את הכרטיס למסיבה בקיבוץ רעים, ליעם קדם בן ה־24 מחולון הזמין כבר לפני ארבעה חודשים. "הייתי בטיול אחרי צבא שלי בגואטמלה. עוד לא ידעתי מי עם אני אלך, קניתי לעצמי כרטיס וידעתי שעוד מלא יגיעו, ואפגוש אותם שם. זאת הייתה הפקה שעשתה את הפסטיבל השלישי בגודלו בעולם של טראנס. אז הייתה הרבה התרגשות שהם מרימים הפקה בארץ".
הוא זוכר היטב את ההתרגשות לקראת המסיבה וההכנות. "קניתי שולחן וכיסאות קטנים לפני כדי שיהיה לנו על מה לשבת. חברים הביאו ציליות, בנות התארגנו על תלבושות מיוחדות. קנינו רובה מים כדי להשפריץ ברחבה למחרת כי תמיד חם. חברים אספו אותי מהבית למסיבה, עצרנו בסופר מתחת לבית שלי וקנינו שישיות מים וממתקים ויצאנו לדרך. חברים אחרים שלחו לנו מיקום למאהל שלהם כדי שנבוא ונתמקם איתם כי הרחבה גדולה. אמרנו שלום לכולם כשהגענו, עברנו בין כל הקנטות של מי שאנחנו מכירים והתחבקנו. אלה חברים שהיו איתי בטיול אחרי צבא. אנשים היו הכי שמחים בעולם, רק חיבוקים היו שם. פסטיבל של טראנס אלה ימים שאתה מייצר בהם אהבה ושמחה בעולם הזה. ישבנו בקנטה ויש לי חבר שעושה כלבים מבלונים, בשביל הצחוק הוא שואל, 'באיזה צבע אתה רוצה את הכלב שלך', אמרתי ורוד, ופתאום הוא מוציא מהפאוץ' בלון ורוד ועושה לך ממנו כלב".
איך נראתה המסיבה?
"הרחבה הייתה מטורפת, היו שתי במות הכי יפות וגדולות שיכולות להיות עם תפאורה ועמדת אמנים של ציורים, ועמדת תכשיטים שאפשר לקנות בה צמידים ושרשראות בעבודת יד ועמדת טיפולים לעשות מסאז'ים, יוגה ונשימות. זאת הייתה אחת מההפקות הגדולות של טראנס שהיו בארץ. הייתה במה של מוזיקת דארקים, של טראנס דארק, מוזיקה יותר אפלה ומהירה. לרוב בלילה מתחילים מהדארקים וזה ממשיך למוזיקת גואה בבוקר, שהיא יותר שמחה ומלודית. הספקתי רק לשתות כוס בירה ולרקוד. התחלנו לרקוד בשש ואז קצת אחרי הכל התחיל. הפיק הכי גדול של המסיבה, הזמן שבו באמת מתחילים ליהנות, זה בשש בבוקר. אנחנו בדיוק הגענו לרחבה אז. יש לי סרטון שאנחנו ארבעה חברים הולכים ומחכים לזריחה. רק התחילה לצאת השמש, רקדנו 20 דקות בטירוף ואז בום. הכל התחיל".
