1. הרוקדים
כל מי שהיה אי פעם במסיבת טבע יודע שהשעות המוקדמות של הבוקר הן זמן של קסם. אנשים טרוטי עיניים אבל חייכנים יוצאים אחד־אחד מהזולות המאולתרות אחרי שבסביבות ארבע בבוקר הם פרשו לנוח. הלכו לתפוס שעתיים של צ'יל ועישונים עם מישהו חמוד שרקד לידם. באוויר הרחוץ עולה ריח של קפה שמישהו מכין, של משחת שיניים שבלונדינית מקועקעת שלפה מהתיק, ועכשיו היא מצחצחת בפינה עם בקבוק מים מינרליים. אפילו המוזיקה שונה בשעות האלו של השחר. הדי־ג'יי מנגן דברים רכים יותר, שמחים, אנטיתזה לטרנס המטורף שעירבל לך את המוח אתמול בלילה. לרקוד בשעת השחר הזו זה תענוג מסוג אחר. הגוף עייף וזז במין מתיקות לאה כזו, וכשמרימים את העיניים למעלה רואים נצנוצים כאלו של שמש ראשונה. זהרורים. כאילו להקה שלמה של פיות רוקדת איתך, או ככה זה לפחות תמיד הרגיש לי.
ובעיקר, השעות המוקדמות האלו של הבוקר במסיבת טראנס הן כל כך תמימות. אנשים נראים לך לגמרי אחרת כשהאור החלש והתכלכל עולה. צעירים יותר, פגיעים. פתאום רואים את האבק הכתום מהאדמה שמצפה את הגוף של כולם כמו טיט, מגלים שהבחורה המדהימה מאתמול, זו ששלטה במסיבה עם חוש הקצב המדהים וגרמה לכולם לדמיין שהיא איזו אלה קדמונית, היא בעצם ילדונת מרוחת מסקרה בת 20.
ודווקא אז, כשהגוף עוד לא הבין שהוא ער, כשהמוח עדיין מלא בבאסים ובסחרחרת האורות הצבעוניים של אתמול בלילה, דווקא אז השטנים בני התשפוכת האלו תקפו אותם. בהתחלה נשמעה האזעקה. וזה עוד היה בסדר, כי אנחנו ישראלים, אנחנו מתורגלים ויודעים שבכל רגע נתון עלול להישמע צליל מחול השדים המבחיל הזה, ואנחנו נתבקש לשכב על האדמה עם ידיים על הראש. ומי יודע, אולי היו גם שם הרבה אנשים שלא עשו אפילו את זה, עד כדי כך האזעקות הפכו להיות חלק מהשגרה פה. זה היה נורא, אבל נורא נורמלי. וזה מה שלא יוצא לי מהראש, שאנשים אשכרה חשבו שלהשתטח על הרצפה כשאת הכי מעורפלת ונימוחה, זה הדבר הכי גרוע שיקרה להם היום.
פעם, באיזו מסיבת טראנס חתרנית שנערכה ביער נטוש ליד מנאלי בהודו, פתאום מישהו לידי צעק "שוטרים! יש פה שוטרים הודים". בהתחלה לא האמנו, השוטרים ההודים שהכרנו היו כל כך סתומים שהם לא היו מסוגלים למצוא את האף שלהם במקלחת בלי מפה, אז איך הם הצליחו לטפס את ההר העצום שאנחנו טיפסנו עליו ולחצות את הוואדי שלוש שעות ברגל רק כדי למצוא את המיקום של המסיבה הסודית? אז המשכתי לרקוד, כי בדיוק נפלתי על אחלה לילה. לבשתי מין חולצת משי שקופה עם פרחים שממש החמיאה לי, והאנגלי היפיוף שרקד מולי הסתכל עליי כאילו שהוא רוצה להתחתן איתי עכשיו. ואז, בשנייה אחת, פתאום ראיתי שעומד לידי שוטר. "נו דנסינג! נו!" הוא צרח עליי כמו משוגע ותפס לי את מפרק הזרוע כדי להוליך אותי משם. אי־אפשר לתאר את ההתחלפות הפתאומית הזאת של הרגשות. רגע אחד את עוד מרחפת בהיי בשמיים סגולים, ורגע שני איזה גבר מבוגר עם ריח כבד של זיעה ואוכל מטוגן מתייחס אלייך כמו אל חתיכת בשר שהוא יכול לעשות איתה מה שבא לו. אני זוכרת איך הלכתי אחריו ביער, איך הוא דחף אותי כאילו שכל הגוף שלי שלו, תחב גם יד גסה מתחת לבתי השחי שלי. זוכרת כמה מבולבלת וחסרת ישע הרגשתי, איך לא הבנתי למה האיש המבעית הזה צורח עליי בלי הפסקה ונוגע ושונא אותי כל כך, מאיזה גיהינום הוא הגיח בדיוק כשרקדתי עם הפיות והזהרורים.
