למה ההסתייגות המתמדת הזאת? בגלל הנדמה. האם זה היה? ומה משמעו של באמת? גרנו ליד היער, הוריי שהיו אנתרופולוגים מצאו אותה שם, קופה גור בת כמה ימים. וכיוון שהיו חוקרים, החליטו לגייס אותה לטובת המדע לעקוב אחר ההתפתחות הילדית. האם ניתן לגדל תינוק קוף כשם שמגדלים תינוק? גם אני הייתי שם. קטנה מכדי לאבחן.
הוריי היו מדענים מסורים והם השקיעו בה את כל יהבם. מה צריך ללמד יצור כדי שיהיה בן תרבות? אולי לאכול בסכין ובמזלג, לקרוא, לשחק. אל תשאלו אותי. הם היו כל כך מושקעים בניסוי תחת עיניהם של מדענים חבריהם, עד שכמעט אינני זוכרת מניין למדתי אני את כל הכללים האלה. אולי מליזט, כך קראו לאחותי החדשה.
מדי פעם היו באים לביתנו החברים המושכלים לחזות בהתפתחותה של הקופיפה. אני הייתי מתבוננת. האורחים היו מרוצים מאוד, לפעמים מחאו כפיים, לפעמים נישקו את אמא ואבא. נלהבי מדע.
שתינו ישנו בחדר אחד, מיטה סמוכה למיטה. גם זה היה תרגיל, הוא נועד ללמד את ליזט איך ישנות ילדות. ואכן לא מיד נרדמנו, ליזט ואני, רק עד שהיא הושיטה את ידה לתוך ידי וכך נרדמנו.
לך תפענח עולמו של ילד. בין אפלה לאור, לא שאלתי את עצמי מה הקרבה בינינו ולמה העניין בקופה הקטנה גדול מעניינם של הוריי בי. עד איזה גיל שלנו נמשך הניסיון? קשה לי לנחש. "היא משתמשת במזלג", "תראה־תראה, היא מסתכלת בספר עם התמונות", היא מקפלת את הבגדים לאחר השינה", "היא מתבוננת בטלוויזיה". גדולים היו הישגיה של ליזי. לפעמים תמהתי, הרי גם אני עשיתי את אותם דברים, נכון? אבל לא היה בזה משום פלא, טבעי שילדה תגדל ותתפתח. והטבעי לא שייך למחקר.
יום אחד, מבלי שידעתי למה, ליזט נעלמה. האם משום שחצתה בגילה את גבולות המחקר? אולי. היה זה כישלון הקופה או המדע? שאלתי את הוריי. שאלתי שוב ושוב, בכיתי, רקעתי ברגליים, "איפה היא?!" אבל הם לא ענו. לא גיליתי להם את הרגשתי הנוראה, שלא הרפתה ממני לאורך זמן, כוונתי תמיד, האם הם יעלימו גם אותי יום אחד? נכון שליזט הייתה ילדה אחרת, אבל הם היו כל כך גאים בה.
הבית הפך ריק. את המיטה שלידי הוציאו. את כל הבגדים, הצעצועים, לוחות האותיות שלימדו אותה על פיהם לקרוא נעלמו. הם הקפידו שלא יישאר אחריה שום סימן. האם הגנו על ליזט או על עצמם? לא העלתי בדעתי שעליי. אולי נכשל הניסיון המדעי, ואולי צלח יתר על המידה. לא ידעתי. שעות ארוכות הירהרתי, היכן ליזט עכשיו? ואיך היא משתמשת בכל כישרונותיה? אם שאלתי אותם, לא ענו לי. ואם לא שאלתי, זה בגלל ששקעתי לתהום האובדן.
בלילה במיטה הייתי לוחשת "ליזט, ליזט" ומושיטה את ידי לעבר יד שחזרה ריקם. כל אימת שהיה עליי לעבור בוחן, אם בבית הספר, בחברת הילדים או מבחני מחלות למיניהן שעברתי, תמיד חשבתי, האם זה הרגע שבו הם יזרקו אותי? כשנכשלתי הייתי בטוחה שעכשיו יסלקו אותי לאותה אפלה ששם נמצאת ודאי הילדה המאומצת, הקופיפה.
הימים עברו, מצטרפים לחודשים, לשנים. כיוון שהיעלמותה של ליזט נעשתה כשעוד הייתי בגדר תינוקת, לא ידעתי בדיוק כמה זמן עבר מאז. הוריי היו עכשיו בחקר עכבישים בבורניאו. הם אהבו להסתובב ביערות־עד שלא דרכה שם רגלם של מדענים לפניהם.
הייתי גדולה מספיק כדי להישאר לבד בבית. אבל לא גדולה מספיק כדי לא לבכות. השקטתי את עצמי מול הטלוויזיה. שם שמעתי שהודיעו על קופה שברחה והיא מסתובבת ברחובות העיר. הלב שלי דפק בחוזקה. חבטות קשות ופתחתי את הדלת, ואכן הנמלטת הייתה שם. "ליזט", לחשתי. היא לא הגיבה, גדולה ואיומה. "בואי, תיכנסי". אבל ליזט הביטה בי. אחר כך רצה לחדר הילדים, פתחה את הארונות, השליכה החוצה את הצלחות והסירים, את הספלים בקול נפץ, את הספרים מן המדפים, את הבדים מן הארון. עמדתי בצד והבטתי בה. כפות ידיה היו עצומות, כל אחת כמו אצטרובל ענק. ליזט התקרבה אליי, הביטה בי בעיניים אדומות, כאילו בכוונתה להכות בי. תקעה את פניה בתוך פניי, פנים שעירים, זו לא הייתה תינוקת, זאת הייתה חיה.
"ליזט", קראתי שוב, "ליזט". האם נדלק ניצוץ של אור בעיניה? היא פערה את פיה, חורקת בשיניה הצהובות. כאילו קמה להרוג אותי. אבל ליזט קפאה על מקומה, הביטה לתוך עיניי, האם ניעור בה זיכרון או חמלה על יצור קטן ממנה? ואז הסתובבה, צעדה כמה צעדים עם גבה לאחור, ויצאה כשהיא נושאת איתה את הדלת. לא קראתי למשטרה. שעה ארוכה ישבתי המומה, האם כך נראים האובדנים החוזרים אלינו? לפעמים להיזכר יש בזה משום נקמה.
** היא לא יודעת אם היא רוצה ללטף אותה או להרוג אותה.
** היא לא מזמינה חברים הביתה. •
