"אנחנו בקרב, בחילופי אש מטווח קרוב מול המחבלים, ואני בטוחה שעוד רגע מכל הכדורים ששורקים סביבנו, אחד יפגע בי ויהרוג אותי וזה רק עניין של זמן". כך מספרת רס"ל ח', לוחמת בחטיבה הטקטית במג"ב, זמן לא רב אחרי שמצאה את עצמה נלחמת בקרבות שהחלו את המלחמה בדרום.
מה מוביל לוחמות צעירות להסתער מול מחבלים חמושים בכמות אש מטורפת?
"כשהגענו לדרום בשבת בבוקר, הבנו ברגעים הראשונים שזאת מלחמה וזה התפקיד שלנו - להגן על המדינה ואזרחיה גם במחיר של חיים", היא עונה. "כשהקפיצו אותי בשבת בבוקר, אבא שלי אמר לי: 'תעשו הכל להגן על המדינה שלנו'. הכל זה גם לא לחזור הביתה מהמלחמה. וככה אני, כמו החברות שלי הלוחמות, וכל לוחמי מג"ב, נעשה הכל לשמור על האזרחים שלנו".
14 לוחמי מג"ב נפלו בקרבות ביום שבת, היום הראשון למלחמה, בהם לוחמת אחת, רש"ט רווית חנה אסייג ז"ל שנפלה בקרב במושב יכיני. בת 19 בנופלה. טרם ידוע מה עלה בגורלן של שלוש נעדרות. מפקד החטיבה הטקטית, נצ"מ ירון דהן, מעריך שלוחמי החטיבה הטקטית הצליחו בלחימה עיקשת בשעות הראשונות בשבת, כשהצבא עדיין לא הגיע, לחסל יותר מ־80 מחבלים. רבים אחרים נתפסו בחיים והועברו לחקירת שב"כ. לוחמי מג"ב נפרסו בעשרות זירות של קרבות, פנים אל פנים, מול מחבלים ביישובי העוטף.
ממוקדות מטרה
אחרי ימים של לחימה, בעוד המרחק בין חיים למוות הוא ס"מ של קליע שחולף מעליהן או לצידן, ללא עצימת עין, פגשנו ארבע לוחמות מעט נבוכות. "אנחנו לא גיבורות", הן מבקשות לתקן. "זה התפקיד שלנו להילחם גם במחיר של החיים שלנו. בשבת בבוקר בנסיעה נתקלנו בעשרות גופות של ישראלים שיצאו מהבית ונרצחו באכזריות על ידי המחבלים. גופות של ילדים מוטלות לצידי הכביש, משפחות שלמות שרועות על הכביש, רכבים שרופים ואנחנו לא עוצרות לחשוב. ממוקדות מטרה. והמראות כאילו לקוחים מסרט ולא משום תרחיש שנערכנו אליו. רק לצמצם טווח ולעצור את הטבח של המחבלים".
רס"ל ח' בת 25 מנהריה. מפקח שרון כהן בת 23 מפרדס חנה. סמ"ר גילי נבו נגרי בת 21 מנוף־הגליל. סיון ברדה בת 26 מעכו. ב־30 השעות שחלפו מהרגע שהגיעו לגזרת שדרות, קיבוץ ניר עם, שער הנגב ובארי, הן לא אכלו ולא עצמו עין. "ברגעים האלה הגוף לא מרגיש רעב", הן מספרות. "עבדנו על אוטומט. ממוקדות מטרה. לחסל את המחבלים שפשטו לנו על המדינה. לא נתנו למראות הקשים לחדור ללב. עכשיו זמן מלחמה, ואין מקום להישבר".
שרון כהן, מפקדת צוות ביחידת צבר של החטיבה הטקטית של מג"ב, משחזרת את הרגעים שבהם הגיעו בנסיעה מטורפת בראש צוות לכניסה לשדרות. "אנחנו מבינים שתחנת המשטרה בשדרות נפלה ומתנהל קרב מול המחבלים. כמעט בכל כמה דקות נתקלים בירי מחבלים. בכניסה לשדרות פרקנו מהרכב, הצטרפנו רגלי לכוח של מפקד היחידה, רפ"ק שמואל דומן, שניהל לחימה לעבר מקורות הירי. המון היתקלויות מול מחבלים ואנחנו בצמצום טווח רכוב למפקד".
עכשיו, ימים אחדים אחרי, הן "מתחילות לעכל ולעבד את הנסיעה על ציר הנסיעה לכיוון שער הנגב", מספרת רס"ל ח'. "גופות־גופות שרועות בצידי הדרך ואין מי שיגש ויטפל. עכשיו נלחמים במחבלים החמושים. מראות מסרט אימה. לא נתפס שזה אמיתי. ההבנה שאנחנו במלחמה על הבית. לעצור את הטבח".
בכניסה לשער הנגב, בהיתקלות עם לוחמי היחידה מול מחבלים, הם מנהלים קרב ארוך ועיקש עד להכרעה - כשמצליחים לחסל כשבעה מחבלים. "היינו בשטח וידענו שאנחנו בגופנו נעצור את המחבלים שחדרו במאות לישראל עם עוצמת אש בלתי נתפסת".