שנים אני מספרת על הרגע הזה כטריפ הכי רע שהיה לי בחיים. אבל הוא סתם היה שוטר הודי שבא לפנות אותי משם, שבסוף שיחרר אותי ליד הכביש בנביחה כזו של "גו טו יור הוטל". באלו מילים אפשר לתאר את הטריפ הגיהינומי שנפל על ילדי הירח שלנו כשהם נלקחו בידיהם של החלאות הכי גדולות שיש? כי טריפ רע זה משהו שעובר, בדיוק כמו שאני התעוררתי למחרת ואחרי שתי כוסות של תה חם עם דבש נרגעתי. פה ההפתעה הרעה הזו של השתנות האווירה בשנייה אחת משמחה מדהימה לאימה מוחלטת הייתה רק ההתחלה, הטריפ הרע באמת הגיע עם היריות, עם הריצה המשוגעת בין כדורים שמרססים אותך, בין גופות מחוררות של חברים. זה הטריפ הנורא של לעשות "סלפי אחרון של אהבה" עם החבר שלך כמו שראיתי שמישהי העלתה ברשת, שערו השחור מונח ליד שערך הבלונדיני. השניים האלו אמנם שרדו, אבל חבר טוב שלהם מת לידם, ובכלל, קשה לדבר על שורדים באסון הזה. גם בני המזל, אלו שניצלו, ראו בעיניים שלהם דברים שיצור אנושי לא אמור לראות, רוע אנושי כה חסר גבולות שאין נפש שיכולה לחזור ממנו אחרי שחוותה אותו כל כך קרוב.
והכי מחרידות המחשבות על השבויות והשבויים, אלו שנלקחו לעזה. הבחורים המהממים שלנו שאמנם שירתו בסיירת מובחרת אבל הרשו לעצמם לשכוח את כל מה שעברו בשירות אחרי השחרור, להפסיק להיות "דור מסיירת מטכ"ל" ולהמציא את עצמך מחדש בדרום אמריקה כ"דורי של המסיבות". וכמו כולם, גם אני חושבת על הבחורות, הילדות הכי טובות, שמחות, מקסימות שלנו, על האימה וחוסר הישע שלהן, מוטלות במנהרות של חמאס בבגדי המסיבה היפים שלהן, וכמה זה התגשמות כל הסיוטים, כי מה לנצנצים וורוד בלחיים ולמרתפים חשוכים שבתוכם יושבות מפלצות שאין נצנץ בעולם שיצליח להאיר את האפלה הגמורה של הנפש שלהם.
כמה זה היה קל לקחת אותם משם, פשוט ללקט אותם מבין השיחים והנקיקים כשהם מבולבלים והלומי טראומה. הייתי פעם חלק מהשבט הזה של אנשי המסיבות, אני יודעת כמה האנשים שמהווים אותו הם הכי זהב טהור שיש. רובם מאמינים שהעולם כולו הוא משפחה אחת גדולה, שאין פער שאי־אפשר לגשר עליו עם מוזיקה טובה וראש פתוח. אפילו המסיבה שהם הגיעו אליה באותה שבת ארורה הוגדרה ככה, כמסיבת שלום ואהבה. אין מילים לקלל ולנאץ את מי שגדע את האמונה הזו שלהם בטוב שבכל בני האדם בכזו התעללות סדיסטית.