"כשעלתה הזריחה המוזיקה נעצרה בבת אחת בלי שנבין למה", משחזרת שירה מוסקוביץ', בת 19 מפתח־תקווה, "הסתכלנו למעלה וראינו מלא טילים. לא ידענו אם להשתטח או לרוץ וגם המאבטחים לא ידעו מה להגיד. רצנו לכביש ועד שהגענו כבר חסמו אותו. נכנסנו למכוניות, כולם עשו סיבובי פרסה אחד על השני אבל גם בצד השני נחסמנו. היינו באוטו של חבר שלי והתחילו לירות עלינו, המאבטחים אמרו לנו לברוח כי היה פקק שלא היה יכול להתקדם. מוסקוביץ' וקדם הם ניצולים של הטבח במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים. עכשיו הם בבית, מעכלים את המראות. לפני כמה שעות עוד לא היה ברור אם יצליחו אי פעם לחזור הביתה. קשה לתפוס את השתלשלות האירועים המצמיתה שהפכה את ה'נובה', מסיבה שחוגגת אהבת אדם ומוזיקה - לאסון לאומי שמגלם את ההפך. השתלטות של מחבלים ומטחי רקטות כבדים הביאו את אלפי החוגגים להימלט מהקיבוץ, לנוס על חייהם ולחפש מחבוא. מאות נרצחים ופצועים, וצעירים שלא יוכלו לשכוח את המראות, הקולות והתחושות שחוו לעולם. תמונות של עשרות מכוניות בטור שנשארו מאחור מחוררות מכדורים ומלאות כתמי דם. ובמרכז - צעירים בגופם וברוחם שחיפשו לילה של חופש מושלם ומצאו את עצמם בסרט אימה.
× × ×
3,000 מבלים הגיעו לפסטיבל הטבע 'נובה' שמתקיים אחת לשנתיים, אחד מהאירועים המרכזיים של קהילת המוזיקה האלקטרונית בישראל. ליין אפ מפואר של אמנים מהארץ ומחו"ל שהרקידו שלוש רחבות, סדנאות, מערכות סאונד עוצמתיות ותפאורה טריפית במיוחד. קצת אחרי שש בבוקר ביום שבת, המוזיקה נעצרה. פחות מ־24 שעות לאחר מתקפת הטרור יצאנו לאסוף עדויות ושוחחנו עם מבלים שניצלו. הם סיפרו על ההתרגשות שלפני, הטילים השורקים מעליהם, רגעי הבריחה והאימה והסוף שובר הלב.
קהילת המוזיקה האלקטרונית בישראל מתאחדת במסיבות מושקעות וגדולות מחוץ לעיר, בטבע, שרבות מהן מתקיימות בחגים. רבים מהבליינים מכירים אחד את השני, והרוח חופשית, פתוחה, נינוחה ואוהבת אדם. שעות ספורות אחרי האירוע, הקימו המארגנים חמ"ל לאיתור הנעדרים. הציעו עזרה בחילוץ ואף יחד עם שאר הקהילה חצו גבולות ופנו לקהילת הטראנס הבינלאומית בעזרה בהפעלת לחץ לשחרור החטופים. השבוע גם הקימו עבור נפגעי המסיבה אתר בשם NovaHelp שמרכז פסיכולוגים ומטפלים, כולל מומחים בתחום מזעור הנזקים הפסיכדלי, עבור כאלה שהתמודדו עם הזוועות תוך כדי השפעה של חומרים משני תודעה.
מוסקוביץ' נכנסה לסצנה הזו לא מזמן. "לא הייתי במסיבות טבע עד שטסתי לטיול בדרום אמריקה. עם החבר'ה שהייתי איתם שם במסיבות הגעתי גם לנובה. זאת הייתה מסיבה ענקית, ממש פסטיבל. לא ידעתי שזה יהיה כזה גדול. כרגע ברור שאני לא מצליחה לחשוב על מסיבות כאלה שוב, ואם כן, זה לא יהיה בדרום ובטח לא בגבול עם עזה".
מה קרה בעצם אחרי שהייתם ברכב?
