א.
בסוף ננצח, הרי אין לנו שום ברירה אחרת, אבל דבר אחד כבר בטוח - שום חגיגות ניצחון לא יהיו. טראומת 7 באוקטובר תמשיך לדמם עוד שנים ארוכות ותשאיר צלקת בבשר ובנשמה של העם הזה, של כל אחת ואחד מאיתנו, צלקת שלא תדהה לעולם. את מה שחווינו לא נוכל להדחיק, את מה שראינו לא נוכל שלא לראות, את מה ששמענו לא נוכל למחוק, את מה שאיבדנו לא נוכל להחזיר, את מה שהבנו בדרך הקשה ביותר לא נוכל לשכוח - ב־7 באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי תשפ"ד, הפקירה מדינת ישראל את הישראלים לנפשם, בגדה בהם. כשהיינו צריכים אותה - היא לא הייתה שם. כשחיכינו לה היא לא באה. כשקראנו לה - מי בצרחה ומי בלחישה, מי במכשיר הקשר הצבאי ומי בווטסאפ - היא לא ענתה. כששלחנו לה מיקום היא לא הגיעה. אלפי ישראליות וישראלים כמוכם וכמוני נטבחו, נחטפו, התבוססו בדמם, התחבאו איפה שרק היה אפשר - אבל מדינת ישראל לא עשתה דבר למענם במשך זמן שהיה ארוך יותר מכל נצח וגרוע יותר מכל דבר שיכולנו לדמיין. גופותינו היו מוטלות ברחובות ובבתים, בשדות ובכבישים, מופקרות לחיות האדם ולחיות השדה - והם עוד לא כינסו את הקבינט המחורבן שלהם. דמי אחינו ואחיותינו זעקו מן האדמה, והם עוד לא הזעיקו את המסוקים והמטוסים. כשכולנו חיפשנו לשווא מושיע, הם התאפרו כדי להיראות טוב בסרטונים. רובם - אלה שטחנו לנו את המוח חודשים על כל שטות, שהטריפו לנו את השכל עם "משילות", איזו בדיחה עלובה - פשוט נעלמו, הם יודעים טוב מאוד למה, והלוואי שימשיכו להיעלם.
ברגעי האמת הנוראיים התברר שכל מה שאמרו לנו היה שקר, שכל מה שהבטיחו - כלום. הדם שלנו על ידי מנהיגי המדינה, בממשלה ובצבא ובכוחות הביטחון, והוא לא יינקה. אנחנו לא נשכח ואנחנו לא נסלח למדינה הזאת לעולם על השבת השחורה משחור של 7 באוקטובר. אשמה ובושה ירדפו את ראשיה, שריה ויועציה של ישראל עד יומם האחרון, גם אם הם כבר מזמן שכחו את משמעות המילים. בכל פעם שינסו לעצום עיניים יישירו אליהם הנרצחים מבט נוקב בעיניים שקפאו לתמיד. זה המינימום שמגיע להם.
ואם המדינה הזו בכל זאת רוצה סיכוי לשיקום היחסים איתנו, האזרחיות והאזרחים, זה חייב יהיה להתחיל בקבלת אחריות (כן, אחריות - שמישהו ישלח להם מילון) ובהליכה שפופה ומבוישת הביתה. אלף הסברים ומיליון בקשות סליחה לא יעזרו ולא יתקבלו. הכישלון הגדול ביותר בתולדות המדינה רשום על שמכם, ובעיקר על שמו של ראש הממשלה, החזק מול חמאס, הלוחם בטרור, שליח השם, אבי האומה, כל כך הרבה תארים, כל כך מעט מעשים. לכו. הביתה. כולכם.
כן, בסוף ננצח, אבל מהרבה בחינות כבר הפסדנו. הפסדנו את היציבות של הרצפה עליה אנחנו עומדים; הפסדנו את התקווה שיבואו להציל אותנו כשצריך, ובזמן; הפסדנו את האמונה שיש על מי לסמוך, ומעל לכל - הפסדנו כל כך הרבה ישראליות וישראלים נהדרים. חלק מהאמון אולי ישתקם מתישהו, חלק מהתקווה אולי תחזור איכשהו, אבל טעם הבגידה יישאר מר בפה והמתים - הם לא יחזרו לעולם.
