באירועים הבלתי נתפסים בעוטף עזה נרצחו למעלה מ־700 ישראלים. זה יותר מכלל האבידות במלחמת לבנון הראשונה, במבצע שלום הגליל. בשבעה חודשים. זה הרבה יותר ממספר נופלי צה"ל במלחמת לבנון השנייה. זה לא רחוק ממספר חללי צה"ל במלחמת ששת הימים, שבה כבשה מדינת ישראל שטח עצום והנחילה תבוסה לשלושה צבאות סדירים. 700 מתים בישראל הם כמו כ־25 אלף אמריקאים, אם מתאימים לגודל האוכלוסייה.
כיתות הכוננות, צה"ל והמשטרה ניהלו קרבות עזי נפש. קרבות גבורה. אך מה שהתחולל בישראל ב־7 באוקטובר הוא טבח. ולא טבח קצר. מסע הרג וציד מתמשך. חיפוש ומעבר מבית אל בית בניסיון לרצוח כמה שיותר ישראלים. וזה עוד בלי שדיברנו על עשרות רבות של חטיפות נשים, גברים, ילדים וקשישים למרתפי חמאס ברצועת עזה.
אתמול, בעמודים אלה, העיסוק היה בכישלון. המודיעיני, של צה"ל ושב"כ. הביצועי, של צה"ל ומערכת הביטחון כולה. השאלה היחידה שישראלים משמיעים, לפחות באוזניי, היא איך זה יכול היה לקרות. ואם זה כבר קרה, כל סממני ההתרעה כשלו וההיערכות התרסקה אל מול מבצע חמאס - מדוע ההתעשתות נמשכה, ונמשכת, שעות כה רבות. איך ייתכן שבמדינת ישראל, במשך שש שעות, 12 שעות, 24 שעות, 30 שעות, משפחות מתחננות לסיוע כאשר מחבלים מעלים באש את ביתן? כיצד לא הופנו כוחות עצומים, בזרימה מתמשכת, בניסיון לסיים במהירות את מעשי הטבח הבלתי נגמרים בקיבוץ בארי, בנחל עוז ובמקומות רבים אחרים? הסיפורים ההירואיים והיפים על אזרחים שהגיעו, לחמו וחילצו - האלופים במיל' ישראל זיו, נעם תיבון, יאיר גולן - מעלים שאלות קודרות מאוד. אם מקשיבים לסיפורי המעשה, מקשיבים ממש, מגלים עד כמה ההתנהלות הייתה כושלת ואיטית.
אמש דיברתי עם האלוף במיל' גיורא איילנד. שאלתי אותו מדוע, לדעתו, ישראל לא הציפה את השטח בכוחות מיד, בכל מחיר, כאשר היישובים מוחזקים בידי מחבלי חמאס. הוא השיב ש"כל מערכת הפיקוד והשליטה של צה"ל קרסה. ברגע שהמחנות הותקפו ראשונים, מפקדת האוגדה הותקפה, לא היה את מי להפעיל. לא היה למי להוריד פקודות, או ממי לקבל תמונת מצב". הוא הוסיף ש"לעיתים מגיבים לפי מה שיש לך בתודעה. מבחינת צה"ל, ברגע שיש בני ערובה או אזרחים ביישובים, זו בעיה של כוחות מיוחדים שיודעים לטפל בכך. אז בואו נחכה עד שיגיעו כוחות מיוחדים". במילים אחרות, קונספציה. אמרתי לו שגם אם זה המצב, כעבור כמה שעות, כאשר ברור שמדובר ביישובים רבים, ובמאות ואולי אלפי ישראלים בסכנת טבח, קשה להבין מדוע לא הונעו לשם כל מי שיכולים לירות. הוא הודה, ביושר, שאין לו תשובה.