"שמענו יריות וחבר שלי עילאי אמר לי, 'שירה רוצי'. הייתי עם טייטס קצר וגופייה ולקחתי מהרכב באינסטינקט רק חולצה ארוכה של החבר הנהג כדי שתסתיר לי את הגוף וטלפון. לא חשבתי כלום, לא הבנתי מה קורה, ראיתי אנשים רצים אז רצתי גם. בהתחלה הסתתרנו ליד האוטו בתעלה ואז אנשים צרחו שהמחבלים מתקרבים והתחלנו לרוץ ולרוץ. לא ראיתי מחבלים בעיניים אבל שמעתי יריות וצעקות בערבית ואנשים צועקים בעברית, 'ירו בחבר שלי' ו'הנה המחבל'. רצנו אל תוך השדה, חלק לא ממשיכים איתנו ולא שורדים. התפצלנו לחבורות וחיפשנו מקומות מסתור. אני הייתי עם עוד שמונה אנשים והתחבאו מתחת לעץ במשך שש שעות. העלים של העץ הגיעו עד לרצפה הסתתרנו באמצע. שש שעות שמענו יריות, ובומים מכל מיני סוגים. כל תזוזה הכי קטנה, עלה שרישרש, ציפור שמציצה, חשבתי שזה מחבל מאחורינו. עברו טנדרים בשדות עם בדואים וחשבנו שגם הם מחבלים והשתטחנו מתחת לעץ כי חשבנו שהם הולכים להרוג אותנו. הם רצו רק לשאול אם יש לנו מים".
מה המשפחה שלך ידעה בזמן הזה?
"הייתי זמינה לאבא שלי וכל הזמן היינו בקשר. נגמרה לי הסוללה רק כשהגענו ליישוב שהציל אותנו".
היו ביטויים פיזיים לחרדה בשש השעות האלה?
"היו כמה בנות שהיו בהיסטריה והקיאו מהלחץ, צרחו ובכו. אבל אחרי שש שעות התרגלנו לסיטואציה. הרגענו אחד את השני והיינו חייבים לשמור על שקט".
הייתה תחושה של מלחמת הישרדות?
"הייתה אחווה ממש גדולה בינינו ותוך כדי שאנחנו רצים, אם למישהו היה בקבוק מים הוא הביא לכל מי שהיה לידו. אף אחד לא השאיר את המים לעצמו. זאת כן הייתה הישרדות, אבל ביחד עם אחווה. אנשים צעקו, 'עם ישראל חי' ו'אנחנו ביחד'. אנשים הציעו לך איפה להתחבא. אבל לא היה איך לעזור, כולם היו באותו מצב".
איך חולצתם?
"שלחנו להורים שלנו את הנקודה שבה אנחנו נמצאים כל הזמן. התקשרנו למשטרה אבל הם לא ידעו מה להגיד לנו ובאיזשהו שלב הפסיקו לענות. אחרי שש שעות דוד של חבר שהתחבא איתנו הגיע עם נשק וטנדר והיינו 12 אנשים על הטנדר שלו. אחד על השני. לקחו אותנו למושב מסלול למקלט, דאגו לנו לאוכל, מים, מטענים, שירותים, מקלחת. משם מישהו יצא לגדרה ואבא שלי לקח אותי מגדרה הביתה. הרכב נשאר שם ולא העזנו לחזור לבדוק מה איתו".
איך עברו עלייך השעות אחרי החזרה הביתה?
"כשבאתי הביתה ישבתי במרפסת, עברו מכוניות למטה והמוח שלי פירש כל קול כירייה. לפני השינה היו לי הבזקים ועלו לי תמונות, היה לי קשה להירדם ביום שבת. ישנתי אחרי שחזרתי עד שהתעוררתי לאזעקה בערב. בעיקרון אני מאמינה שאצטרך איזו עזרה נפשית. זאת סיטואציה קיצונית ביותר. לא אזהה פנים של אנשים ברחבה שניחמתי אותם ואמרתי להם שהכל יהיה בסדר, אבל את האנשים שהתחבאתי איתם מתחת לעץ במשך שש שעות אני אזכור כנראה לכל החיים".
