התרעות צבע אדום פילחו בחמש וחצי בבוקר בשבת האחרונה את חדרו של ארטיום דולגופיאט במלון באנטוורפן והעירו אותו בשעת בוקר מוקדמת במיוחד ביום של גמר תרגיל הקרקע באליפות העולם. לא, מלחמת חרבות ברזל לא הגיעה לבלגיה. זאת הייתה רק אפליקציה, והאלוף האולימפי הישראלי חשב תחילה כי מדובר בעוד סבב בין ישראל לרצועה. מדאיג, אבל לא משהו שהוא לא פגש בעבר. אבל בתוך זמן קצר, כשתמונות הזוועה החלו להגיע, הוא הבין שמדובר באירוע מסדר גודל אחר וקיבל החלטה – לנתק מגע.
הוא כיבה את המכשיר הסלולרי, והגיע לאולם התחרויות עם אוזניות, במטרה להגיע לפוקוס מקסימלי. זה עבד. בסופו של היום הקשה בתולדות המדינה, דולגופיאט זכה בתואר אלוף העולם והפך לספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים, עם שילוש המדליות המוזהבות: באירופה, בעולם ובאולימפיאדה.
על דגל ישראל שהניף הודבקו שני סרטים שחורים לאות אבל. שמחה גדולה לא הייתה יכולה להיות ביום כזה, אבל אולי רגע של אופטימיות, גאווה ישראלית, זהב בתוך החושך.
"התחילו לי אזעקות בפלאפון בחמש וחצי בבוקר, זה העיר אותי, אבל בהתחלה כיביתי את זה ולא הבנתי מה קרה", הוא משחזר בראיון מיוחד ל־”7 ימים”. "מאוחר יותר התעוררתי, השעון שלי ביום תחרות כזה מכוון לשמונה בבוקר, ואז התחלתי להבין מה קורה. לפני ארוחת הבוקר התחלתי לראות מכוניות שנכנסות פעם ראשונה לארץ ויורים בניידות משטרה, הייתי בהלם. מיד דיברתי עם המשפחה שלי, אמא שלי בראשל"צ והם ישנו בממ"ד בגלל האזעקות, חברה שלי בנתניה ששם הייתה רק אזעקה אחת מאוחר יותר. אחרי ארוחת הבוקר התחלתי להרגיש גרוע עם זה, זה הכניס אותי לדיכאון וחרדה, אמרתי שאני חייב להתנתק ולכן כיביתי את כל ההודעות בטלפון וניסיתי לא לחשוב יותר, אחרת לא הייתי הולך לתחרות".
הצלחת להתנתק?
"הגעתי לאולם עם אוזניות והתרכזתי רק בעצמי, זה היה קשה, היה לי לא קל להתנתק, אבל ברגע שנכנסתי לאולם הכנסתי את עצמי לאווירה של תחרות. בסופו של דבר גם עשיתי תרגיל טוב וממש לא מושלם, למזלי גם המתעמלים האחרים קיבלו ציונים לא גבוהים כי היו שופטים קפדניים. רק אחרי התרגיל של המתעמל היפני, שהיה האחרון מבין הספורטאים שהגיעו לגמר וראיתי שהוא עשה שתי טעויות לא קלות, הבנתי שאני אלוף עולם".
× × ×
דולגופיאט אמור היה לשוב ארצה ביום שני האחרון, בטיסת קונקשן דרך טורקיה, אך היא בוטלה לאור המצב.
לאלוף, שכבר הפך לסמל ישראלי בעולם, הובהר על ידי האחראים על ביטחונו שיש לו שתי אופציות, שתיהן תחת שמירה מוקפדת: להישאר סגור בחדר המלון באנטוורפן או לחבור למתעמלים אחרים שנמצאים במחנה אימונים ביעד אחר באירופה. כך או כך, חגיגות הזכייה המוזהבת לא צוינו על שטיח אדום בנתב"ג כמו שהיה מצופה.
"התבאסתי שלא יכולתי לחזור ארצה, לראות את ארוסתי ובני המשפחה, חברים, בכל זאת אלוף עולם, אבל זו המציאות שכולנו מתמודדים איתה עכשיו בישראל".
באולם באנטוורפן היית סופר־מאופק, בקושי חיוך עם דגל ישראל שהדבקת לצידיו סרטים שחורים.
"זה היה אולי היום הספורטיבי הכי גדול שלי, אבל זה קרה ביום הכי קשה של המדינה שלי. היה לי כל כך קשה, לא יכולתי לשמוח ביום קשה כזה. לא חגגתי וגם לא הייתי מאושר כי חשבתי על מה שקורה בארץ. בזמן השמעת ‘התקווה’ ירדו לי דמעות. זה אמור היה להיות היום הכי שמח שלי בקריירה, הפכתי לספורטאי הכי גדול של ישראל, והלב והראש חשבו על מה שקורה בישראל. עוד לפני שעמדתי על הפודיום פתחתי את הפלאפון שלי וקיבלתי הודעות מרגשות מאוד מאנשים, הם אמרו לי שהייתי מבחינתם נקודת אור. ברגע שפתחתי את הטלפון גם שלחו לי סרטונים, הייתה לי הרגשה שאני לא יכול להסביר, הכי רע שיכול להיות. ראיתי את הסבתא שחטפו מהבית, שמעתי שרצחו סבתא אחרת והעלו את זה כסרטון לפייסבוק, זה היה כבד לי בלב".
