אם היה לרמטכ"ל דוד אלעזר יתרון אחד מובהק על מקבילו הנוכחי, הרצי הלוי, הרי שמדובר ביוקרתו של הארגון שבראשו עמד.
בשעה 14:00 בבוקר, 6 באוקטובר 1973, כשנורתה יריית הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים, היה צה"ל בשיא תפארתו. "דדו קיבל לידיו צבא עם עוצמה ציבורית אדירה", אומר פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא וחברה באוניברסיטה הפתוחה. "מעבר להילת הגבורה שאפפה אותו אחרי מלחמת ששת הימים, לא התחוללו אז מאבקים חברתיים סביב צה"ל ולא נשמעו קריאות תיגר קבוצתיות נגדו. ברמה הפוליטית, במדינה שלטה מפלגת העבודה הדומיננטית, שלא התקשתה להקים קואליציות רחבות ויציבות. בנסיבות אלה, השימוש הפוליטי בצבא היה מוגבל, מה שאיפשר לדדו חופש פעולה רחב".
רב־אלוף הרצי הלוי יכול רק לחלום על תנאי פתיחה כאלה: צה"ל של 2023 הוא שק החבטות של בכירי השרים וכליא הברקים של פוליטיקת הזהויות הישראלית, רחוק מהקונצנזוס שאליו התרגלנו. "מעבר לכך, הליכוד היא אמנם מפלגת השלטון, אך לא מפלגה דומיננטית", ממשיך פרופ' לוי. "בשנים האחרונות היא מתקשה להרכיב ממשלות. בנתונים אלה מתפקד הרמטכ"ל בשדה מוקשים חברתי־פוליטי מסובך ונפיץ במיוחד".
אלו, כמובן, תנאים לא אידיאליים ליציאה למלחמה. "בעוד שדדו שאל את עצמו מה נכון לעשות למען הביטחון, הרצי שואל את עצמו גם איך לא להסתבך", מסביר פרופ' לוי. "בעוד שדדו נסמך על כוח מילואים מיומן, אצל הרצי המילואים מהווים כוח לוחמה שולי. ובעוד שכללי המשחק של דדו מול המערכת הפוליטית היו ברורים, הרצי נזהר שלא ליפול למלכודת בממשלה, שברצותה תסתמך עליו כדי לנצל את הלגיטימציה המקצועית שלו, וברצותה תטיל עליו אחריות לכישלון. לסיכום, עודף כוח היה המכשול לתפקודו של דדו. היעדרו, הוא המכשול לתפקודו של הרצי".
× × ×
שניהם נכנסו לתפקיד עטורי תהילה. האחד יפה בלורית, יוצא פלמ"ח, אלוף פיקוד הצפון בעת הניצחון המזהיר של ששת הימים, איש רעים להתרועע, נערץ על ראש הממשלה. השני גבוה מכולם בראש, נצר לאצולת הציונות הדתית, מפקדה של סיירת מטכ"ל האגדית, מי שנודע כלוחם ערכי, שמצטט את סוקרטס והרמב"ם.
לשניהם גם נדבקו הכינויים. דוד אלעזר היה לדדו, הרצל הלוי להרצי. עם הכינוי הזה טיפסו בסולם הדרגות עד לקצה הפירמידה – ראש המטה הכללי. שניהם הגיעו לתפקיד הרה הגורל כשהם נושאים באמתחתם ניסיון קרבי ופיקודי עשיר. הם היו האיש הנכון במקום הנכון.
ואז הכל קרס.
מרגע שפרצה מלחמת יום הכיפורים, מיהר דדו להתעשת. הצבא הסדיר שלו הצליח, במחיר כבד מאוד, לבלום את מתקפת הפתע המצרית־סורית, ואז, בעזרת כוחות המילואים, לצאת למתקפת נגד שהסתיימה קילומטרים ספורים מקהיר ומדמשק. למרות זאת, פרש מתפקידו כמה חודשים אחר כך, חפוי ראש, מסומן בידי ועדת אגרנט כאחד האחראים העיקריים לכך שצה"ל נתפס לא מוכן למלחמה.