× × ×
גם ליעם זוכר את ההלם כשהכל השתנה פתאום: "שמעתי שריקות של פיצוצי טילים, אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני אבל אז עצרו את המוזיקה ואמרו שיש צבע אדום. כולנו נשכבנו על הרצפה באזור ליד הציוד. הגיעו מאבטחים וביקשו לפנות את השטח ושהמסיבה נגמרה. קיפלנו מהר אבל לא בהיסטריה, הבנו שיש טילים על הדרום ושמסיימים את המסיבה וחוזרים הביתה. לא הבנו שיש חדירת מחבלים בשלב ההוא, אף אחד לא ידע, גם לא המשטרה שהייתה שם".
איך חילצתם את עצמכם?
"נכנסו לרכב והתחלנו לנסוע וצעקו לנו, 'תפרססו'. התחילו לירות לנו על הרכב ונעצרנו באמצע. שמענו יריות ממש קרובות אלינו כשכבר היינו מחוץ לרכב והתחילה הריצה בשדות. בכל פעם שהתקשרנו למשטרה אמרו לנו להישאר במקום ספציפי ושיבואו לחלץ אותנו. לא סמכתי על זה ולא הפסקתי לרוץ לרגע. הייתי עם סוללה ועם חצי מטען נייד. ועדיין הייתה קצת התקמצנות על הסוללה.
אבא של מישהי שהייתה איתנו הוא חובש והוא הצליח להגיע למקום שבו היינו. עלינו עשרה אנשים על רנו מגאן קטנה, פשוט יושבים אחד על השני. חילצו אותנו לבית ביישוב מלילות. נתנו לנו בגדים, מקום להתקלח, הוציאו לנו אוכל ומים. משם מצאתי זוג שהצליח לברוח עם הרכב שלהם ונסעו לפתח־תקווה. אח שלי אסף אותי משם לחולון. בערך בחמש אחר הצהריים הגעתי הביתה".
היה רגע שחשבת שלא תצא משם?
"במשך כל הזמן שתיפקדתי לא חשבתי כלום, פעלתי כמו מכונה. במצב של הישרדות. אתה מסתכל רק על הדברים הרעים שיכולים לקרות לך ומנסה לחשוב איך תימנע מהם. בשש השעות האלה שרצנו היינו בלי מים. בגלל זה גם לא התקדמנו רגלית לנתיבות כמו שרצינו".
איך חווית את זה נפשית מאז?
"כרגע יש לי שלושה חברים שנעדרים, וקיבלתי הודעה שחברה נוספת נרצחה. יש לי חברה טובה שלא חווה פלאשבקים אבל נטרפת בבית. לקחו אותה לבית חולים כדי שייתנו לה משהו להרגעה. שלחתי לה פסיכולוגית שתדבר איתה. אני לא יודע מה היא ראתה, למזלי לא ראיתי שום גופות אבל יש אנשים שראו זוועות אימים. מישהו שהיה איתי, חברה שלו ניצלה אבל התחבאה בתוך תעלת ביוב במשך שעה כשמעליה היה טבח שלם וכשהיא יצאה מהמסתור היו מסביבה 20 נרצחים. מציאות מוזרה ולא הגיונית. איך שהתעוררתי למחרת התקשרתי לפסיכולוגית שמלווה אותי כבר שנתיים ומכירה אותי. דיברתי גם עם עוד שני אנשי מקצוע אחרים שהציעו בקבוצות ווטסאפ של 'מנסים לעזור'".
חלק מהאנשים היו תחת השפעות פסיכדליות. ראית כאלה שהתקשו לתפקד בנסיבות האלה?
