בסוף אנחנו נקום מזה. זה יקרה. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה. בסוף אנחנו נקום מזה. כמו בפיזיותרפיה, בהתחלה זה יכאב ואחר כך נתרגל לכאב. הוא יהפוך לכרוני. אנשים יסתכלו וישאלו "איך הם מצליחים לחיות", אבל זאת תהיה עובדה. נחיה. בסוף אנחנו נקום מזה ונמצה את הדין עם מה שקרה, אבל נדחיק את הטראומה ואז נלך לטיפול.
בסוף אנחנו נקום מזה כי זה הדנ"א המופרע של העם הזה. לקום מהריסות, כמו שיודעים ללדת תינוקות ולהתנשק. בסוף אנחנו נקום מזה כי זו האבולוציה שלנו, לקום. משואה לתקומה. ככה זה, זה במים שאנחנו שותים, זה לא רצוני, זה רפלקס. בסוף אנחנו נקום מזה, והעוגיות של רחל מאופקים יהפכו להיות מאכל חג לזכר, ואולי תהיה גם תפילה ואולי גם נצום.
בסוף אנחנו נקום מזה ונוריד את הדגל לחצי התורן. והחצוצרה תתקע תקיעה, ואולי גם שופר. בסוף אנחנו נקום מזה ונזכור את יאיר גולן. ונועם תיבון. ואת דני קושמרו. ונזכור את אלמוג בוקר ותמיר סטיינמן בוכים בשידור. בסוף אנחנו נקום מזה ונרשרש ברעשן על רשעים.
וזה יהיה עוד פרק נוראי, קשה, איום ומחריד בהיסטוריה שמלאה בפרקים כאלה. בסוף אנחנו נקום מזה, כי תקומה היא השם השני שלנו, וכי ככה אנחנו, זה חזק אפילו יותר משנאה. בסוף אנחנו נקום מזה ונספר את הפרק הזה. ונגיד: איך לא ידעו? איך לא קראו את הכתובת על הקיר? (למרות שקראו). אבל באותן שנים רמת הקריאה הייתה הכי נמוכה במדינות ה־OECD.
בסוף אנחנו נקום מזה, ויביאו אותנו מבית ספר לבית ספר, שאף אחד לא ישכח ושנספר לדורות הבאים. בסוף אנחנו נקום מזה ונזכור את האזרחים הגיבורים של המדינה הזו, שלחמו בידיים חשופות. שחרפו נפשם במאבק וגם שילמו בחייהם.
בסוף אנחנו נקום מזה ונרצה לזכור את כולם. את היפים והיפות במסיבה, את התור לתרומות דם, את האמהות החטופות עם תינוקות, את הסבתות הגיבורות. אנחנו נזכור את ארגזי האוכל, את הערבות ההדדית, את הצעצועים, החיתולים, את החלב והלחם. נזכור רגעים של גבורה עילאית תחת מציאות בלתי נתפסת ונגיד איך זה קרה, ואיך נתנו לזה לקרות לנו.
אבל לא נרצה לנבור, נרצה להתקדם. ונגיד דברים כמו "זה לא הזמן", או "זה לא היה הזמן" (למרות שזה תמיד הזמן). ונשאל למה אף אחד לא אמר כלום, ואז ניזכר שכן, דווקא כן אמרו, אפילו הרבה פעמים. אבל מי שאמר - פוטר, והרבה גם פחדו לדבר. ונגיד "לעולם לא עוד", ונצטט שירים, למרות שיהיו כבר שירים חדשים עד אז.
ואחרי המון־המון שנים יגידו כל מיני דברים על מה שקרה. והעובדות קצת יתבלבלו וישתנו, וכל מיני אנשים יגידו שזה בכלל לא היה ככה, אבל אנחנו נזכור. וננסה לזכור את מה שחשוב, וננסה להעביר לדור הבא את מה שאנחנו תמיד מעבירים לדור הבא.
השאלה אם הדור הבא יפנים לזכור. השאלה האם אנחנו מפנימים.