את גורלו של הלוי עוד מוקדם לקבוע. אם עד לאחרונה התבלט בעיקר כמי שניווט את צה"ל במים הסוערים של הרפורמה המשפטית והמחאה כנגדה, הרי שמאז בוקר 7 באוקטובר 23', ייחקק שמו לעד בדפי ההיסטוריה כמי שפיקד על צה"ל בעת שנחל את אחד הכישלונות הגדולים ביותר שלו, אולי הגדול מכולם. האם יצליח להתעשת, כמו דדו? האם יתפטר בתום המלחמה? ימים יגידו.
נכון, לכל מערכה דינמיקה משלה, כל רמטכ"ל פועל בתקופה אחרת. בנוסף, התמונה עדיין לא התבהרה. המידע על מלחמת יום הכיפורים נחשף טיפין־טיפין לאורך 50 שנה ומילא אינספור ספרים ומחקרים. את מה שקדם למלחמה הניטשת בימים אלה, נגלה בהדרגה רק בעתיד. ובכל זאת, ההשוואה בלתי נמנעת: מלחמת יום הכיפורים מול מלחמת שמחת תורה. מחדל 6 באוקטובר מול מחדל 7 באוקטובר. כישלון 73' מול כישלון 23'. אלעזר מול הלוי. דדו מול הרצי.
שיחות עם בכירים לשעבר בצה"ל, היסטוריונים וחוקרי צבא, משרטטות את קווי הדמיון והשוני בין שני הרמטכ"לים, מצביעות על הפערים בין צה"ל של אז לצה"ל של היום, וגם מגלות מה יכול הרמטכ"ל הנוכחי ללמוד מקודמו ביום הכיפורים ההוא וכמוהו, להוביל את ישראל החוצה מהבור אליו נקלעה. "זה המבחן הגדול של הרצי הלוי", אומר ההיסטוריון הצבאי אורי בר־יוסף, אחד החוקרים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. "המבחן הקשה ביותר של רמטכ"ל מאז אוקטובר 73'".
× × ×
את הקריירה הצבאית החל דוד אלעזר בפלמ"ח. את מלחמת העצמאות פתח כמפקד מחלקה, וסיים כמפקד גדוד. בין היתר השתתף בקרב על מנזר סן סימון, שהיה למופת של גבורה והקרבה. הוא תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש ודאג לפצועים בחירוף נפש. לאחר שורת תפקידי מטה, פיקד על חטיבה 7 היוקרתית בשריון ועל גייסות השריון. במהלך מלחמת ששת הימים כיהן, כאמור, כאלוף פיקוד צפון. התפקיד הבא – ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, הפך אותו למועמד הטבעי לראשות המטה הכללי.
באוקטובר 73' כבר היה דדו רמטכ"ל מנוסה, ששימש בתפקיד קרוב לשנתיים. הוא נחשב לקצין בעל כושר שיפוט מצוין, והיה גם אחוז אמונה בלתי מתפשרת בניצחון, לכל אורך המלחמה. האמונה הזו הייתה טבועה בדמו, אבל הייתה גם פרי ניסיונו כלוחם, במיוחד במלחמת העצמאות. "דדו גדל בצבא שהאתוס שלו זה מעטים מול רבים", מסביר ההיסטוריון בר־יוסף, שספרו "התאוששות: צה"ל במלחמת יום הכיפורים", יצא לאחרונה. "מה שעיצב יותר מכל את דרך הפעולה וצורת המחשבה שלו, זה קרב סן סימון בירושלים ב־1948. מתי הרצי נתקל ב'מעטים מול רבים', במצבי ייאוש קשים כל כך שבהם אתה חייב לחרוק שיניים ולהתגבר? במובן הזה, הוא לא שונה מיתר מפקדי צה"ל בדור האחרון: תמיד הם היו הרבים, תמיד הטכנולוגיה עמדה לרשותם, תמיד הם היו יותר חזקים".
לדברי בר־יוסף, גם דרגי השטח הורגלו בשנים האחרונות למשימות ששחקו את יכולותיהם לתפקד בשדה הקרב. "ב־73' צה"ל שמר בגבולות או התכונן למלחמה. מאז האינתיפאדה הראשונה ב־87', הרבה מהפעילות של צה"ל מתבצעת בשטחים", הוא מסביר. "כשחלק ניכר ממה שאתה עושה זה לשמור על מתנחלים, ללוות מתפללים לקבר יוסף וכו', אתה הופך לצבא מחורבן. הכיבוש משחית את האיכות המקצועית של הצבא. מעבר לזה ישנו גם החוסן הלאומי – עד כמה הציבור הישראלי מוכן לספוג אבידות. אם ניכנס בקרוב לעזה, ובכל יום יהיו 50־60 הרוגים – הציבור יתקשה לקבל את זה, מה שיצריך מהרמטכ"ל קבלת החלטות לא פשוטה".
