אני רץ, רץ מהר ככל יכולתי.
הנעליים הצבאיות הכבדות מושכות בכוח את רגליי אל הקרקע. כל הרמה והורדה של הרגל מכאיבה לכפות הרגליים שלי ובעיקר לקרסול שכל מגע שלו עם האדמה הקשה של רמת הגולן דוקר כחרב וגורם לגל של כאב לזנק בפראות משורש כף הרגל אל עבר תחתית עמוד השדרה. אני אוחז בידי הימנית את הנשק, גלילון מרובב בוץ שהמחסנית שלו במצב הכנס, ומנסה להרחיק אותו מעט מגופי על מנת שהמתכת הקשה לא תחבוט בי בשעת הריצה. גופי מכיר היטב את מגעו של הנשק על הגב, על המותן ולעיתים אף באזור הבטן העליונה והחזה. כמעין מכוות קור קטנות צרבו בגופי חלקיו של הנשק: בליטותיה הקלות של הכוונת הקדמית, בית ההדקים, מתפס הפלסטיק והתפס של המחסנית בבית הבליעה שצליל הנעילה הקטן והכמעט בלתי מורגש שאותו הוא משמיע בעת איחודו עם המחסנית לכוד באוזניי עד היום.
אך כעת אני מרחיק את הנשק מגופי על מנת לשפר את יכולת הריצה. האדמה של רמת גולן טרשית וקשה ורגלי מנסות לשווא למצוא להן אחיזה בין תלוליות האדמה והחריצים העמוקים שחרצו בהם זחלי הטנקים הכבדים במסעותיהם אל עבר עמדות ההמתנה הנמצאות למרגלות התילים הגבוהים שעל הגבול הסורי. למרות ניסיונותיי לשמור על שיווי המשקל ולהתקדם בריצה אל עבר הטנק הממתין לי למרגלות התל אני נופל, פעם אחר פעם, על האדמה וגרגירי אדמה חומים, קטנים וקשים נצמדים לפניי ולזרועותיי, חודרים דרך פתחי המדים המיוזעים ומרובבי הגריז שלגופי ומעוררים בחיכוכם תחושת גירוד בלתי נסבלת.
מתנשף, מטונף וחסר נשימה אני מגיע אל אחורי הטנק ומתבונן בזוג הפנסים האחוריים. זוג עיני החתול האדומות והמרצדות מביטות בי במבט שיש בו מן הזעם ומן הרחמים גם יחד. אני מסיר מעליי את רצועת הנשק שחרצה פס זיעה בכתפי השמאלית וזורק את הגלילון על גופו של הטנק. את רגלי השמאלית אני מניח על וו הגרירה הימני ואילו ידי השמאלית נאחזת באחד מאותם סיבים משונים, המכונים "שערות שולמית", המשתלשלים מסל הצריח של הטנק. אני מניף את גופי במהירות בעזרת היד והרגל ועולה על הדופן הימנית של תוּבַּת הטנק. ידיי לוטפות במין אינטימיות של בן בית את המשטח המחוספס, בעל המרקם החולי, של הטנק. ריח הסולר הטרי, שמאות ליטרים ממנו הוטמנו זה עתה במכלי הדלק, עולה באפי ואני מזנק מן התובה הרבועה אל הצריח הצר, בעל המבנה המשולש, ששני פתחים במרכזו.
אני מניח בחופזה את הגלילון המזוהם שבידי על צריח הטנק, בסמוך לפתח המפקד. במהירות רבה אני אוחז בקסדה הממתינה לי על עורפו של מקלע המפקד ומניח אותה על ראשי. בתנועה טבעית וכמעט בלתי מורגשת אני מיטיב את רפידות הגומי של שתי האוזניות המצויות בצידי הקסדה וצורח בבעתה לתוך פומית קשר הפנים של הטנק, "סע, סע, סע. חייבים לעוף מפה מהר. לא נשאר לנו כאן כלום. סע קדימה, סע!" אני חוזר על הפקודה, שיש בה גם מן התחינה, פעם אחר פעם אך דבר אינו קורה. אינני יודע אם יש מישהו בתא הנהג ואם מישהו שומע בכלל את צרחותיי ההולכות ומתגברות עד שכוח היבבה שבהן גובר על כוח הצעקה. שום נהמה לא עולה ממנועו העצום של הטנק ובאפי לא בא הריח המוכר, המגונן והביתי, של אדי סולר שרופים העולים כקטורת לבנה מצינור המפלט הקדמי של הטנק.
הצריח כולו היה ריק: סדן התותח העצום נעלם וכך גם הפגזים, כיסא התותחן, הכוונות האלקטרוניות ומחשבי הירי. גם המקלע המקביל, הטמון בצד שמאל של הצריח בין התותח וגוף הטנק, לא נמצא שם והדי הרעש העמום שהוא משמיע בשעת הירי אינם מנסרים עוד בחלל התא. דופנותיו הלבנות של הטנק שתמיד היו מטונפות בשתי וערב של פסי גריז שנמרחו באצבעותיהם השמנוניות של אנשי הצוות היו כעת מבהיקות כמטבחה של אמי בערב הפסח. על רצפת המתכת המחורצת של הצריח, שדלת קטנה מצויה במרכזה, ישבה חבורת ילדים צעירים מבני עקיבא הנדמית כמצויה בהפסקה באמצעו של טיול. מותניהם חגורים בחגורה צבאית ששתי מימיות מים מושחלות עליה, לרגליהם נעלי הליכה מלאות אבק מדבר, ולראשיהם כובעים בשלל דגמים וצבעים. הם ישבו נינוחים במעגל גדול, צמודים זה לזה, ושרו בהתלהבות גדולה בהנחייתם של אריאל ונחמה המדריכים, שיר שאין לו ראשית ואין לו אחרית:
מי גנב ת'עוגיות מהקופסה?
האם אתה מספר חמש?
מי אני?
כן אתה
מה פתאום?
אלא מי?
מספר שלוש
מבלי שהם מבחינים בי אני מתיישב, עייף ומותש, במרכזו של המעגל על רצפת הצריח הריקה והקרה, מתקפל כעובר, מסיר את הקסדה, מחבק אותה ולוחץ אותה בין חזי לברכי. תרדמה נופלת עליי. קול רך ונעים נשמע מבין מארזי הפגזים השוממים ויאמר: "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר". •
הטקסט ראה אור לראשונה באסופה 'הרגע הזה' בעריכת שירה חפר