"אני מכיר אנשים שהיה להם קשה בגלל הסמים אבל חוו את זה רק אחרי שהם הגיעו למקום מבטחים ממה שהבנתי. כי הרבה פעמים במצב כזה אתה לא מרגיש כלום. הגוף שלך מנטרל הכל ורק מפעיל את עצמו. וגם, בגלל ששיא המסיבה הוא בשש הרבה אנשים התכוונו לקחת את הסמים אחרי. המסיבה הייתה אמורה להיות עד ארבע בצהריים ואנשים רצו למשוך את ההשפעה קדימה ולשמור את הסמים לאחרי. מי שכן לקח, לא חוו את האפקט לגמרי בגלל הסטרס של מה שקרה. הם פשוט נכנסו למצב הישרדותי. היה איתי מישהו שאכל סרטים. הדברים היו לו הרבה יותר ויזואליים ואמיתיים למרות שגם הוא ברח די מוקדם ולא ראה גופות. אבל עדיין זאת לא חוויה נעימה. דיברנו איתו, הרגענו אותו כמה שיכולנו".
תהיה שוב במסיבות טבע, או שזה יהפוך לטריגר?
"לא נראה לי שאני אהיה יותר במסיבת טבע. אולי במסיבות במועדונים, כי בסופו של דבר אנחנו נתקדם בחיים ונעבור את זה. אבל אם אני אלך למסיבה שהיא באמצע שום מקום? לא. והרבה מהחוקים של איך מנהלים אבטחה באירועים כאלה תהיה שונה. כאן ההפקה לא יכלה לעשות כלום אחרת. זה לא מחבל אחד שנכנס עם סכין או אם־16 והרג 20 אנשים. זה גם לא רצועת מחבלים. זה עשרות ומאות שנכנסו והמטרה שלהם הייתה להרוג. המאבטחים הם האנשים שהכי אכלו אותה בסיפור כי הם היו צריכים להישאר אחרונים, זאת האמת. אם לא היה קורה המקרה הזה זאת הייתה אחת ההפקות והמסיבות הכי טובות שהייתי בהם בארץ, ברמה הכי גבוהה שיש ונהנינו עד שכל זה קרה".
× × ×
רז גז בן 25 מקיבוץ דביר היה אמור לנגן בפסטיבל בשבת בצהריים, במקום זה בשעה הזו הוא היה בסרט אחר לחלוטין. "חזרתי לארץ לפני חצי שנה מכמה שנים באוסטרליה ולא שמעתי על הנובה הרבה לפני. כשחזרתי לארץ היה אירוע ענק בפורים שהייתי בו. זה פסטיבל מאוד צבעוני של מוזיקת טראנס, סייד טראנס. אנשים יפים בתלבושות צבעוניות ועושים שם גם יוגה ומתחברים לטבע, למוזיקה, לעצמם, לאנשים אחרים. אווירה של אהבה. האירוע הזה היה הכי גדול שהם עשו וההפקה היא גם ישראלית וגם יש גורמים מברזיל. אני הייתי אמור לנגן שם על כלי אוסטרלי, דיג'רדו (כלי נשיפה) בבמה האלטרנטיבית. סט של שעה. אבל אז כבר היינו עמוק בתוך החרא, אז זה לא יצא לפועל", הוא מספר.
מתי הבנת שקורה משהו?
"אני גר בדרום ובדרך כלל רואים כמה שיגורים, עוברות כמה שניות־חצי דקה ונגמר וממשיכים כרגיל. זאת הייתה התחושה בהתחלה. אנשים המשיכו לרקוד ואף אחד לא שם לב. קלטתי את זה ואמרתי לחבר שלי. עמדנו והסתכלנו. רק אחרי איזה שתי דקות השאר הבינו שזה לא נגמר והפסיקו את המוזיקה. כרזו 'צבע אדום' ואמרו לאנשים להתפנות. הייתה הפוגה של כמה שניות במטח והתחלנו ללכת לאיפה ששמנו את הדברים שלנו. היינו חמישה אנשים. ראיתי רקטות משני הצדדים כי הייתה גם כיפת ברזל אבל היה איזה רגע שחשבתי שאני רואה זיקוקים בכלל. חבר שלי היה יותר בלחץ, הוא שכב על הרצפה. אנשי הביטחון הסתובבו ואמרו לאנשים להתקפל, לשכב או לתפוס מחסה, לא הייתה שליטה מלאה באירוע כי אי־אפשר, היו שם אלפים וכולם נכנסו לסטרס. ההנחיה הייתה להתקפל כמה שיותר מהר".