כמו דדו, גם הלוי אוחז בביוגרפיה צבאית מרשימה. הוא התגייס ב־85', צמח בצנחנים, עבר לסיירת מטכ"ל ובהמשך מונה למפקדה. הוא נחשב לבעל אופי מופנם, רחוק מהכריזמה של קודמו בתפקיד אביב כוכבי, אך יודע לרכוש בקלות, תוך דוגמה אישית, את נאמנותם של פקודיו. בשנים 2014־2021 כיהן כראש אמ"ן וכאלוף פיקוד דרום. שני תפקידים שהפכו אותו למועמד המושלם לרמטכ"לות, אך סומנו השבוע כנקודה שחורה בביוגרפיה שלו: אמ"ן ופיקוד הדרום הם שני המערכים העיקריים שקרסו מול מתקפת הפתע של חמאס.
את הלוי תפסה המלחמה קצת יותר משנה לאחר שמונה לתפקיד. אבל אם דדו בילה את מרבית זמנו כרמטכ"ל בהכנת הצבא למלחמה, הרי שהלוי התרוצץ רוב הזמן הזה בין הקריה לכנסת. "הרצי זהיר, אך לא צמחוני", משרטט פרופ' יגיל לוי את כהונתו. "לא בכדי הוא תימרן בזהירות כשהתפתחה המחאה בתוך הצבא, ונמנע מהיגררות אחרי הקולות שקראו לו לנקוט עמדה יותר קיצונית מימין או משמאל. שלא כמו דדו וכוכבי, הוא איננו שחצן. שמענו ממנו פחות מקודמיו על היכולות המופלאות של הצבא. זה ייתן לו אולי מילימטר זכות, בשש אחרי המלחמה".
הניווט הלולייני של הלוי בשדה המוקשים הפוליטי הגיע לשיא ביולי האחרון. כשהקואליציה התעקשה להעביר את החוק לצמצום עילת הסבירות, שלח הרמטכ"ל את ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אגף המבצעים עודד בסיוק לכנסת, שיזהירו את השרים כי לשינויים במערכת המשפט יש השפעה מז'ורית שלילית על כשירות הצבא. רק קומץ שרים ניאותו להיפגש אז עם אלופי המטכ"ל, וגם לאחר האזהרות ששמעו, הם הצביעו בעד החוק. באותה תקופה התפרסמו ידיעות, לפיהן הלוי מתקשה לקבוע פגישה עם ראש הממשלה נתניהו, בכדי לעדכן אותו אישית בכשירות ההולכת ומתערערת בצה"ל.
היחסים הרעועים בין הלוי לנתניהו עומדים בסתירה מוחלטת לאלו ששררו בין מקביליהם לפני 50 שנה. "דדו היה מאוד מקובל על גולדה וזכה ממנה להרבה אמון", אומר בר־יוסף. "מעבר לכך, בקבינט המלחמה של 73' ישבו גם יגאל אלון, ישראל גלילי ומשה דיין, ששלושתם הכירו את דדו עוד מימי הפלמ"ח. הייתה שם אינטימיות ביחסים, ולא תחושה של זה חותר נגד זה וכו'. זה כמובן תורם לקבלת החלטות בצורה עניינית. במובן הזה היה נוח יותר לדדו".
אבל קבינט המלחמה של 73' לא נהנה רק מיחסי קרבה, אלא גם מנוכחות של פיגורות בעלות ניסיון ביטחוני רב ‑ אלון היה מפקד הפלמ"ח, גלילי מפקד ההגנה ודיין הרמטכ"ל. הפורום הזה, שזכה לכינוי "המטבחון של גולדה", נהג להתכנס באופן תכוף עוד לפני המלחמה, וביומיים הראשונים שלה קיים לפחות שבעה דיונים, שבהם נשמע קולו של הרמטכ"ל דדו היטב.
