הילד שלי נועל את דלת הבית. אחריה הוא נועל את כל דלתות המרפסת. ואז הוא מגיף את התריסים. אנחנו גרים ברמת אביב – כנראה המקום הכי פחות רלוונטי בישראל השבוע.
זו קומת קרקע, הקומה שלנו, וגם בימים רגילים אין כאן יותר מדי אור, אבל עכשיו, כשהכל מוגף, משתררת חשיכה די גמורה. אני שונא את זה, אבל אני יודע בדיוק מה עובר בראש של הילד – כי גם בראש שלי הדבר הזה לא יכול שלא לעבור: התרחיש האידיוטי, המופרך, הלא־הגיוני בשום צורה, שלפניו יגיע עד לכאן מחבל חמוש. כמו המחבלים שהגיעו במאותיהם לבתי משפחות ההרוגים והחטופים בדרום ישראל.
הייתי יכול לכתוב "דרום מדינת ישראל", אבל אין טעם, כי לא הייתה השבוע מדינה. המדינה הסתלקה מישראל. נשארה רק סתם ישראל. אם הייתה מדינה, דרום ישראל הייתה חלק ממנה. הייתה מוגנת על ידה. הייתה זוכה לכיסוי צבאי לפחות כמו סוכתו הקדושה של צבי סוכות בחווארה. אבל אין מדינה בשביל שדרות, ניר עוז, בארי, זיקים, נחל עוז, כפר עזה, נירים וכל שאר יישובי העוטף. וזה אומר שאין מדינה בשביל אף אחד, מלבד אולי בשביל צבי סוכות.
ואם יגיע מחבל עד לרמת אביב, והמחבל הזה ינסה לפרוץ את החלונות או הדלתות שלנו, ויצליח, גם אנחנו נמצא את עצמנו זוחלים על הרצפה באיזה מחבוא ומתחננים בלחישות להצלה שלא תבוא, כי אין לנו סבא שהוא אלוף במילואים ויכול להפוך – בהיעדר צבא, בהיעדר ביטחון, בהיעדר מדינה – לרמבו הפרטי שלנו. וגם אנחנו נלך – כלומר נשב בדממה משך שעות – כצאן לטבח, או לעזה.
אני יודע, וגם מסביר לילד, שזה ממש לא סביר שמחבל חמוש יגיע משם עד כאן. זה רחוק מדי. תל־אביב היא לא המטרה שלהם. זה לא ייתן להם כלום. זה בלתי אפשרי.
אבל בואו; האם זה באמת בלתי אפשרי? כי אם יש משהו אחד שלמדנו השבוע, זה שבישראל 2023 – ישראל המפורקת, השבורה, המסואבת והלא־שם־בשביל־תושביה־שאינם־צבי־סוכות – גם מה שנראה לחלוטין בלתי נתפס, בלתי ייאמן, בלתי אפשרי – הופך אפשרי.
לא האמנו, אנחנו עדיין מסרבים להאמין, לדברים שקרו כאן השבוע. זה יותר מזה; אנחנו לא מקבלים, לא מסוגלים לקבל. הנפש, הלב, הנשמה אם תרצו, לא יכולים לעמוד בדבר הזה לאורך זמן; אני מסוגל לשמוע סיפור, שניים, שלושה על ילדים בעלטה ובדממה של שעות בממ"ד כשמחבלים יורים מבחוץ, או על משפחה שנמחקה כולה, או על נשים וילדים שנחטפו, מכוסי עיניים ובכלובים, לעזה, אבל גם לי – כמו לרובנו – יש איזה סף, איזו קיבולת רגשית, שאחריהם אני פשוט לא יכול לשמוע ולהכיל יותר. זה נורא מדי. בלתי נתפס מדי. אין לי מושג איך קושמרו משדר את הדבר הזה ברצף, האיש כנראה באמת עשוי מעופרת יצוקה.
והדבר הבלתי נתפס ביותר הוא שזה קרה, זה קורה, כאן עכשיו. זה קרה בישראל. זה קרה ב – הרשו לי להחניק גיחוך מר – מולדתו וביתו של העם היהודי, המקום האחד בעולם שקם עם צידוק היסטורי וריאלי בודד: כדי למנוע בדיוק מהדבר הזה לקרות. כדי שלעולם לא יקרה שוב מצב שבו יהודים נטבחים ונרצחים ומעונים רק לנוכח היותם יהודים. ובמילים פשוטות: היה לך ג'וב אחד, מדינת ישראל. ואת בגדת בו. היה לך תפקיד אחד בלבד, תנועה ציונית; והתפקיד הזה הוא הדבר שבו ממשלת נתניהו בעטה עד שמת.