לאן הלכתם?
"המזל שלנו היה שחנינו בחניה מאחורה, של ההפקה והאמנים. הכנסנו מהר את הציוד לאוטו ותוך כדי מעל הראש שלנו שמענו פיצוצים וזה נשמע קרוב ברמות היסטריות. מישהי בכתה תוך כדי הטירוף של לקפל ובלי לחשוב יותר מדי תוך שבע דקות סגרנו הכל ויצאנו. בדרך היו מעלינו מלא טילים. הכביש היה ריק. תוך 40 דקות היינו חזרה בקיבוץ. התחילו לזרום אלינו עדכונים ושמענו שיורים על הרכבים של החברים שלנו, בכל עדכון תפסנו את הראש והבנו ממה נמלטנו. לא היה לנו שום מושג שזה מגיע לרמות האלה שם".
אתה מאמין שמסיבות הטבע ידעכו בארץ? הן ייצרבו כאירועים טראומטיים?
"אני לא חושב שהפסטיבל הוא האיום כי ההופעה של ברונו מארס בפארק הירקון היא המונית בהרבה. אולי הלוקיישן היה בעייתי, שהוא על הגבול של עזה אבל הפסטיבלים האלה הם אירועים בטוחים שמאורגנים בצורה מטורפת. עם הפקה מקצועית וההחמרות יותר קשות ממה שאני מכיר בחו"ל. הקהל אוהב את זה ואנשים עוד יבואו לרקוד בטבע, אבל עכשיו בטוח תהיה תקופה קשה במדינה".
גם עידו וקשל, בן 25 מצורן, תכנן לעלות ולנגן עם הדיג׳רידו ובמקום זה היה צריך להתקפל במהירות. "היינו אמורים לנגן שם בשש בבוקר. בבמת צ'יל לאלה שצריכים 'לנחות' מהבמות האחרות בפסטיבל. בנינו הופעה לפיק של האירוע, משהו יותר רגוע בסגנון. הגענו בחמש בבוקר, עזרו לנו לפרוס את הציוד, עשינו סאונד צ'ק ואז התחילו הרקטות. שש ורבע בבוקר, הפה שלי כבר היה בתוך הדיג'רידו ואז התחיל כל הברדק".
אנשים על הרחבה מבינים מה קורה, מפסיקים לרקוד?
"חלק מהאנשים הבינו וחלק לא, הייתה פשוט מהומה ובלגן אחד גדול. עם כמה שכואב להגיד את זה, ירי באזור הזה הוא חלק מהמדינה שלנו. לי יצא להיות בסיטואציה הזאת בתור לוחם בצבא ונשארתי לשבת שם עם הכלי נגינה כי חשבתי שתכף נחזור לנגן. זה לא אישיו בכלל. לאט־לאט שוטרים באו אלינו ואמרו לנו, 'אתם יכולים לקחת את הדברים שלכם וללכת, אתם לא תנגנו'. קיפלנו את הציוד, שמנו אותו ברכב וראינו אנשים יוצאים אבל עוד לא היו יריות. זה היה בזמן החדירה כבר של המחבלים אבל הם עוד לא הגיעו אלינו. בין הרקטות לבין הירי החי היה הבדל של בערך חצי שעה. כשנכנסו לאוטו התחילו יריות ונאלצנו להישאר באזור עד הצהריים".
איפה התמקמתם?