קבינט 23' של נתניהו, לעומת זאת, הוא גוף משולל סמכות שכונס עד כה לעיתים נדירות. מעבר לכך, הוא סובל ממיעוט של דמויות בעלות רקע ביטחוני (למעט גלנט ודיכטר) וחמור מכך, חלק מחבריו ‑ כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, הראשון הסתפק בשירות מקוצר והשני לא גויס כלל ‑ מייצגים במידה מסוימת את אותו ציבור שבז לצה"ל ולרמטכ"ל ותלה שלטים בגנותו של אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס באיו”ש לפני כמה שבועות. זה המרחב שבו הלוי צריך לדווח, לעדכן ולקבל החלטות תוך כדי מלחמה.
"אנחנו מדברים על ממשלה שכבר תשעה חודשים נמצאת כל הזמן בקונפרונטציה עם הצבא", ממשיך בר־יוסף. "שבה הרמטכ"ל מנסה להסביר לחברי קבינט עד כמה מסוכן להעביר את החוק לצמצום עילת הסבירות, וראש הממשלה לא נותן לו. שלא לדבר על כך שראש הממשלה מפטר את שר הביטחון שלו בגלל האזהרות הללו. כלומר, אין שם יחסי אמון ולא יכולים להיות שם יחסי אמון. אין לי ספק שהרצי הלוי היה מעדיף שתהיה לו האפשרות להתייעץ עם ראש הממשלה, לשוחח איתו, ועם ביבי זה כנראה לא ממש הלך. קשה לדעת עד כמה היחסים הבעייתיים הללו תרמו למה שקרה השבוע".
בכיר בצה"ל שהשתתף בעשרות ישיבות קבינט מחזק את הדברים. "אין בכלל קבינט היום, אלה ליצנים", הוא קובע. "שמעת על קבינט שיושבים בו משתמטים מהצבא, שלא מבדילים בין אקדח לסכין מטבח? אתה משווה את זה לאנשים כמו אלון וגלילי? זה כמו ההבדל בין ים המלח להימלאיה. למה נתניהו להוט ללכת לממשלת חירום? כי הוא רוצה שיהיה לו עם מי לדבר סביב השולחן. בדיונים כאלה נתניהו, שהוא אדם נבון, נעזר תמיד באנשים שישבו איתו בקבינט. כשישבתי בקבינטים שלו הוא היה מתייעץ ומקשיב".
× × ×
אחד הנושאים המרכזיים שיידרש הלוי להסביר בשוך הקרבות, בדומה לדדו, הוא כמובן הכישלון המודיעיני המהדהד של בוקר השבת השחורה. "ברור שיש פה שני רמטכ"לים שחוו כישלון צורם והפתעה גמורה", אומר תא"ל (במיל') אמיר אביבי.
כמי ששימש ראש לשכתו של הרמטכ"ל בוגי יעלון, אביבי ראה מקרוב כיצד הוא בונה את תמונת המודיעין שלו. "רמטכ"ל מקבל אליו לשולחן כל פיסת מודיעין שיש לשב"כ, למוסד ולאמ"ן", הוא אומר. "אני לא מדבר רק על לקט ידיעות. הרמטכ"ל רואה בדיוק מי המקורות המודיעיניים ואת כל חומרי הגלם המקוריים. לבוגי היה טאבלט מאובטח, והוא ניצל כל דקה פנויה כדי לעבור ידיעה־ידיעה ולבנות לעצמו תמונת מודיעין. אני בטוח שהרצי חוזר עכשיו לידיעות שקרא וחושב לעצמו, 'איפה פיספסנו ואיפה שגינו?'"
את האשם הוא יוכל, אולי, לתלות בבוס. על פי הפרסום המהדהד של סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות", שר המודיעין המצרי עבאס כאמל הזהיר את ראש הממשלה נתניהו כי "משהו גדול" עומד להתרחש ברצועת עזה. קשה להימנע מההשוואה בין ההתרעה הנוכחית לזו שקיבל המוסד באוקטובר 73' מאיש הצמרת המצרי, אשרף מרואן. אז, הידיעה הגיעה באיחור ניכר אך הטתה את הכף לטובת גיוס מילואים מוקדם. הפעם היא התקבלה מבעוד מועד, אך נתקלה, לטענת גורמים במצרים, בתגובה אדישה של נתניהו, שאמר כי צה"ל עסוק מדי בפעילות השוטפת ביהודה ושומרון.