2. התצפיתניות
אני לא מפסיקה לצפות בעמוד הטיקטוק הזה. שוב ושוב אני חוזרת לחשבון שהקימו לעצמן התצפיתניות באחד מהבסיסים שעל גבול עזה. אני עושה את זה בעיקר בלילות, כשקשה להירדם כי לא ברור אם יהיו טילים או לא. בוהה בהן בשעות הקטנות שבהן המוח שלי נשאר ער ופתוח כמו דלת שדרכה נכנסים כל השדים והמחשבות הכי שחורות. בחשבון הטיקטוק הזה הבנות עדיין לא נעדרות, לא חטופות, סתם חבורת בנות יפות וצעירות שעושה שטויות.
יומיים לפני האסון הן העלו די הרבה סרטונים. באחד מהם שלוש מהן עומדות בשורה ועושות תנועות ריקוד זהות לצלילי איזה שיר שאני כמובן לא מכירה. הן נראות כמו גורות חתולים במדים עם כל תמימות הנעורים הזאת שמתפרצת דווקא בבסיס הכי מדכא. בסרטון אחר כמעט כל הבנות בבסיס מצולמות, המצלמה עוברת אחת־אחת, מהאדמונית שיושבת על המיטה שלה במגורים לבלונדה שרוכנת על איזה קלסר, וכל אחת עושה בתורה תנועה כזו מוזרה של אצבעות ליד הכתף. רק בסוף מתברר מה פשר התנועה: הבנות עומדות לקבל דרגה בקרוב, והנה גם סרטון של הטקס המרגש שבו הן מקבלות אותה.
אני צופה בסרטונים האלו של החיים שהיו לנו רק לפני שבוע, ומדי פעם אני תופסת את הראש בידיים ופשוט מוצפת בבכי שאני לא מצליחה להפסיק. הן נראות כל כך עליזות ושובבות, שפשוט אי־אפשר לדמיין אותן בשום סוג של סבל. אני רוצה להקפיא את המסך הזה, שיישארו ככה איתנו. חבורה של נערות שמריצות קטעים ומנענעות את המותניים ועוד שנתיים ישתחררו וייסעו להשתזף באיזה חוף טרופי.
הגעתי לחשבון הטיקטוק הזה ממקום עצוב. בת של מכרה נעדרת מאז שבת בבוקר, ילדה מושלמת בת פחות מ־20 עם עיני שקד וחיוך שובב. היא הייתה תצפיתנית בבסיס הזה בדיוק, ומאז איש מהגורמים בממשלה לא דיבר עם אמא או אבא שלה, להגיד להם אם גופתה נמצאה או שהיא נחטפה. כמעט כל אחד במדינה מכיר מישהו או מישהי שפקדה אותם שואה, ככה זה כשיש כל כך הרבה נרצחים וחטופים במדינה בגודל של פופיק, אי־אפשר שמעגל ההרס לא ייגע גם בך. יש אנשים שכבר רוסקו לחלוטין כי הפגיעה הייתה כל כך קרובה, בזמן שבני המזל מבינינו צריכים לברך על גורלנו הטוב שאנחנו רק מכירים מרחוק ולעזור לכל מי שמחפש.
ובעוד כל זה קורה וההורים יוצאים מדעתם לאט־לאט, פשוט מדממים על רצפת הסלון בבית את מה שעוד נותר מהשפיות שלהם, אנשים זרים בטוויטר מרשים לעצמם להעלות ברשת את המחשבות שלהם על התצפיתניות של צה"ל. "זה מחדל שלהן בוודאות", כותב מישהו שלא היה אחראי מעולם על משהו יותר גדול ממשרד קטן של יבוא ברגים בנתניה. "הן פשוט נרדמו על המשמרת שלהן", מוסיפה אחרת. והכי גרועים הם חובבי הקונספירציות, בעיקר מהימין. כמו כוס התרעלה המהלכת הזו שלא נזכיר את שמה שמרשה לעצמה לכתוב שזו עבודה פנימית, מישהו מתוך צה"ל הכניס את המחבלים פנימה. בא לי לחנוק אותה בידיים, בא לי להכות פיזית את כולם. זה באמת הזמן לתיאוריות המרתקות שלכם על הבחורות שעושות את העבודה הכי קשה בצה"ל? זה הזמן לשתף את האמא שלא יודעת את נפשה שאדוני הגאון מהפייסבוק חקר והגיע למסקנה שהבת שלה כשלה בתפקידה?
מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יבינו שכל שיח השנאה הזה הוא חלק ממה שהוביל אותנו למחדל הזה? האויבים שלנו ראו אותנו מכורסמים מבפנים, רבים ומקללים אחד את השני ומגיעים הכי נמוך, והם הבינו. זה לא עם מאוחד שקשה לנצח, זו אסופה ספורדית של אנשים ששונאים אחד את השני ובעצם נמצאים בסוג של מלחמת אזרחים שקופה. כמה מפונק וחסר לב אתה צריך להיות כדי להמשיך ולפרסם ברגעים אלו ממש, אחרי שראית לאן הוליכה אותנו שנאת החינם, את הרעל הבנאלי שלך על שמאלנים או על ימנים, כולם אזרחים דואבים כמוך? כמה מפוצץ מרוב חשיבות עצמית שלא אכפת לך ממה מרגישים הורים שקרה להם הגרוע מכל, העיקר שאתה תמשיך לרסס את התזות המטומטמות שלך על הפיד ולצבור לייקים?
בזמן שהם מטנפים, האמא שהבת היחידה שיש לה בעולם הזה התפוגגה צריכה לקחת כמויות של כדורי הרגעה כדי להצליח לקחת נשימה אחת בלי לפרוץ בבכי שמאיים לחנוק אותה. כשהיא נכנסת לרשתות בעל כורחה כדי לחפש, אולי במקרה העלו סרטון של הבת שלה, היא צריכה לקרוא תגובות של אנשים כאלו שאין להם בעיה להאשים את הבת שלה שהיא כשלה בתפקידה ובגללה המדינה גמורה. הילדה הזו אחראית כמו שמעולם לא תזכו להיות, כי מה יותר חסר אחריות מהרפש שאתם מציפים כרגע?
3. הפוליטיקאים
אחרי שתיקה רועמת ומבישה של כמה ימים, הממשלה שלנו סוף־סוף התעוררה והחליטה לשלוח נציג לשבת באולפן של ערוץ 12 ולענות על שאלות. זה אפילו לא היה שר בכיר, ובטח לא נתניהו עצמו, אלא יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ובעצם סוג של פקיד. "כל הכבוד על האומץ שלו", אמרתי לרן, "הרי כולם משקשקים מפחד לבוא ולענות לשאלות הקשות, בגלל זה הם לא באים לבתי החולים או להלוויות". והאמת, מר שלי נראה לי מרשים מאוד בתחילת הראיון, לבוש בחולצה צחורה, מגולח למשעי. איש נבון.
שתי דקות לתוך הראיון איתו, מצאתי את עצמי מתחילה לשאוג על המסך מרוב זעם. זה קרה כשהוא אמר בקור של קרפיון: "הייתה גם את המסיבה הזאתי שתרמה תרומה בלתי מבוטלת לכאוס". הוא אפילו לא טרח לנקוב בשמה של המסיבה שבה קיפדו את חייהם כל כך הרבה אנשים, פשוט דיבר עליה כעל המסיבה "הזאתי" שהעזה לייצר לו ולשאר לובשי חליפות היוקרה החשובים מאוד בעיני עצמם כזה כאב ראש בשבת בבוקר.
זה שיגע אותי, הורים יושבים בבית ומתמוטטים מדאגה, לא יודעים אם ילדיהם נרצחו או הועלו על אופנועים ונחטפו אל האבדון, והאיש מרשה לעצמו לדבר בזלזול כזה? הייתי מצפה ממנכ"ל בכזה סדר גודל שיסתגר חמש שעות עם צוות של דוברים ויועצי תדמית ויעשה חזרה אחרי חזרה על מה הוא הולך להגיד להורים האלו בשידור, איך הוא מתנסח בצורה הכי עדינה, אנושית, מכבדת. בשביל מה הוא ישב שם עם הדף הכתוב שלו, זה שירון אברהם קרא לו בזעם "דף המסרים שלך", ושלי טען מנגד שמדובר ב"כמה נקודות שרשמתי לעצמי בכתב ידי ולא שום דף מסרים"? למה הוא היה צריך אותו אם בכל הדף הזה לא היה כתוב בגדול ובאדום שרואים עד השמיים "מסיבת נובה, 260 מתים ועוד מי יודע כמה נעדרים, לדבר על הילדים המסכנים יפה!!!"
