יוסוף אל־זיידנה, בן 47 מרהט
חילץ עשרות נמלטים מהמסיבה תחת אש
"את עמית מהיישוב עומר ואת גל מגבעות בר אני מכיר מאז שהיו ילדים קטנים", מספר יוסוף אל־זיידנה, תושב רהט בן 47 ואב לשבעה ילדים, שבימים רגילים עובד כנהג הסעות ובשבת האחרונה עבד כגיבור במשרה מלאה. "אנחנו בקשר מאז שהייתי מסיע אותם לבית הספר, ומאז תמיד כשיש להם בעיה, הם מתקשרים אליי".
כך היה גם בסוף השבוע האחרון, כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס ביישובי העוטף. עומר וגל יצרו קשר עם אל־זיידנה, שעות בלבד לאחר שעוד הספיק להסיע אותם לאזור המסיבה בקיבוץ רעים. "לקחתי אותם לשם בסביבות אחת בלילה, אני זוכר שבאוטו היו מוזיקה וצחוקים, וכשהם ירדו עם הציוד אמרנו זה לזה, 'ניפגש מחר בצהריים'". המציאות המדממת בשטח לא המתינה לצהריים, וכבר ב־6:10 בבוקר שבת יצרו השניים קשר עם הנהג האהוב שהם מכירים מילדות.
"הם התקשרו בגלל שהיה צבע אדום, חשבתי שמדובר בירי רקטות, אבל כשהתקרבתי קלטתי ירי מכל הכיוונים, קילומטר לפניי ראיתי אש ויריות מכל הכיוונים", הוא מספר. "ידעתי אז שאם אני מרים ראש, אני מקבל כדור. זו הפעם הראשונה בחיים שבה פחדתי. אדם נורמלי היה עושה פרסה וחוזר הביתה, אבל אני לא ויתרתי ולעולם לא אוותר על אפשרות להציל ישראלים. אז התקדמתי, ואני לא מאחל לאיש לראות את המראות שראיתי; אנשים ברחו בלי לדעת לאן הם רצים, ירי מכל כיוון ואנשים נופלים. עמית וגל חיכו לי על הכביש הראשי, היה לידם שוטר פצוע ושתי בחורות שקיבלו עזרה ראשונה. פתחתי את דלת הרכב ואמרתי, 'מי שרוצה שיעלה'. יש לי מקום ל־14 נוסעים, אבל העליתי 30 איש מהשטח. העיקר להציל חיים".
בדרך חזרה מהתופת אל־זיידנה זיהה בצד הדרך בחורה פצועה ברגלה ולצידה בן הזוג שלה. "עצרתי ולקחתי אותם", הוא נזכר, "היו נוספים שעצרו אותנו וביקשו שניקח אותם, אבל הם ראו שהמיניבוס מפוצץ. חתכתי דרך השדות, ברחנו מהיריות שהיו קרובות אלינו, ובינתיים בתוך הרכב אנשים צעקו, היו בהלם, כל אחד התקשר לאמא שלו. כולנו הבנו שמחבלים נכנסו לישראל, ובמקביל לא הייתה קליטה בגלל עומס על הרשת. אני רק ידעתי שחייבים להתרחק מהאזור".
אל־זיידנה נהג הסעות ותיק, אבל בדקות האלה הוא דהר במהירות דרך שטחים שמעולם לא עבר בהם, רק כי ידע שבכיוון הזה ימצא בסופו בסיס צבאי ותחנת דלק. בדרך מהשטח לכביש הראשי עוד הספיק לראות מכוניות מחוררות מירי. "בסוף ראיתי ניידת, ואמרתי לשוטרים שיש לי פצועים, אמרו לי שהיישוב הכי קרוב אלינו זה קיבוץ צאלים. נשארנו בצאלים עד 15:00, אספנו מספרי תעודות זהות מהנוסעים והעברנו את המידע ל־ynet כדי שהמשפחות יידעו מי נמצא איתנו".
"עד עכשיו כולי בטראומה", הוא אומר בכאב, אחרי שהוא משתף בזוועות שראה בשבת ורגע לפני שהוא מגלה את שעבר עליו מאז. "לפני חצי שעה התקשרו אליי, בצד השני היה קול בערבית שאמר, 'אתה יוסוף? אתה הצלת חיים של יהודים? 30 איש? נגיע אליך ונראה לך מה זה'. אני עזרתי בתור בן אדם, אני בדואי ואזרח ישראלי, רק מהמשפחה שלי יש חמישה נעדרים ואחד שמצאנו הרוג. איך אפשר להגיד לי דבר כזה?"
× × ×
הרב שחר בוצחק, בן 40 מאופקים
נפצע מירי מחבלים כשיצא לסייע תחת אש
ב־6:30 בבוקר שבת התעורר הרב שחר בוצחק ל”צבע אדום”. "אופקים לא מקבלת מטחים כמו העוטף, ובכל זאת פתחתי את הטלפון בשבת לראות מה עם כיתת הכוננות", הוא מספר. עד לפני שנתיים היה הרב של עין הבשור ומבטחים בעוטף עזה, היום הוא רב הגרעין התורני "אפיקי אורות" באופקים. "בחירום אני קופץ למבטחים, 20 דקות נסיעה. והפעם ראיתי שהרבש"צ של מבטחים, דן אסולין, כתב בקבוצה: 'חברים, תהיו מוכנים, כנראה שיש פשיטה. ברגע שהקסאמים ייפסקו, עולים על ציוד ומתחילים סריקות'".