איך בכל זאת ציינת את רגע השיא בקריירה שלך?
"לא כזה חגגנו, ישבנו בערב ואכלנו קצת במלון, בגלל כל הבלגן היה קשה לחייך, גם אסור היה לצאת מהמלון בגלל מה שקרה בישראל. למחרת עוד היה פיגוע במצרים ובאנטוורפן יש המון יהודים, אז רק אכלנו ארוחת ערב וזהו".
במעמדים כאלה בדרך כלל מתקבלות שיחות ברכה מראש הממשלה, הנשיא וכו'. מעריך שלאור האירועים הפעם זה לא קרה.
"הפעם לא היה להם זמן וזה הכי מובן. העדפתי שהם יהיו עסוקים בדברים יותר משמעותיים, בהגנה על המדינה שלנו. היו הרבה שריגשו אותי, ששלחו לי ששימחתי אותם ביום כזה, שהייתי טיפת אור, זה ריגש אותי, ההודעות האלו היו הדבר היחיד שהרים אותי. תבין, אתה אלוף עולם בהתעמלות ואין טיפת חיוך, הם נתנו לי הרבה כוח".
ויש גם תגובות מהצד השני, שמנצלים את מעמדך כאייקון ישראלי כדי להתנגח במדינה.
"יש לי בתגובות לפוסטים שהעליתי באינסטגרם מגיבים שכותבים לי לשחרר את פלסטין, שמים את הדגל שלהם עם לב וכאלו. יש מתעמלים שאני רואה שמעלים תמיכה בפלסטין. אני לא מתייחס או מגיב לאנשים האלו, שם אותם בספאם, מה שבטוח שמתעמל שעשה דבר כזה, כשאראה אותו לא אדבר איתו. אני כועס על המצב, לאנשים האלו שבכלל לא מבינים מה הם כותבים אני לא מתייחס. יש לנו חבר בנבחרת ששאל את אחד המתעמלים למה הוא עשה דבר כזה, הוא השיב כי הוא מוסלמי".
כמעט לכל אחד בישראל יש קרוב כזה או אחר שגויס, נפצע, נהרג או נחטף, איפה זה פוגש אותך?
"חברים מאוד טובים של בן דוד שלי מראשל"צ שהיו במסיבה ברעים נעדרים, קשה לנו עם זה מאוד".
× × ×
לפני שנים ספורות, דולגופיאט בן ה־26 עוד שירת כעובד רס"ר וליקט עלים ורוקן פחים בלשכת הגיוס בתל השומר. החלום הגדול שלו אז עוד היה לצבור מספיק כסף כדי לסדר את השיניים, עניין שהציק לו עוד מילדות, ובעקבות ההצלחות שלו על המזרן הגשים אותו. עכשיו החלום שלו מופנה למשחקים האולימפיים בפריז. על כתפיו של הספורטאי, 1.62 מטר, 59 ק"ג, תשב ביולי הקרוב מדינה שלמה שתפלל לראות אם יצליח להפוך לישראלי הראשון שזוכה בשתי מדליות זהב. גל פרידמן אמנם מחזיק בשתי מדליות אולימפיות – זהב וארד, אבל אף ספורטאי עוד לא עמד על פסגת הפודיום אולימפיאדה אחת אחרי השנייה. גם לינוי אשרם, שכמוהו זכתה בזהב בטוקיו, פרשה. דולגופיאט ינסה לשמור על תוארו כאלוף אולימפי בקיץ הבא בצרפת. "אני הולך בדרך שלי", הוא אומר. "אני אלוף אולימפי ורוצה לזכות שוב בתואר בפריז".
הבחור שעלה מאוקראינה והתקשה להגיע לאימונים עם המאזדה 2 שנתקעה לו בכל פעם מחדש בנתיבי איילון עד אשר חברו הקרוב והמנטור שלו, המתעמל אלכס שטילוב, חיבר אותו לנשיא מכבי חיפה, יענקל’ה שחר, שתורם לספורטאים רבים ואימץ אותו כולל הקצאת רכב הונדה בעבורו. "עברו שנתיים מאז הזכייה שלי במדליית הזהב בטוקיו, אז אנשים כבר פחות מזהים בדיוק מי אני, שואלים אותי אם מהנינג'ה. זוכרים את הפנים שלי, אבל לא יודעים מאיפה. ברגע שמזדהה, אומרים לי איזה יופי. בשנה שזכיתי באליפות העולם, לקחו אותי לאיזה קניון ואף אחד לא זיהה אותי, אחרי שזכיתי בטוקיו, לקחו אותי לאותו קניון ולא יכולנו להתקדם, חמישה מטרים בעשר דקות. עבר זמן ואנשים שוכחים, לי השנתיים האלו עשו כיף בלב. ההתעמלות יותר מוכרת ויותר ילדים מגיעים אליה", סיפר ארטיום ביולי האחרון, בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet.