זה אבסורדי משום שהממשלה הזו היא לכאורה "ימין" – האגף הזה שרכב כל הדרך מז'בוטינסקי עד הגיהינום על הטיקט של היותם ציונים יותר, לאומיים יותר, פטריוטים יותר, דתיים יותר, לכאורה קרובים יותר ערכית לחבלי מולדת ושיבת ציון; איזה בולשיט מפואר, כשהמציאות הפוכה לגמרי: האנשים האלה לא הפקירו רק את ביטחון ישראל; הם הפקירו את הציונות עצמה – ונתנו לרעיון של בית לעם היהודי להפוך השבוע את העם היהודי להומלס במולדתו. את מדינת היהודים ליהודים בלי מדינה.
הם החזירו אותנו לגולה, והגולה הזו הייתה בארצנו.
זה אבסורד נוראי כל כך, עד שקשה להבין מאיפה להתחיל לתפוס אותו. מאיפה לאכול את האין־מדינה בעודך יושב במה שלמדת כל חייך לראות כמדינה, כבית, כמגן, כערובה לדבר אחד בלבד: שיש לך מקום שהוא שלך כיהודי. מקום שבו לא ישחטו אותך רק על עצם היותך כזה. מקום שייהרג על זכותך לחיות כמו שאתה תיהרג כדי להגן עליו, מתוקף החוזה הציוני הבסיסי של מדינת היהודים. מקום שגם אם ייתן לך פחות ופחות – גם אם לא יאפשר חינוך טוב מספיק, בריאות נכונה מספיק, ביטוח לאומי הגיוני – עדיין ייתן בוודאות את הדבר האחד הזה: חיים אפשריים ומוגנים כיהודי.
עד שנתניהו וממשלתו פירקו לגורמים את הדבר האחד הזה. ומהבחינה הזו, אנחנו בידיים של הממשלה הלא־ציונית הראשונה אי פעם. זו לא ממשלת בנט־לפיד שהייתה "ממשלה עם מחבלים"; זו ממשלת נתניהו שפשוט התכחשה להבטחה הציונית עצמה, וניסתה – והשבוע כמעט הצליחה – להרוג את מדינת ישראל כביתו וכמבצרו של עם היהודי.
כי זה לא בית אם מחבלים חמושים יכולים להפוך אותו לשלהם, להרוג או לחטוף את כל יושביו, ולעשות את זה בו־זמנית בעשרות ומאות בתים. זו לא מדינה. זה סתם אזור ספר מופקר, כפר מזרח אירופי שפורעים וקוזקים יכולים לבצע פוגרום ביושביו באישור או בהעלמת עין של שלטון הפריץ. ואנחנו לא זקוקים לשום מדינת לאום משלנו כדי שהדבר הזה יקרה; הוא קרה יופי לאורך אלפיים השנים שקדמו לה.
נתניהו וממשלתו הם, במובן הזה, לא ציונים. הם מפקירי הציונות לטובת הציניות. ציניות עובדת טוב יותר בשבילם, בשביל הג'ובים, הכסף והכבוד שלהם, בשביל החברים שלהם, בשביל ראשי ארגוני פשיעה לשעבר שרוצים להיכנס למפלגה ומתקבלים בכבוד, ליקוקים וכשכושי זנב.
וכשאין יותר מדינה, ואין יותר בית, והשלטון של האין־מדינה שקוע בזחיחות, תאוות בצע ושררה, בזיזה וסתם פשיעה קלה – דריסה, נניח – אתם יודעים שמעבר לנורא מכל שקרה השבוע, ממתינה לכם ההכרעה הנוראה הבאה: האם תהיו מסוגלים לגייס את ילדיכם, או להתגייס בעצמכם, לצבאה של אין־מדינה. להפקיר את אהוביכם בידי מנהיגים מושחתים שבועטים בציונות עצמה.
אני יודע שאני לא אוכל. הילד שלי בן 14 כיום, והוא לא יתגייס לצבא נתניהו־בן גביר. והוא לא יחיה במדינת יהודים שחדלה להתקיים ככזו, כי בשביל סתם מדינה, יש בעולם מספיק אפשרויות אחרות עם נוף ומזג אוויר נחמדים יותר.
כך שבאשר אתם ציונים אוהבי ישראל, יש לכם רק דבר לעשות בניסיון אחרון להציל את המקום הזה, אחרי שנגמור להציל אותו מאויביו: להציל אותו ממחריביו. להחזיר אותו הביתה, ולהפוך אותו מחדש לבית. ×
זו לא מדינה. זה סתם אזור ספר מופקר, כפר מזרח אירופי שפורעים וקוזקים יכולים לבצע פוגרום ביושביו באישור או בהעלמת עין של שלטון הפריץ