"דחקו אותנו מכביש 232 לגדר, בערך קילומטר־שניים מהמסיבה. היינו בערך 60 חברה לכודים בין המסיבה לבין הגדר בלי אבטחה ובלי ציוד, כמעט חמש שעות היינו שם, כל הזמן היו יריות מעלינו, זה היה להשתטח ולהתפלל שאף אחד לא ייפגע. היינו כל האוכלוסייה הישראלית, ערבים נוצרים, דרוזים, יהודים, הורים, צעירים. היה שם ליין־אפ מטורף, אמנים בינלאומיים מטורפים שניגנו. היו חברה מנותקים בלי סוללה וחברה שיצרו קשר ושלחו מיקומים לכל מי שהיה יכול לקבל. אף אדם לא הגיע אלינו עד אחת בצהריים, אנחנו הצלחנו לחלץ את עצמנו".
זה שאנשים היו בהשפעת חומרים משני תודעה השפיע על איך שהם הגיבו לאירוע?
"בטח, חלק מהאנשים היו דלוקים על אל־אס־די פעם ראשונה שלהם בחיים וגם חווים ירי ברגליים שלהם וחברים שמתים לידם. הייתה פאניקה, אנשים שקוראים לעזרה, אנשים שלא מצליחים לנשום וגם לא יודעים איך להתמודד עם זה. היה גם צחוק בין לבין כי היינו שם שעות, כן? הרבה פעמים מקשרים טראנס לסמים, אבל זה לא נכון. סמים נמצאים בכל מקום אצל כל מי שבוחר שיהיו לו. זה קורה בכל מסיבה. הטראנס הוא המהות של החופש, של הביטוי, של הקרבה, של האהבה".
באיזה מצב היית כשהתחלת לברוח?
"היינו עם סנדלים, ג'ינס וגופייה. לא היה לנו כלום. במקרה הטוב עם טלפון וסוללה. אנשים ברחו עם שורש או עם פלדיום שמתאים לריקודים. מים היו מעט מאוד. זה פשוט הזיה אחת גדולה שלא היו לנו כוחות שיעזרו. חברה שלא יודעים מה זה נשק ולא חוו שום דבר שקרוב לזה, אפילו לא אימון או ירי לידם, חוו את זה שם בפעם הראשונה כשחלק מהם במצב תודעתי שונה. זה דבר שלא ראינו כמותו. עזרנו לאנשים להבין איך לנשום, אבל גם כמישהו שהיה בצבא, אתה לא יודע איך לעבור את זה באמצע אירוע תופת. רק לנשום, להתפלל ולרוץ".
× × ×
אבי מדינה, בן ה־27 מבת־ים עבר כמה דברים קשים בחייו. הוא חווה היתקלות בצוק איתן אבל שום דבר לא הכין אותו למה שראה במסיבה ברעים. הגיע למסיבה כצלם מוזמן של אחד הדיג'יים במקום. "צילום זה לא המקצוע המרכזי שלי, אני עושה את זה בשביל הנפש. אני מצלם מ־2016, צילום זה בשבילי לזכור את האהובים עליי ברגעים הכי טובים שלהם, אפילו לא חשוב שירשמו את השם שלי בשביל קרדיט. צילמתי את האירועים הכי גדולים בגני יהושע, סולומון, עפרה, נועה קירל".
מה צילמת במסיבה?
"למסיבה ברעים באתי לצלם וידיאו מהסט של די־ג'יי שהוא חבר, ועל הדרך, הרבה זמן לא הייתי בפסטיבלים אז חשבתי שזאת הזדמנות. הגעתי לשם בעשר בערב כשעוד לא הייתה מוזיקה. כשהתחילו הטילים אנשים היו בפאניקה אבל גם הבן אדם הכי מוגזם שיש שלקח ארבע טיפות, או 15 גרם פטריות ושלושה קקטוסים - התאפס באותה שנייה והתחיל לפעול. מי שלא יצא לכביש וברח - נטבח או נחטף. אי־אפשר היה שלא להתעשת. היו שם מלא אנשים".
מה הספקת לצלם?