והיו בראיון הזה עוד כל כך הרבה אמירות מקוממות. למשל כשהוא הצהיר בלי למצמץ שהם הקימו מוקדים טלפוניים ויש כבר "מספר טלפון למשפחות", בזמן שכל משפחה שבורה שהתראיינה הדגישה שאי־אפשר להשיג אף אחד בממשלה ובטח שאין שום מספר קסמים שבו עונה לך קול בוטח שמוסר לך מה שידוע.
או פליטת הפה הדוחה שלו, שרק המחישה עד כמה המצב הזה אפילו לא גירד לו את קצה העור, "שכל אחד ימצא את הגופה, את החטוף שלו, או את המה שזה לא יהיה". כן, ככה הוא אמר, ככה הוא דיבר לקרובי משפחה שלא יודעים את נפשם עד שיקבלו איזושהי ידיעה על האדם הכי אהוב עליהם, כעל אנשים שמחפשים את המה שזה לא יהיה שלהם, חטוף, הרוג, תיק ורוד של רמי לוי מהסופר, מה כבר ההבדל.
יכולתי לחשוב שהוא פשוט לחוץ מהשידור החי, שאולי זו טעות אנוש בניסוח, אבל כשראיון שלם מתנהל בצורה כל כך קפואה, רציונלית, בלי טיפת אמפתיה או בקשת סליחה מהאנשים הכי מסכנים שמתחננים כבר ימים שהממשלה תתייחס אליהם, אין מנוס מלהבין דבר אחד. זו הייתה פשוט יהירות. בגלל זה הוא לא התכונן, לא שקל כל מילה כאילו היא עשויה מזהב ויכולה לשנות את התופת שההורים נמצאים בו. כי הוא יהיר וזחוח ממש כמו הממשלה שבה הוא עובד. עדיין חי בסרט שזו מכשלה זמנית והימין ימשיך לשלוט בממשלת מלא־מלא חזקה וכולנו נבחר בהם עוד פעם ועוד פעם.
4. הצער
הוא כל כך גדול וגורף שהוא כמו חיה שחורה שהתנחלה לי בנשמה, זן פולש מסוג חדש שאני עוד לא מבינה מה אני אמורה לעשות איתו. פעם בכמה רגעים אני נעצרת ושמה את היד על הלב שלי שכואב מרוב שהוא מלא כולו בתחושה החדשה הזו, אני כל כך מוצפת בצער שנראה לי שאני פשוט לא אצליח לקחת עוד צעד בלי שאני אפול. לפעמים אני קמה והולכת לשים מים לקפה, ואז פתאום פורצת בבכי שבכלל לא הרגשתי שיש בתוכי. זה קורה כשאני נזכרת שוב שכן, זה באמת קרה, זה לא ביעות לילה ולא סדרה קוריאנית בנטפליקס, אלו החיים שלנו עכשיו. וככה הם ייראו עוד הרבה זמן בעתיד. לשבת בממ"ד ולחכות לטילים שיגיעו, אבל לחשוב שזה לא נורא בהשוואה לאמא ששתי הבנות הקטנות שלה נחטפו בקיבוץ.
וזה צער של להיזכר פעם בחמש דקות שכן, הם באמת עוללו את זה למדינה שלי שאני פתאום מבינה שאני כל כך אוהבת. הם חיללו אותה ואת אזרחיה כמו בובת סמרטוטים. אני לא מפחדת שנפסיד ושהמדינה תימחה ושכולנו נמות, אני מאמינה שנצא מזה, בוחרת להקשיב למילים של נפתלי בנט. זה פשוט עצב על כל מה שכבר כן קרה ואין שום כוח שיחזיר אותו לאחור, על מה שימשיך לקרות כשהם יתחילו לשחרר תמונות של החטופים.