"אני בטוח שהיה לחץ אדיר להעביר חלק מאוגדת עזה ליהודה ושומרון, כדי לשמור שם על המתנחלים, בבת עינה של הממשלה", אומר בר־יוסף. "במצב הזה, ההחלטה אם להעביר כוחות, היא של הרמטכ"ל בלבד. אבל בגלל שתשומת הלב של הממשלה מרוכזת כל כך במה שקורה בגדה ובשלום המתנחלים, אני מניח שבתוך המעטפת של קבלת ההחלטות זה היה שיקול מרכזי. במצב אחר יכול להיות שהלוי היה אומר, 'חבר'ה, אני לא יכול להשאיר את הרצועה בלי חיילים'".
מרכיב נוסף במחדל המודיעיני, שייבדק מן הסתם בעתיד, הוא תפקודו של אמ"ן, והעומד בראשו, אלוף חליוה. ב־73' היה זה ראש אמ"ן הדומיננטי אלוף אלי זעירא, שדבק בקונספציה לפיה מצרים לא תצא למלחמה. דדו הסתמך על הערכותיו, ממש עד לבוקר המלחמה. רק אז החליט, בניגוד לעמדתו, לשלוח כוחות סדירים לחזית, לדרוש בתוקף גיוס מילואים ולהיערך למלחמה כוללת.
האם גם הלוי הוזן בתמונת מודיעין שגויה בידי ראש אמ"ן שלו, חליוה? "כשלים מודיעיניים קל מאוד לחקור בדיעבד", אומר ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (במיל') אהרון זאבי פרקש. "לפני שהאירוע פורץ, מתוך אלף ידיעות מודיעיניות שאתה מקבל ביום, אתה צריך לזהות את השתיים־שלוש שמצביעות על כך שתיפתח מתקפה. זה תהליך מורכב שלא תמיד מצליח במאה אחוז".
גם לדברי זאבי פרקש, מערכת היחסים בין הרמטכ"ל לדרג המדיני חיבלה ביכולת לגבש תמונת מודיעין בהירה. "אני חושב שהעיסוק הכולל של המערכת בנושאים פוליטיים שוליים, הסיט את הדיון מדברים מפורשים שבא אמ"ן ושם על שולחן הממשלה. כראש אמ"ן, נדרשתי להתייצב פעם בחודש בקבינט ולמסור הערכת מודיעין ששימשה את כל השרים. אני חושב שקריטי להתנהל ככה. להבנתי, בתקופה האחרונה, העדכונים האלה לא נעשו בצורה סדורה".
זה מוריד אחריות מהרצי הלוי, העובדה שלא זימנו את ראש אמ"ן שלו לקבינט?
"לא, אבל כמה פעמים אתה יכול לדפוק על השולחן או לבקש לדבר עם ראש הממשלה?"
כך או אחרת, לדברי זאבי פרקש, בדומה לדדו, גם הלוי ידע להתאושש מהמכה הראשונית ולצאת למתקפת נגד שבסופה ניצחון. "אני מכיר את הרצי הלוי היטב", הוא אומר. "ואני מודה לאל שהרצי הלוי הוא הרמטכ"ל בעת הזו".
× × ×
בדומה למחדל המודיעיני במלחמת יום כיפור, גם זה של 23' מצטרף לכשל המבצעי בקו המגע. ב־73' נפרס צה"ל לאורך תעלת סואץ באמצעות שורה של מוצבים מבוצרים שמוקמו על קו המים ממש ‑ "קו בר־לב". תפיסת הגנתית זו נתקלה בהתנגדות מצד אלופים כמו ישראל טל ואריק שרון, שטענו שההגנה הישראלית צריכה לנצל את העומק האסטרטגי של חצי האי סיני ולהתמקם במוצבים רחוקים מקו המגע, מה שיאפשר לכוחות ניידות ויקטין את הסיכוי שייפגעו מהפצצות. ואכן, מיד עם פרוץ המתקפה המצרית התגלה קו המעוזים כלא יעיל, כאשר הכוחות המצריים כובשים אותם או צרים עליהם וצולחים את התעלה ללא קושי, כמעט.