7 באוקטובר יהדהד לנצח.
ב.
אם הייתה זעקה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה זו הזעקה: איפה המדינה? איפה המדינה?? איפה המדינה?! היא נשמעה בשדרות, באופקים, בנתיבות, בקיבוצים, במושבים, בכל מקום.
למחרת מלאו הרשתות הודעות בסגנון "אנחנו כ־150 חיילי מילואים באשקלון, תקועים ללא מוצרי מזון, מוצרי היגיינה, מזרנים…" "אנחנו צוות מילואים של פלס”ר גבעתי בגזרה הדרומית. זקוקים לתרומות על מנת שנוכל לקנות ציוד לחימה ומיגון, כדי שנוכל להילחם כראוי". זוועות.
המדינה לא הייתה שם. אבל אל מול הבגידה, ההפקרות, האדישות, חוסר היכולת, היהירות, הזחיחות והכישלון המהדהד של מדינת ישראל - קמו אזרחיות ואזרחי ישראל ובגופם מילאו את הוואקום והחזיקו את הכל בחיים, איכשהו. עד שהצבא הגיע נלחמו כיתות הכוננות כאריות, בלעדיהן התמונה הייתה קשה פי כמה, הורים חילצו פצועים וחיפשו נעדרים, נשים וגברים הקימו חמ"לים, חיפשו נעדרים, תרמו דם, תרמו כסף, קנו אפודים - אפודים, לעזאזל! תקציב ביטחון של יותר מ־70 מיליארד שקל, לאן הוא הולך?! אפשר להבין שאין מספיק אוכל לכולם על היום הראשון, אבל ציוד צבאי?! ולא רק אפודים, גם מזרנים ופתיתים ותחתונים וגרביים ומטענים וקפה ומה לא, אנשים קונים גנרטורים ליישובים שהחשמל נותק בהם, מסיעים חיילים כי הצבא לא עומד בקצב והתחבורה הציבורית משותקת, מתנדבים בבתי חולים, מארחים ישראלים שביתם נהרס, פותחים את הבית ואת הלב, אנשי רפואה קורעים את עצמם בטיפול, אנשי בריאות הנפש מנסים לשקם נפשות פצועות, ליצנים רפואיים מנסים לחלץ חיוך מילדים שראו דברים שילדים לא אמורים לראות, אורזים חבילות מזון, משחקים, מה לא - לחיי העם הזה! על כל דמעה של כאב וזעם ואימה ובושה שדמעתי, דמעתי אחת של התרגשות והודיה וגאווה להיות חלק מאיתנו. כן, בדרך כלל אנחנו לא משהו, אבל כשצריך אותנו אנחנו באים, ומכל הלב. אנחנו לא עושים חישובים פוליטיים, לא מכנסים ועדות או ישיבות, לא מדברים עם יועצים - אנחנו פשוט באים. הרשתות החברתיות, במיוחד X, מעודדות קונספירציות שנאה וקיטוב ומעצימות את הקיצוניות והרוע, אבל בעולם האמיתי רוב הישראלים - וזו תגלית מרגשת בכל פעם מחדש - טובים.
אנשים אומרים, חבל שבשגרה אנחנו לא ככה. כן, היה יכול להיות נחמד אם היינו נחמדים כל הזמן, אבל אנחנו לא, ואיך נהיה? הרי מהי שגרה ישראלית? רעש בלתי פוסק שמקימים פוליטיקאים קקמייקה, סכסכנות, פלגנות, מה לא. ועדיין, שימו לב אחיותיי ואחיי הישראלים האהובים: רק כשמוציאים את הפוליטיקאים מהמשוואה (ולמרבה הצער זה בדרך כלל בא עם אסון), והנה, אנחנו בסדר גמור.