הצער כל כך לא נתון לשליטה, שהוא פשוט פורץ ממני בלי אזהרה ובלי שאוכל להגיד לחיה השחורה ארצה. אירועים גדולים ורעים מנשוא הם כאלו, כמו 11 בספטמבר של הנפש, אי־אפשר לעשות כלום כשכל המגדלים של השפיות שלך פשוט מתמוטטים. בטלוויזיה עולים גנרלים ואנשי מוסד לשעבר, הם גוערים בי שאני אמורה להיות חזקה, אני וכל העם הזה של האריות, שרק ככה ננצח. אז אני אומרת לעצמי שאולי הגיע הזמן להפסיק לצפות בסרטוני זוועה או לשבת שעות מול הטלוויזיה ולשמוע עדויות כמו זו של שי־לי המדהימה. אמא טרייה לתינוקת שבעלה החזיק את החלון של הממ"ד בכוח בעוד המחבלים מנסים לפתוח אותו, ובעוד הוא נאבק בהם הוא איפשר לה להימלט לחצרות של הקיבוץ עם תינוקת יונקת בת חודש, ושם היא ישבה שעות בתוך מחסן גינה עם שק דשן על הראש שיסווה אותן. מנסה להרגיע בכי של תינוקת שלא אכלה כלום כבר שעות. אף אחד לא יודע מה קרה לבעלה של שי־לי. "אני מתגעגעת לריב איתו", היא אמרה בראיון, "פשוט לריב איתו כמו תמיד". איך שהיא אמרה את זה שוב פרצתי בבכי שלא תיכננתי לבכות לרגע. שנייה לפני זה רבתי כמו מטורפת עם רן, לא ברור לי אפילו על מה, נדמה לי שפשוט שיחררתי עליו את כל הלחץ, ופתאום הבנתי איזו סתומה אני, איזו כפוית טובה, חוצפנית ושנואה. שרדתי את האימה הזו, לא לקחו לי אף ילד, איך אני מרשה לעצמי להיות לא נחמדה אפילו לדקה לאנשים שאני אוהבת ושעדיין נמצאים איתי.
כבר שנים אנחנו מחכים למהלומה הזו, קונים בית ביוון, שוקדים על דרכונים זרים. וגם המחשבה הזו מפילה אותי כי אני פתאום מבינה איך בשנייה אחת הפכנו לאוקראינה. כשהמלחמה פרצה שם ראיתי מלא אנשים מספרים על ההפתעה הזו, יום אחד הכל כרגיל בקייב, מעלים סטורי מהקפה, קונים מעיל בזארה, ויום למחרת עיי חורבות. בתים מעשנים. מתים. כמה פעמים בחודשים האחרונים ישבתי עם רן שהתלונן כמה קשה לשפץ דירה בארץ זרה וניחמתי אותו שהוא עושה את הדבר הנכון. "הדירה הזו היא ההחלטה הכי טובה שעשית כאבא", אמרתי לו, "בינתיים היא תהיה אייר בי־אן־בי, אבל במקרה הכי גרוע היא תהפוך לדירת פליטים וכל המשפחה שלנו פשוט תברח ותעבור לגור שם. נשים מיטות במקלחת ונסתדר". עכשיו, כשיש סיכוי שזה בדיוק מה שאנחנו והילדות צריכים לעשות, אין לי שום כוונה לעזוב את המדינה שלי. העצב הוא כזו ישות כבדה בתוכי, מה אני אעשה שם ביוון? אוכל סלט יווני ואשאל את בעל המסעדה מאיפה קונים שמן זית אלוהי כזה? אשחה לי כמו דולפין של הדחקה במפרצונים? לא, אני אהיה עצובה ככה גם שם, כי זה גדול מדי, זה אובר־ווייט של הלב שילווה אותי מהיום בכל מקום שבו אהיה על כדור הארץ.
חבר שלח לי שיר של חיים נחמן ביאליק, שיר שמדבר בדיוק על התחושה הזו. "וניצבת כה עד בוש והתייחדת עם הצער ומילאת בו את לבבך לכל ימות חייך", ככה הוא כותב. נדמה לי שהשיר הזה נכתב על השואה או על אחד מהפוגרומים, לא היה לי כוח לברר ולדעת. אבל כנראה ככה זה, יש אירועים שהם כל כך גדולים וטרגיים שהם מצריכים סוג חדש לחלוטין של צער. ×