במקרה של עזה וחמאס התבסס צה"ל על "המכשול", גדר אימתנית שנבנתה בהשקעה של מיליארדי שקלים, וצוידה בשלל אמצעי תצפית ומודיעין. לאורך התוואי נפרס סד"כ צבאי בהיקף של אוגדה, עם גדודי חי"ר וגדוד תצפיתניות, שלמרבה הזוועה כמעט ונמחק במהלך הפתיחה של המלחמה. אם הקונספציה של 73' הייתה שמצרים לא תצא למלחמה, הרי שנראה שהקונספציה של 23' הייתה שחמאס לא יוכל לפרוץ את המכשול שנבנה על גבול הרצועה. אלא שגם הפעם, שיטת ההגנה הישראלית בגבול קרסה כמו שורה של אבני דומינו: אנשי חמאס גברו על המכשול, פשטו על מרכזי התקשורת והתצפית של אוגדת עזה, שיבשו את יכולת התגובה של צה"ל, ובכך איפשרו את גלי הפשיטה המאוחרים יותר ליישובי העוטף.
"כל תפיסת ההגנה של פיקוד הדרום ואוגדת עזה קרסה", אומר גיא אביעד, לשעבר חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל, מומחה לתנועת חמאס ומחבר הספר "הרמטכ"לים". "המערכת כמערכת לא עבדה והרצי, כמי שעומד בראש המערכת הצבאית, נושא באחריות הכוללת לכך".
לדברי אביעד, לקריסת המערכת תרמה גם הערכת חסר של עוצמתו ויכולותיו של חמאס, ממש כפי שצה"ל לא העריך נכון את תעוזת הצבא המצרי ב־73'. "בהיבט הזה, האבחנה של הרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי, שמדובר פה על 'צבאות טרור', היא נכונה", אומר אביעד. "חמאס היה אולי בהתחלה כנופיה, אבל הפך לצבא שמאחוריו מעצמה אזורית בדמות איראן. כמי שעוקב אחריהם במשך שנים, אני יכול לומר שהגוף שנקרא גדודי עז א־דין אל־קסאם ניהל מדי שנה תרגיל ברמה מטכ"לית ברצועת עזה, יחד עם ארגונים נוספים. בסרטים שהם מפרסמים אחרי כל תרגיל כזה אפשר לראות ממש את מתארי הפעולה שלהם, שחלקם באו לידי ביטוי בתחילת המלחמה הנוכחית".
חמאס, להערכתו, הצליח להתל בשב"כ ובאמ"ן. "זאת למרות שב־2018 נערך בעזה המבצע של סיירת מטכ"ל, במהלכו נהרג הלוחם מחמוד ח'יר א־דין, שעל פי הפרסומים בתקשורת הערבית, מטרתו הייתה להתחבר למערכת הקשר הקווית של חמאס. כמו כן, ב־2021, במבצע שומר החומות, חיסל צה"ל את כל מערכת הפיתוח והייצור של חמאס, הישג יוצא דופן מבחינה מודיעינית. בנוסף, מפקדי המערכים ומפקדי החטיבות של חמאס, הם קבוצה מצומצמת של מבוקשים שמכירים האחד את השני 20 ו־30 שנה. החבר'ה האלה לא בגדו ולא העבירו מידע לישראל".
את המחדל הראשוני הרמטכ"ל הלוי כבר לא יוכל לתקן. המודיעין לא זיהה את ההכנות למתקפה, האוגדה והמכשול לא בלמו אותה. אבל הוא כן יכול ללמוד מדדו איך מתאוששים מכישלון קולוסאלי. ד"ר שמעון גולן, לשעבר ראש התחום לחקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה של צה"ל, הוא חוקר ותיק של מלחמת יום הכיפורים. את דדו הוא מתאר כ"טיפוס נינוח, סימפטי, אהוב על גברים ועל נשים, ששמר על חוש הומור אפילו במהלך המלחמה. בשלב מסוים, למשל, דדו משוחח שיחה ארוכה מאוד עם אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, המכונה 'חקה', ומסיים אותה במילים: 'אני אבוא לבקר אותך הלילה. אתה לא הולך לסינמה הערב, נכון יצחק?’"