חצי שעה חלפה, והרב בוצחק כבר שמע קולות ירי קרוב לבית. "מה הקשר באופקים, חשבתי לעצמי, זה לא הגיוני. בטח נפצים, אבל איזה ילד מדליק נפצים ב־7:00 בבוקר?" הוא שירת בגולני, היה לוחם ומפקד, וידע לזהות את צרורות הירי כשאלה המשיכו לפלח את האוזן בבוקר שבת. "לקחתי אקדח וכובע זיהוי ויצאתי רגלית לכיוון הירי", הוא אומר על הרגע שבו הותיר בבית את אשתו וששת ילדיהם. "כשראיתי שאני צועד הרבה, הצטערתי שלא נסעתי ברכב". בהמשך יבין שזו החלטה שהצילה את חייו. "אם הייתי באוטו, הייתי חוטף אר־פי־ג’י. כשהתקרבתי רגלית ראיתי שני חברים שצעקו לי שיש שלושה מחבלים חמושים - ואז חטפנו צרור. היו שם כ־12 מחבלים, לא שלושה וצעקתי לחברים, 'אנחנו צריכים להיות יחד'".
הרב בוצחק צעד ראשון, שלושתם עם אקדחים שלופים וכדור בקנה. "דילגתי מרכב לרכב והסתתרתי, ואז ראיתי דמות לפניי, לא בטווח של אקדח אלא של רובה, לא הבנתי מיד שהוא מחבל כי הם באו במדי צה"ל וגם על אזרחי. חטפתי כדור בירך שנכנס ויצא, וצעקתי למי שמאחוריי 'חטפתי כדור!’ החזקתי אקדח, למקרה שהמחבל יתקרב. החבר שהיה איתי זיהה את היורה והרג אותו. היריות עפו מעליי, הרגל מדממת, אני מרגיש נוזל חם, מרותק לרצפה ולא מצליח לזחול.
"הצלחתי לשלוח הודעה לקהילה: 'מחבלים באופקים, כולם להיכנס לבתים, קיבלתי כדור ברגל'. התקשרתי למד"א, המוקדן אמר לי שאני חייב לסגור את הפצע, אבל לא הגעתי אליו עם היד. שמתי אותו על רמקול וברגע ששמעתי שהיריות מתקרבות, אמרתי לו בטלפון 'תהיה בשקט', ואני שומע אותו ברקע אומר, 'יש כאן מלחמת יום הכיפורים, מחבלים רצים באופקים'".
חלפו כמה דקות שנראות כמו נצח, והרב בוצחק חולץ על ידי שכנו לאחד הבתים הסמוכים. בסלון הבית שמו לו חוסם עורקים, ואחד השכנים ביקש את האקדח שלו כדי לצאת ולהילחם בחוץ. בכל הזמן הזה, צוותי מד"א לא יכולים להתקרב לאופקים כדי לסייע בחילוץ. "אמרו לנו, 'אנחנו לא יכולים להיכנס, יש לחימה'. במשך שעה וחצי דיממתי כמעט למוות, לא קיבלתי טיפול למעט מהמשפחה שאצלה שהיתי ודחפה לי מגבת על הפצע. למזלי הדימום נעצר מעצמו".
במקביל הוא עידכן את אשתו לנעול את הדלת ולא לצאת. "היה לי ברור שאצא מזה. לא יודע איך, אבל אמרתי 'פה אני לא מת'", הוא נזכר. "ובינתיים רק חשבנו איך יוצאים החוצה, כשברקע קולות ירי, מטחים ופיצוצים. לא אקדחים, אלא רימונים ואר־פי־ג’י”. לבסוף הוא פונה על ידי תושבים ואנשי איחוד הצלה לצומת גילת, שם חיכו צוותים של מד"א. "אנחנו עיר עם 40 אלף תושבים, וצה"ל לא הגיע – לא ליישובים סמוכי הגדר, בטח לא לאופקים ושדרות. זה הגיוני? לא עלה על דעתנו שנגיע למצב הזה, לא בכזה סדר גודל. חשבנו על מנהרת טרור, אבל לא ככה".
בשעה זו הוא עדיין מאושפז בבית החולים סורוקה, שם עבר ניתוח אחרי שהקליע שבר את עצם הירך. עם ילדיו, בני שנתיים וחצי עד 16, עדיין לא נפגש כי אסור להם לצאת מהבית. "שמעתי שקוראים לי גיבור, אבל נפצעתי בקרב וחטפתי כדור וכמוני היו עשרות. אנשים שיצאו מהבתים, השאירו משפחות מאחור, בידיעה שהם הולכים להגן על עם ישראל ולא בטוח שיחזרו. כל מי שהיה שם, גיבור".