וגם, כדאי לשים לב: בשעות הקשות, למי התקשרו הנצורים והפצועים והמסתתרים? לא למדינה. אחרי שנים של מסעות דה לגיטימציה, כינויי גנאי כמו ערוצי התבהלה או אל ג’זירה, ועד לגילויי אלימות פיזית, באה המציאות והראתה לכולנו למי מאמין הציבור ועל מי הוא סומך. בזמן אמת העיתונאיות והעיתונאים ענו לפני השר ועזרו יותר מהרמטכ”ל. בזמן אמת, הציבור הבין מי הם שליחי הציבור האמיתיים.
עד לפני שבוע - נראה כמו חיים אחרים - דיברו פה על מלחמת אזרחים. ובסוף מה קיבלנו: במקום מלחמת אזרחים, מלחמת האזרחים. זו המלחמה שלנו ולמעננו. דיברנו על היפרדות (לא אני, בעיניי זה רעיון עיוועים מסוכן), ובסוף מה קיבלנו? שותפות גורל. אמרנו אדם לאדם זאב, אבל כשאתה נופל, כשאת נופלת - ונפלנו - מי שהושיט יד להרים ולחבק היה אזרח ישראלי ממש כמוך. המצב הזה לא יישאר לנצח, כולנו יודעים, מתישהו נחזור לריב. אבל כשנחזור לריב, בואו נעשה את זה עם זיכרון היד המושטת.
הרי בסוף המדינה זה אנחנו, לא הם.
ג.
אני לא פרשן לענייני צבא ומודיעין, גם לא לעניינים פוליטיים או לענייני עזה. את המחדלים והשגיאות, אלה שנחשפו ואלה שעוד ייחשפו, יפרשנו אחרים עד שידממו להם השיניים. גם לא אומר דבר על חמאס או על מה הצבא צריך לעשות. יש לי דעה, כן, אבל אז מה? יש לי גם מרפק ואני לא משוויץ בו. ובכל זאת, יש מחדל אחד, ה־מחדל, מחדל המחדלים, שאני ואתם וכולנו רואים וחווים על בשרנו כבר שנים, מחדל שהתעלמנו ממנו כשהיה קטן, הבטנו לצד השני כשנהיה בינוני, דיברנו על דברים אחרים כשגדל וגדל - עד השבת האחרונה, כשהתפוצץ על כולנו. וזה מחדל חוסר קבלת האחריות.
מספיק להיזכר בכמה מהאסונות הגדולים שאירעו בישראל בשנים האחרונות. באסון השריפה בכרמל בשנת 2010 נספו 44 בני אדם. מבקר המדינה בדק את המחדלים ואחרי כשנתיים פירסם דוח "מיוחד" שהטיל "אחריות מיוחדת" על שר הפנים דאז אלי ישי ועל שר האוצר דאז יובל שטייניץ, ואחריות כוללת על ראש הממשלה בנימין נתניהו ועל השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ - איש מהם, כמובן, לא לקח אחריות ולא התפטר. כלום.
באסון האזרחי הגדול ביותר בישראל עד השבוע שעבר, ליל ל"ג בעומר במירון, אפריל 2021, נספו 45 אנשים. מי לקח אחריות והתפטר? שוטר אחד. מהאירוע נכנסה לפנתיאון ההתבטאות של השר לביטחון הפנים דאז ויו"ר הכנסת היום, אמיר אוחנה, לפיה אחריות אין פירושה אשמה. אז מהי כן, לעזאזל? בישראל של השנים האחרונות כנראה שכלום.
כמאתיים נרצחו מתחילת השנה בחברה הערבית. מישהו התפטר? הצחקתם. מישהו לקח אחריות? קרעתם. יש גם עלייה במקרי הרצח גם בחברה הכללית, בהרוגים בתאונות דרכים, בתאונות עבודה, בפשיעה. מדרכות הערים הפכו להפקרות, יש תחושה כללית של קריסה - מישהו לקח אחריות? מישהו אמר, הכישלון הזה עליי? מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטיקאי ישראלי אומר: אני אחראי? מתי בפעם האחרונה מישהו הלך הביתה? האמת היא שהממשלה הזו, כמו כל הממשלות של נתניהו, הפקירה אותנו. כבר שנים. פשוט עכשיו כבר אי־אפשר שלא לראות את זה. שואלים לאן הגענו; הגענו בדיוק למקום אליו לקחו אותנו.