בשלב הזה מפקח כהן קיבלה הנחיה לחזור לקיבוץ ניר עם הצמוד לצומת הכניסה לשדרות. על הכביש מזהים רכב ימ"מ שנראה נטוש. "נכנסנו לסריקה מחשש שמסתתר בו מחבל. במזל לא ירינו. ישב שם הנהג, מסתתר מכדורי הירי. חילצנו אותו", היא מספרת.
כהן זיהתה אדם לבוש חולצה שחורה שמסמן שהוא במצוקה. "צעקנו לו בעברית 'בוא'. הוא התמהמה, פתחנו לעברו באש והוא הצליח להימלט. זה היה מחבל שניסה למשוך אותנו אליו. בדרך לניר עם שוב נתקלנו. צמצנו לעבר המחבל שהפעם חוסל".
הכוח בראשות מפקח כהן חתר לכיוון קיבוץ ניר עם עם כוחות צה"ל וימ"ס, היחידה הטקטית של מג"ב.
"הכוח שלי עלה על הגג עם קליעים, בזמן שהמחבלים יורים לעברנו מטחי אש כבדים", היא מספרת. בהמשך הם מקבלים משימה חדשה — להגיע לקיבוץ בארי. "כל הזמן מטחי רקטות, וכל נסיעה על הציר ירי כבד לעבר הרכב. עוצרים, פורקים ומנהלים קרב. יורים לעבר מקורות הירי עד לנטרולו. בהערכה חוסלו כ־5-4 מחבלים בלחימה בדרך לבארי".
בני ערובה בחדר האוכל
השיחה איתן מתנהלת כשהן עם אפוד מלא נשק עליהן, בצומת הכניסה לשדרות על כביש 34 ומסביב הלוחמים של הצוות מאבטחים בנשק בהיכון מחשש שמחבל חמוש יצוץ לפתע מאחד השיחים או ממקום מסתור. תרחישים שמאז יום שבת התרחשו לא מעט בשדרות ויישובי הדרום. שוב ושוב מחבלים שצצו וירו לעבר אזרחים וכוחות הביטחון.
הן ממשיכות לספר בהתרגשות על מה שקרה לאחר מכן בבארי. "הגענו לקיבוץ, מגיע איש כוחות הביטחון לעבר המפקד הבכיר בשטח, שם את הסלולרי על ספיקר ושומעים: 'מחבלים השתלטו על חדר האוכל ועל בתים ומשפחות בני ערובה'. מבינים שיש המון חברי הקיבוץ בחדר האוכל".
תוך כדי הלחימה מגיעים דיווחים שחברות שלהן, ששירתו איתן במג"ב, השתחררו והיו במסיבה ברעים, נעדרות ויש חשש שנחטפו. לקראת חשיכה הצוות יורד לחדש תחמושת ולהוסיף עוד ועוד אמצעי לחימה. הפעם המשימה היא לאבטח את אנשי זק"א בכביש 34, להעניק כבוד אחרון לנרצחים ולפנות את הגופות של הישראלים ששכבו שעות בצידי הכביש ובשטחים הפתוחים. "היה צורך לאבטח את אנשי זק"א ואת חבלני המשטרה ולבדוק שהגופות לא ממולכדות במטעני נפץ", הן מספרות.
עבור הלוחמות שהסתערו עם לוחמי היחידה בתקריות ירי רבות וחיסלו מחבלים, דווקא הרגע הזה, שבו עמדו מול הגופות שחבלנים בודקים ואחריהם אנשי זק"א, היה קשה במיוחד. "לא חששנו מזה שאנחנו יכולות לסיים את חיינו בקרב וזה לא היה רחוק, חבר שהיה לצידנו בלחימה נהרג. אחרים נפצעו. אבל זה התפקיד שלנו כרגע, זאת המשמרת שלנו ולזה התאמנו. לשמור על המדינה.
"לראות משפחה שלמה שיצא לטייל באזור לצד מגש פיצה שלא הספיקו לאכול זה רגעים קשים בקרב. נלחמנו נגד כמויות גדולות של מחבלים שלא ציפינו להן, בעוצמת אש בלתי נתפסת שבה התחמשו".
מפקד מג"ב, ניצב בריק יצחק, אומר ללוחמי מג"ב: "מיום שבת בבוקר אתן ואתם נמצאים בחזית הלחימה, הייתן הראשונות, כמו כל לוחמי מג"ב, להגיב ולעמוד כחומה בצורה מול המחבלים ולהגן בגופכן על האזרחים ועל המולדת תוך חירוף נפש. יש לנו דרך ארוכה ומלאה באתגרים, אבל כשאני מסתכל עליכם ועל מה שאתם עושים בימים האחרונים אני בטוח שאנחנו ננצח ונחזיר את הביטחון לאזרחי מדינת ישראל. אני גאה בכם ומצדיע לכם".
והלוחמות מסכמות: "אנחנו חייבות להגיד תודה לעם ישראל שתומך בנו מהשעות הראשונות של הלחימה. הם הסיבה שאנחנו פה מסכנות את החיים למענם, עד שנכריע ונמוטט את חמאס וארגוני הטרור". •