איילנד אומר כי המסקנה ההכרחית היא שאי־אפשר לסיים את המלחמה ללא "ניצחון על חמאס. וזה דבר שבחיים לא אמרתי. כל דבר שהוא פחות מכך יהיה נוראי למדינת ישראל". הוא מציע לבחור במודע בדרך קיצונית. "הדרך ההכרחית למוטט את שלטון חמאס ולהגיע לסיכוי, ולו קטן, לראות בהשבת בני הערובה שלנו - היא אם בעזה יהיה אסון הומניטארי. אני לא מתבייש לומר את זה. ישראל שולטת בדלק, סולר, חשמל, מים ומעברים לרצועת עזה. כמובן שהיא לא צריכה לאפשר העברה של כלום לעזה. אבל היא גם צריכה לחתוך את החיבור בין עזה למצרים. והעניין השני הוא הנקודה הרגישה ביותר בעזה: המים. המים של עזה מגיעים מבארות עם מים מליחים שלא ראויים לשתייה. יש להם מתקני טיהור. ישראל צריכה לפגוע בכל המתקנים האלה. וכשכל העולם יגיד שהשתגענו וזה אסון הומניטארי - אנחנו נגיד, זו לא מטרה, זה אמצעי".
בלי להיכנס לטקטיקות שהציע, שני דברים ברורים: הראשון הוא שעזה בשליטת חמאס היא מדינה למעשה. המדינה הזו פלשה למדינה שכנה, ביצעה טבח באופן רשמי באזרחיה וחטפה רבים מהם. הבסתה של המדינה התוקפת, הרצחנית, היא מידתית ואפשרית לפי כללי המשפט הבינלאומי.
הדבר השני מפתיע למדי. נתניהו, כנראה עוד המום מגודל המחדל של ממשלתו ושל צה"ל, לא שינה את הקונספציה עד כה. אף אחד מההצעות של איילנד או של אחרים לשינוי כללי המשחק לא יושמה עד כה; וזה בשעה שישראל נהנית מתמיכה בינלאומית נדירה.
ממילא, המטרות המוגדרות סובלות מעמימות־מה; האם המטרה היא לגרש או להרוג את אנשי הזרוע הצבאית של חמאס ולהשיב את השליטה לרשות הפלסטינית? להעביר את הרצועה לשליטת האו"ם? לזרוע הרס בסגנון הדאחייה בביירות שתרתיע לכמה שנים את חמאס בלבד?
האופציה האחרונה נראית חיוורת ולא משכנעת. חיזבאללה ספג את מלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפת חיילי צה"ל ויום קרב. חמאס חולל טבח חסר תקדים באזרחים. אחרי 11 בספטמבר, ארה"ב וידאה שהקרב יעבור לשטח האויב. שאם מחבלי אל־קאעידה והטליבאן רוצים להתנגש בה, הם יעשו זאת מול לוחמיה באפגניסטן ובמקומות אחרים - ולא ברצח המוני של אזרחים. מצד שני, ארה"ב לא חששה מחזית שנייה בסגנון לבנון ונסראללה; היא סבלה מכשל מודיעיני חסר תקדים, אך לא כשל מבצעי כפי שראינו פה.
ישראל לא זקוקה לסל כלים "חריף" נגד חמאס. היא נזקקת למהלכים חסרי תקדים ומעוררי אימה. אפשר להתחיל בטיוב הממשלה ובהוספת אנשים עם ניסיון רב, כמו רה"מ לשעבר לפיד, הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט. נתניהו זקוק להם מאוד. 48 שעות אחרי מתקפת הפתע על ישראל, מנהיגותו של נתניהו נראית איטית ואפרפרה. נגועה בהלם.
עזה בשליטת חמאס היא מדינה למעשה. המדינה הזו פלשה למדינה שכנה, ביצעה טבח באופן רשמי באזרחיה וחטפה רבים מהם. הבסתה של המדינה התוקפת, הרצחנית, היא מידתית ואפשרית לפי כללי המשפט הבינלאומי