העיקר שרק לפני שבועיים כולנו ראינו את "האחת" והתמוגגנו - איזו סדרה נהדרת (טוב, היא באמת הייתה אחלה) ובלב חשבנו: איך הם לא ראו את זה בא? איך כולם היו שבויים באותה הקונספציה? איך אף אחד לא אמר כלום? שנית זה לא יקרה, אמרנו; את הלקח שלנו למדנו, חשבנו. הצבא של היום אחר לגמרי, הזינו. ההנהגה של היום ערנית יותר, דמיינו. והנה, שוב נפלנו בפח ההיבריס, במלכודת ה"יהיה בסדר". במלכודת הקפיטליזם החזירי, שבו הקבלן חשוב מהפועל, שהנבחר חשוב מהבוחר, שהכסף חשוב מהאדם, שהפרט חשוב מהכלל, שאין לתת - יש רק לקחת. שכל אחד לבדו, אבל הנה, נוכחנו שאי־אפשר לבד. אזרחים, נהדרים ככל שיהיו, צריכים מדינה. ועדיף שתהיה מתפקדת.
אנחנו חיים כבר עשורים בתרבות פוליטית של חוסר קבלת אחריות, של זריקת אחריות מצד לצד כמו פריזבי, של חוסר קבלת החלטות, תרבות של יס־מנים, תרבות של פחד, תרבות של היבריס, של האשמות, של הסתה, של ביטול כל דעה אחרת, של מבחני נאמנות בלתי פוסקים, המנהיג תמיד צודק - במצב כזה, מי יצביע על טעות, מי יאמר שהמלך עירום, שהכיוון לא נכון? אף אחד. ואם כבר מישהו יאמר, יענו לו "אתה מדבר מהפוזיציה". האשמים תמיד אומרים שלא צריך לחפש אשמים, שזה לא הזמן - אבל לדידם זה הרי אף פעם לא הזמן. ובכן, זה בדיוק הזמן!
התרבות הפוליטית הזאת היא מה שהביא אותנו עד הלום, אל עברי פי פחת. את התרבות הזאת צריכים לגדוע, להשמיד, להרוס ולאבד. כל דבר שיבוא אחר כך יהיה עדיף על מה שעכשיו. שבענו מכם, הרגתם אותנו, בגדתם בנו, הפקרתם אותנו. קחו אחריות! לכו הביתה.
ד.
עכשיו אנחנו בוכים והמומים וכועסים וכואבים. בסוף ננצח, הרי אין ברירה אחרת. גם ליום של אחרי המלחמה יהיה מחר, ואחריו עוד מחר, ועוד אחד - בואו נעשה אותם טובים יותר. 7 באוקטובר הוא טראומה שנסחב איתנו לנצח. אם לא נלמד ממנה אנחנו נידונים לחזור עליה שוב, אולי עוד 50 שנה, אולי קודם, רק עם סדרת טלוויזיה אחרת. ×
עד לפני שבוע - נראה כמו חיים אחרים - דיברו פה על מלחמת אזרחים, ובסוף מה קיבלנו: במקום מלחמת אזרחים, מלחמת האזרחים. דיברנו על היפרדות, ובסוף מה קיבלנו? שותפות גורל. אמרנו אדם לאדם זאב, אבל כשאתה נופל, כשאת נופלת - מי שהושיט יד להרים ולחבק היה אזרח ישראלי ממש כמוך
ב־7 באוקטובר 2023, הפקירה מדינת ישראל את הישראלים לנפשם. כשהיינו צריכים אותה היא לא הייתה שם. כשחיכינו לה היא לא באה. אלפי ישראליות וישראלים כמוכם וכמוני נטבחו, נחטפו, התבוססו בדמם - אבל מדינת ישראל לא עשתה דבר למעננו במשך זמן שהיה ארוך יותר מכל נצח וגרוע יותר מכל דבר שיכולנו לדמיין