"בצילומים שיש לי כרגע רואים אותי בורח עם עוד צלם. הציוד האישי שלי עם עוד תמונות נשאר ברחבה וגם לא דחוף לי היה לחזור לקחת אותו, חוץ מזה שזה היה יכול לעזור אולי בזיהוי של נעדרים. דיברתי עם אחים לנשק והם אמרו שהם יצרו איתי קשר אם מישהו יהיה ליד האוטו".
מה מצבך הנפשי אחרי האירוע הזה?
"אני אגיד את זה ככה, אבי הצלם מת. אני בחיים לא אצלם. המצלמה זה משהו שמלווה אותי הרבה זמן, היא חלק ממני, אבל יש לי זיכרון צילומי ואחרי מה שראיתי שם אני לא יכול יותר. לא רוצה לזכור, רוצה ליצור עתיד, לחשוב קדימה".
רמי דוידיאן בן ה-59 ממושב פטיש לא האמין שיהפוך למחלץ לאומי באתר הטבח. הוא הגיע מהמושב הסמוך לרעים ועם חמ״ל פרטי שהקים חילץ בליינים, כאזרח. "נכנסתי לאירוע בשבת בבוקר בשמונה וחצי בבוקר, זה התחיל דרך חבר שהבת שלו שלחה מיקום ואז הגענו אליה והיא הייתה עם קבוצת בנות. אלה שלחו חברות אחרות שלהן שמתחבאות ודבר הוביל לדבר".
איך הגעת לשם?
"חילצנו עם טנדרים וג'יפים, משדות, תעלות, ואדיות, נחלים, מטעים, הם הלכו לכל מקום שחשבו שיכול להיות בטוח. פיזרנו את המבלים בפטיש בחמ"ל שהקמנו בתוך המושב. זאת הייתה שרשרת שהקמנו, אני הוצאתי מהשטח וחתן שלי ואחיינים לקחו מיקומים מאנשים. יש כל כך הרבה מראות קשים שאני עדיין לא מעכל. פגשתי המון מבלים שלא יכלו לעמוד על הרגליים, לא ידעו מי הם ומה הם ואחרים הצליחו למרות מה שלקחו לתפקד. אם תשאלי אותי מאיפה הכוחות אני לא יודע".
הסיוע הגיע גם מאזרחים שמתגוררים רחוק מהעוטף, כמו לורין נעים בת ה-30 מגני תקווה, מפיקה במקצועה שלא יכלה לשבת בחיבוק ידיים אל מול חיפושי הנעדרים. "אני לא קשורה למארגנים ולא בקהילה של הנובה אבל פשוט הרמתי את הכפפה. התחלתי להפיץ רשימת נעדרים בקבוצות של ברים ובקהילה של נובה. תוך כדי הגיעו אליי 20־30 פניות, כמות גדולה שכבר הצריכה קבוצה. פתחתי ארבע קבוצות ווטסאפ עם מעל אלף איש. ההפקה ואני איחדנו כוחות כדי לאסוף כמה שיותר נתונים. פתחתי קובץ שאתה ממלא שאלון על הנעדר, פרטים, איפה ראית אותו לאחרונה, תעודת זהות ותמונה. זה מתממשק עם מערכות לזיהוי פנים של המדינה, עם משרד הביטחון ועם פיקוד העורף ומשם זה מתגלגל כדי למסור תשובות. תשובות זה דבר שלוקח הרבה זמן כדי שזה יהיה מקסימום ודאי".
למה בעצם להחליט לפתוח קבוצה כזו?
"המטרה הייתה להפסיק את הודעות הפייק, אני אישית קיבלתי הודעות על חברים שנעדרו ונחטפו ובסוף מתברר שהם אוכלים ומתקלחים בבית. המטרה הייתה שאם כבר נכנסתי לזה, אנשים יקבלו מענה אמיתי. אני עושה את זה עם עוד חבר טוב שיש לו קהילה של ברמנים עם מעל עשר קבוצות. ככה הקפצתי את המספר של האנשים שחשופים לרשימות".