מלבד הומור ונונשלנטיות, תכונה נוספת שאפיינה את דדו, לפני המלחמה ובמהלכה, הייתה יכולתו לשתף אחרים בתהליך קבלת ההחלטות. "דדו היה בהחלט דמות דומיננטית סביב השולחן, אבל ידע גם להקשיב", אומר גולן. "כבר ב־7 באוקטובר, למחרת פרוץ המלחמה, הוא יוצר פורום שבו חברים אנשים שאיתם הוא נוהג להתייעץ במהלכה: סגנו ישראל טל (טליק), ראש אמ"ן זעירא וקודמו אהרון יריב, מפקד חיל האוויר בני פלד וגנדי (רחבעם זאבי), שסיים את כהונתו כאלוף חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה.
"גם בהמשך דדו מעודד ריבוי קולות. ב־12 באוקטובר, למשל, הוא מפתח תזה שבמרכזה המסקנה שצה"ל זקוק להפסקת אש בתוך 48 שעות, ושהדרך להשיג זאת היא באמצעות צליחת התעלה. אבל כשנערך אצלו הדיון בעניין, דדו מעלה ספקות. הוא אומר, 'אולי יש פתרונות אחרים שיביאו להפסקת אש'. כלומר הוא מאפשר דיון חופשי. בהמשך, כשדדו צריך לקבל החלטה גורלית אם לצלוח את התעלה, הוא לוקח איתו לדיון אצל גולדה את חברי המטה שלו, שלא כולם תומכים בעמדותיו, ומציג בפניה את כל קשת האפשרויות".
כישרון נוסף של דדו היה היכולת לסחוף אחריו לא רק את פקודיו, אלא את עם ישראל כולו. בנאומו המפורסם מ־8 באוקטובר, אחד מימי המערכה הקשים ביותר, התייצב הרמטכ"ל דאז מול מצלמות הטלוויזיה והבטיח כי אנחנו "נשבור להם (לערבים) את העצמות". דבריו הפכו לאחת האמירות הזכורות ביותר מהמלחמה כולה, והם משקפים את אמונתו שצה"ל אכן ינצח. נאומו של הלוי השבוע, לעומת זאת, היה חלבי הרבה יותר. "אני יודע שיש שאלות רבות ויש תסכול רב, אבל הדבר החשוב - אנחנו עכשיו מתמקדים קדימה, בעשייה ובפתרון הבעיות", אמר בלקוניות.
ואחרי כל זה, יש שוני מהותי נוסף הפועל לרעת הלוי. "ב־73' כמעט שלא הייתה תקשורת שהראתה תמונות מהשטח", מציין תא"ל אביבי. "היום, כשחמאס מעלה תמונות וסרטונים, האימפקט התודעתי הרבה יותר גדול. בייחוד שמדובר בנשים ובילדים שנלחמים ממש על חייהם. לכולנו, וגם לרמטכ"ל, יש קושי עצום להכיל דבר כזה. בעיקר שהלוי, כאלוף פיקוד דרום לשעבר, מכיר אישית חלק מהאנשים ומכיר מקרוב כל יישוב ויישוב".
"בסופו של דבר אנחנו מדברים על שני רמטכ"לים ראויים", מסכם גיא אביעד. "עם ישראל חייב גם לדדו וגם להרצי הלוי המון. התרומה שלהם לביטחון ישראל לא תסולא בפז. ממש כמו דדו, הרצי יודע שבסוף המלחמה האחריות תוטל עליו. אבל עד אז, אין לו ברירה אלא לתפקד. הוא הכין את עצמו כל החיים למלחמה הזו. דדו לא נשבר ב־73' והרצי לא יישבר ב־23'. הוא ינהיג את המערכה הזו מבור הפיקוד בקריה, לעילא ולעילא, עד היום האחרון שלה". ×
"דדו גדל בצבא שהאתוס שלו זה מעטים מול רבים", מסביר ההיסטוריון הצבאי אורי בר–יוסף. "כמו בקרב ההרואי בסן סימון ב–48' שהשתתף בו. במובן הזה, הרצי הלוי לא שונה מיתר מפקדי צה"ל בדור האחרון: תמיד הם היו הרבים, תמיד הטכנולוגיה עמדה לרשותם, תמיד הם היו יותר חזקים"
אלוף (במיל') זאבי פרקש: "העיסוק של המערכת בנושאים פוליטיים שוליים, הסיט את הדיון מדברים מפורשים שבא אמ"ן ושם על שולחן הממשלה. כראש אמ"ן, נדרשתי להתייצב פעם בחודש בקבינט. להבנתי, בתקופה האחרונה, העדכונים האלה לא נעשו בצורה סדורה"
