רק ארבעה ימים עברו מאז פוגרום השבת השחורה של 7 באוקטובר, אבל נדמה שעברו כבר שבועות וחודשים והתחושה היא שכל מה שידענו לפני כן - שייך לחיים אחרים.
והנפש, הנפש לא יודעת את נפשה.
עוד ועוד באות העדויות הנוראות ועולות מן החושך שחונק את השמש. הגופות נערמות עטופות לבן, בתי הנספים שנחשפים ושנראים כמו לקוחים מפוגרומים ששמענו עליהם בסיפורי ההיסטוריה שלנו, שמות הנרצחים וההרוגים שנורים מבין גלי האתר שותתי העצב והופכים ממספרים בלתי נתפסים לממשות – שורפים בתודעה.
והנפש, הנפש לא יודעת את נפשה.
את הדעת מציפות עדויות האימה והגבורה שייכתבו בדברי הימים של מדינת ישראל והן נחבטות אלה באלה - מסיפורי האמהות שחנקו את בכי התינוקות כדי שהמחבלים לא יגלו אותם בתוך הבתים והממ"דים, דרך משפחות שנרצחו, נשרפו ונמחקו - הורים על ילדיהם, סבא וסבתא על נכדיהם שנטבחו בתוך המקום שאמור להיות הכי בטוח - הבית, המיטה החמה שעכשיו נראים כמו אזורים בשטחי קרב. שרופים. מפורקים. הרוסים. העיניים לא מאמינות והלב לא מסוגל לקלוט מלחמה שמשודרת בטלוויזיה. אבל טוב מאוד שמשודרת כי הנה באות ועולות תמונות הילדים הרכים שהתחבאו בארון בזמן ולאחר שהוריהם נרצחו, ושרידיהם המפויחים הדוממים של הבתים שנותרו הם עדויות אילמות לחיים שנגדעו – בתים שנבזזו, חוללו, נשרפו, טונפו בסוליות נעלי הרוע הרע מכל. ולא רק גוף ונפש לקחו המחבלים הארורים האכזריים מכל, אלא גם כסף, רכוש ואוכל מארונות המטבח.
והנפש לא יודעת את נפשה.
והתיאורים נערמים ונערמים וממדיהם מתחרים רק בקצב איסוף הגופות שנמשך מכל הקיבוצים והזירות:
"יישובים שבן לילה הפכו בזה אחר זה לזירות טבח נוראיות שכמותן לא ידענו ולא ראינו מעולם" – אומרים עכשיו ברדיו אנשי זק"א: "ואנחנו ממשיכים אל בארי, עלומים, כפר עזה, נחל עוז, עוברים בעוד ועוד קיבוצים לאורך הגבול עם עזה, ואנחנו לא יודעים מה עוד מצפה לנו", הוא מתאר ובמקביל מדווחים על כך שרשימת המתים מתארכת ומתארכת וכבר מדברים על כך שחצתה את אלף הנרצחים.
ובדיוק כשאני כותבת את השורות הללו, מקריאים ברדיו עדות של חיילת שניצלה מהטבח בחמ"ל: "ואני רצה לחמ"ל ונכנסת ובום בום בום מכל הכיוונים ואני מתחבאת בארון ומריצה בראש האם עדיף למות מפיצוץ או שימצאו אותי במסתור וייקחו אותי, שוכבת על הדם של החברים שלי ואני לבד בחמ"ל וצועקת בקשר 'תגיעו כבר כולנו מתים פה'... ובסוף בסוף הם מגיעים ויש רגע קטן של רווחה אבל ברגע שאת יוצאת את מבינה. חתיכות גופות של אנשים שאת מכירה. ריח השרוף והחושך בשמיים באמצע היום. ואת רצה ורצה את שבע הדקות הכי ארוכות בחיים שלך ומקווה שתחזור התקווה אבל לא, כי ריח הדם על הידיים ובאוטובוס כבר עם כוחותינו את עוצמת עיניים ולא פותחת, כי את לא רוצה לראות את הדרך והכל רע והכל מחבלים".
ועדותה מרעידה את העצבים ואת הלב וכבר רודפות אותה עדויות הצעירים שהצליחו להימלט ממסיבת היער, מספרים איך גופות חבריהם הרצוחים הן שספגו עבורם את ההדף ובכך ניצלו חייהם, ולכך מצטרפת עדותה של התצפיתנית שבתושייה אדירה התחבאה בתוך מגירה וחייה ניצלו, ואם זה מזכיר לכם את מה שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה על ימים של פוגרומים וכמובן על השואה – אתם לא לבד. אנחנו בעיצומה של שואת 2023 כאשר מתוך מיטותיהם, במדינת היהודים שחרתה על דגלה "לא עוד", נשלפים תינוקות, ילדים, נערות, נשים, זקנות וזקנים ומטפליהם - נחטפים לעין המצלמה לעומק עזה וגורלם לא נודע. והעלבון מכה נוכח צילומה של הסבתא מהעוטף בשמלתה הפרחונית שמחבלים מכריחים אותה לסמן "וי" באצבעותיה, והזעם מתפרץ בזעקת רחם נוכח השמועות הבלתי נסבלות על אונס נשים ונערות חטופות. והדמעות שוטפות ובלילה אי־אפשר לישון כי כשנעצמות העיניים עולים ובאים עוד ועוד פרצופים של ילדים ותינוקות שנחטפו לעזה – מי שומע את בכיים? מי נותן להם אוכל בכלל? ומתגנבות עדויות של אמהות שהבטיחו לילדיהם בקיבוצי העוטף – לפחות נמות ביחד, ושל אמהות שמבקשות עכשיו את מותן תחת ילדיהן שנרצחו, או שנפלו בקרבות, והורי הלוחמים שמתחילים לעלות לשידורים החיים ולתאר את ההודעות האחרונות שקיבלו מילדיהם ורק מקווים שהם נעלמו כי חטפו אותם ושהם עדיין חיים. הורים שכבר יותר מ־80 שעות מתרוצצים רעבים, מותשים, טרוטי עיניים בין בתי החולים ומרכזי הכינוס, מחפשים את ילדיהם שכתבו להם הודעות מצמיתות רגע לפני שהטלפון נדם. ומי שיודע היכן נמצא ילדו – מבין שלא יראה אותו עוד לעולם.
ומגיעות הלוויות הנוראיות והדמומות, הלומות ההפתעה והצער – ועוד ימים יחלפו עד שישראל תסיים לקבור את מתיה בעקבות היום הרצחני ביותר בתולדותיה, אבל לעולם לא תצליח לקבור בירכתי תודעתה את הזוועה, והיא תצוף ותעלה ותגעש ותגלוש כיוון שהיא "יושבת" על טראומות קודמות שבנויות ממראות וקולות שכולנו שמענו מהסבים והסבתות וההורים שלנו, מזכירה לנו תמונות ומראות משם, שעוד לא עובדו.
מדינה שנמצאת בטראומה מתמשכת שעוד תקום ותעמוד על רגליה, ותזדקף, בעיקר בזכות האזרחים המדהימים שחיים כאן ושהתנהלותם המוסרית והערכית אין לה שיעור, אבל כבר לא תחזור להיות כשהייתה – לטוב ולרע.
כי כשדבר כזה קורה לנפשה של מדינה - היא לא יודעת את נפשה.
