות ברובה הסער הפופולרי.
כשנשאל יוג'ין סטונר על מידת אחריותו לשימוש הנורא שנעשה בהמצאתו, הוא שב ואמר כי הוא פטריוט אמריקאי שחרד לביטחון ארצו. להדגשת טענתו נתלה באילן גבוה. הוא מביא את דבריו של אבי פצצת האטום האמריקאית ג'יי רוברט אופנהיימר, שכשהוצגה לפניו השאלה שסטונר התבקש לענות עליה, אמר: "כשאתה רואה משהו מבריק מבחינה טכנית, אתה עושה את זה, ורק לאחר שהשגת את ההצלחה הטכנית שלך אתה מתווכח בשאלה מה לעשות איתה".
הכותבים מודעים לכך שהמחוקקים בארה"ב אינם יכולים לנהוג כפי שנהגו האוסטרלים. הם אינם גורסים שאפשר למגר את התופעה החברתית־תרבותית הזו בפסיקה אחת מכרעת. עם זאת, הם משוכנעים שהסנאט יכול לפקח טוב יותר על הפצת הנשק ומכירתו. אין דרך לחסל לגמרי את התופעה, אך יש יותר מאמצעי אחד להגבלתה ולמניעה, חלקית למצער, של רכישת כלי נשק בידי גורמים מסוכנים. המדינה יכולה, למשל, להתנות מכירה של רובי סער למיניהם בהצגת אישורי בריאות מידי רופאים שיוסמכו לכך.
לצד החקיקה המגבילה, ומכוח הכרתם שלב ליבה של התופעה המטרידה היא מצוקה חברתית ותרבותית, הקורא מתרשם כי שני הכותבים מאמינים שאפשר לצמצם את ממדי המגפה בכלים הסברתיים וחינוכיים. יום־יומיים לאחר האירועים הקשים חוזרת החברה האמריקאית לסדר יומה הרגיל. אזרחים הנתקלים ברוצחים פוטנציאליים אינם ממהרים לדווח על כך למשטרה. אזרחים הנחשפים לאיומים ולכוונות התוקפים אינם נחפזים לסייע במניעת ההתפרצות. עצימת העיניים והעלמת התוצאות המזוויעות של אירועי הירי הן גורם מכריע בהתפשטותם. ספרם גדוש בתיאורים נוקבים של הרבה אירועי ירי בשנים האחרונות, במפגשים עם קורבנות שיצאו בחיים מן המפגש עם ה־AR15 אך נותרו פצועים בגופם ובנפשם מזעזעים.
• • •
נסיים אפוא את סקירתו של הספר המרתק הזה באחד מסיפורי הירי המטרידים והמזעזעים של מקווירטר ואלינסון. סטיבן פאדוק הצטייר בעיני כל מכריו כאדם מוזר ותימהוני. הגבר בן ה־64 התפרנס מהימורים ומשחקי פוקר והתהדר ביכולותיו להכניע את מכונות ההימורים של לאס־וגאס. רבים ידעו על להיטותו הקיבעונית לכלי נשק ולארסנל העצום שלו. בספטמבר 2017 נסע כמנהגו ללאס־וגאס ושכר חדר בקומה ה־32 במלון מנדליי ביי בעיר. עובדי המלון נתבקשו לסייע לו בהובלת שני ארגזים גדולים וכבדים אל חדרו, אך הטיפ הגדול שקיבלו שיכנע אותם בוודאי להימנע מלדווח על המקרה למנהלי המלון. פאדוק חיבר לדלת הכניסה מנגנון שימנע כניסה לא רצויה לחדרו, והתקין מצלמות שתיעדו את הנעשה במסדרון. משהשלים את סידורי ההגנה שלו פתח את הארגזים הגדולים, שלף מהם 14 רובי AR15 ועשרה רובי סער אחרים וערימות גדולות של תחמושת מתאימה. פאדוק סידר בשורה את הרובים סמוך לחלון החדר המשקיף אל הכיכר וטען את כלי הנשק במחסניות של 30 כדורים וחיכה. הוא ידע על הופעתו של הזמר ג'ייסון אלדין שתתקיים בערב 1 באוקטובר בכיכר. וכשהצטופפו במקום 22 אלף איש, הוא התחיל לירות. בארגון מופתי, רובה אחר רובה. עשר דקות נמשך הירי. נורו 1,057 כדורים, 58 חובבי מוזיקה תמימים ונלהבים נהרגו, 413 נפגעו מירי, ועוד 456 נפגעו בניסיון ההימלטות מן הכיכר.
לשמע השוטרים שניסו לפרוץ אל חדרו שלף פאדוק אקדח קולט ושם קץ לחייו. קמרון מקווירטר וזושה אלינסון מגוללים את סיפורו המזוויע של סטיבן פאדוק ואינם נרתעים מפרטי זוועה. אולי זה יסייע במלחמה הנואשת בחובבי ה־AR15. •
American Gun: The True Story of the AR−15 // Cameron McWhirter and Zusha Elinson } Farrar, Straus and Giroux } 496 pp. } 2023.
כשנשאל יוג'ין סטונר על מידת אחריותו לשימוש הנורא שנעשה בהמצאתו, הוא שב ואמר כי הוא פטריוט אמריקאי שחרד לביטחון ארצו. להדגשת טענתו נתלה באילן גבוה. הוא מביא את דבריו של אבי פצצת האטום האמריקאית ג'יי רוברט אופנהיימר