אמנם הזכייה במדליית זהב אולימפית נחשבת ליוקרתית יותר מזו באליפות העולם, אך השילוב ביניהן הפך אותו לספורטאי הגדול ביותר, תשעה חודשים לפני המשחקים האולימפיים שבהם הוא מקווה לעמוד שוב על פסגת הפודיום.
העברית של דולגופיאט, שהייתה מגומגמת בעבר, הפכה לעשירה לגמרי ומלאת ביטחון, ביטחון עצמי שגם נובע מהיציבות הכלכלית - חמישה ספונסרים מאחוריו, והוא מרוכז רק באימונים. “חשוב לי בתום עונת האליפויות המוצלחת להודות לכל מי שתומך בי לאורך כל הדרך: איגוד ההתעמלות, אגודת מכבי תל־אביב, הוועד האולימפי בישראל, היחידה לספורט הישגי, צוות האימון שלי – בראשותו של סרגיי וייסבורג ועוזריו אנדריי גריבנוב ואילן קורצ’ק, והפיזיותרפיסט אדם בדיר. וכמובן הספונסרים שלי הונדה, בנק הפועלים, דנונה פרו ומיניליין".
אתה כבר הספורטאי הגדול מכולם בישראל, זכייה נוספת בזהב תשריש את זה. מלחיץ?
"גם לפני טוקיו היה אותו הדבר, אולי קצת פחות, אבל דיברו עליי הרבה ואני ניסיתי כמה שפחות להתייחס לזה. ברור שאני חולם. זה חלום חדש ומטרה חדשה. יש עוד אליפות אירופה בדרך באפריל באיטליה, אבל זה שאני מגיע עם כל התארים לא אומר כלום, כל דבר יכול לקרות בדרך. מספיק צעד קטן מיותר בתרגיל ואתה יכול לא להגיע לגמר. בתרגיל הקרקע יש שישה פסים וכל פס תלוי במה יהיה הציון שלך. מי שעושה את שלו, הוא יהיה בפודיום, זו המטרה שלי. באליפות העולם יש יותר ספורטאים, אבל באולימפיאדה זה כל הטופ, ספורטאים שעשו את הקריטריון הנדרש והם הכי טובים".
אתה מסכים עם ההגדרה שלך כספורטאי הישראלי הגדול מכולם?
"לפי התארים ככה כולם מגדירים, הכי גדול. שמח שאנשים יודעים עליי ועל הספורט שיש לנו. ספורטאי שמביא זהב באירופה, עולם ואולימפיאדה, כנראה זה מוביל להגדרה הזו, זה נותן לי מוטיבציה להביא גאווה. היו בישראל הרבה ספורטאים גדולים, אלכס שטילוב, ספורטאי שגדלתי איתו ויש לו מלא הישגים והוא הרים את ההתעמלות, גל פרידמן, אריק זאבי. יש עוד הרבה – שלא ייעלבו".
הפעם הסייקל האולימפי הוא רק שלוש שנים, גבולי עם תרגיל חדש, חוקה חדשה.
"אתה יודע מה אני צריך עכשיו הכי הרבה? זמן. זה קריטי, עבדתי על התרגיל ההוא בטוקיו למעלה מחמש שנים, שלוש פעמים בשבוע אנחנו מתרגלים תרגיל שלם, כל אלמנט מחדש. זה לא משעמם, זה לא ריקוד או משהו כזה, חייבים דיוק בכל תרגיל. אף פעם לא משעמם לי, רוצה לעשות את כל הדברים בכדי להיות מוכן".
דולגופיאט כבר לא מתגורר בבית הוריו כמו לקראת המשחקים ביפן, אלא עבר לדירה משל עצמו בנתניה עם ארוסתו מאשה. השניים עמדו במרכזה של סערה בארץ, אחרי שהתברר עם שובו מטוקיו – שם הביא גאווה לכל ישראל – כי הם לא יכולים להתחתן ולנהל חיים משותפים בארץ בגלל מוצאה מבלארוס. כעת מגלה דולגופיאט כי הם עדיין מצויים בתהליך בירוקרטי חודרני כדי לאשר את הישארותה בישראל.
"אנחנו חיים ביחד, התארסנו. אנחנו עוברים תהליך במשרד הפנים ופעם בשנה מגיעים ומראים שאנחנו ביחד", הוא מספר. "אני לא מחפש פריבילגיות, אני בן אדם רגיל ועושה הליך כמו כולם. בהתחלה היינו צריכים להראות התכתבויות, אחר כך להראות תמונות עם החברים ואיתה, שחברים יכתבו שאנחנו בזוגיות והכל בסדר. הליך לא קל, אבל אני מקבל את זה וזה מה שיש. הכי חשוב שאחרי האולימפיאדה נתחתן ונוכל לצאת לירח דבש". ×
זה היה אולי היום הספורטיבי הכי גדול שלי, אבל זה קרה ביום הכי קשה של המדינה שלי. לא חגגתי וגם לא הייתי מאושר. בזמן השמעת ‘התקווה’ ירדו לי דמעות. הלב והראש חשבו על מה שקורה בישראל"