× × ×
דקלה (50) ועופר (56) חביביאן ממושב פטיש
חילצו ואירחו עשרות נערים מהמסיבה
בשבת בבוקר קיבלה דקלה חביביאן שיחת טלפון. על הקו תלמיד לשעבר שלה בתיכון של המועצה האזורית מרחבים. "דקלה, אפשר לבוא אליך?" ביקש. היא נענתה מיד. "הייתי מופתעת, אמרתי כן, לא שאלתי למה. ידעתי שהוא ילד אינטליגנטי ואחראי והדיבור שלו לא היה ברור, רק אמר 'אני עם כמה חברים, אנחנו בורחים כבר ארבע שעות’. לא הבנתי ממי", היא מספרת.
בדקות האלה חביביאן לא מבינה עדיין ממי תלמידה לשעבר בורח ומבקשת ממנו לשלוח לה מיקום בווטסאפ. במקביל היא מבקשת מבעלה, עופר, לצאת לשם. "אמרתי לעופר, 'לך תביא את אלעד, הם בשטח ובמצוקה'", היא אומרת. "אמרתי לעצמי שאם הוא ביקש עזרה, אז הוא צריך אותה".
"הלכתי להביא את אלעד ולא ידעתי שצעירים נוהרים בזמן הזה למושב ובורחים מהתופת", אומר עופר חביביאן, על הרגע שבו נשלח על ידי אשתו למשימת החילוץ. "בהתחלה אמרתי להם שיש לנו עדר פרות בשדות של קיבוץ רעים, ושאני הולך להביא את השומר, נער בדואי, והם מיד ענו, 'לא, לא, אנחנו לא רוצים לחזור לשם'. ראיתי שכולם בטראומה, ובנסיעה כבר שמעתי את הסיפורים, איך אחרים נפצעו לידם, איך הכדורים שרקו להם ליד הראש ואיך רק בנס הם חיים".
מראות הזוועה בעת המנוסה גרמו לצעירים לחשוד בכל. הם ביקשו מחביביאן לפרט להם לאן בדיוק הוא מסיע אותם. "הרגעתי אותם, 'למושב פטיש, תראו בטלפון, יש מקום כזה'. נסעתי מדרך צדדית לא מסומנת, שהמחבלים לא מכירים. אחר כך הבנתי שהיה לי מזל, כי פחות מדקה קודם לכן עבר בכביש הרכב של המחבלים בדרך לאופקים. נהגתי במחשבה שלא יכולים לירות בי, הייתי בנתק. בהמשך נסעתי לאסוף את השומר שאני מעסיק ברעים, הרכב שלי לבן כמו זה שבו נסעו המחבלים, וראיתי שוטר שעמד לירות עליי. אחר כך הוא הסביר שאם לא הייתי עוצר לגמרי, הוא היה יורה. הספקתי להגיד לנוסע לידי שירים ידיים וצעקתי, 'אל תירה! אנחנו ישראלים'".
בדקות האלה, דקלה חביביאן מחכה לבעלה עופר ולתלמיד לשעבר אלעד, אבל עופר לא עצר שם וחזר לאזור כדי להחזיר גם את העובד שלו משטח האש. "הוא התחיל לעשות נגלות אלינו הביתה, ושני האחים שלי הצטרפו אליו והביאו נערים גם אליהם כי אצלנו בבית כבר לא היה מקום. בסוף ריכזנו את כולם בבית העם", היא מספרת. "מה שנצרב אצלי הוא המראות של הילדים שהגיעו לכאן, הבהלה שלהם, כמה אחוזי פחד הם היו. רעדו, גימגמו, לא רצו לאכול או לשתות. ביקשתי מהם שיטעינו טלפונים ויעדכנו את ההורים שלהם. עופר סיפר לי שראה אלפי נערים בורחים לכיוונים שונים, וכבר לא ידע את מי להעלות. ליאל, אחי, כבר ראה גופות כשהגיע לשם. הרגשתי אחריות על כל הנערים, וכשהם יצאו ממני התפרקתי בדמעות. הבנתי את סרט האימה שהיינו בו".
× × ×
זוהר שחר, בן 15 מאור הנר
הזהיר את אביו ממחבלים והציל את חייהם
"בכלל לא התכוונתי להפוך לגיבור, זה לא התסריט שלי, בסך הכל פעלתי מהר ועשיתי את מה שצריך לעשות", מספר זוהר שחר. בשבת, לפני שש בבוקר, הוא יצא עם אביו לרכיבה על אופניים. זו השגרה שלהם. הם הצטרפו לקבוצת הרוכבים של שער הנגב ונהנו מהנוף עד שנלכדו במטח היריות.
זוהר, אביו וחברו מהקיבוץ, איתי כהן, התחבאו במיגונית. כשנדמה היה שהסערה חלפה, הם חזרו למכונית והאב החל לנהוג הביתה, לאור הנר.
"ליד קיבוץ מפלסים היה טנדר שחסם את הכביש", הוא מספר. "אבא פתח את הדלת, הוא היה בטוח שליד הטנדר עומדים חיילי צה"ל ורצה להגיד להם שלא יירו עלינו, שאנחנו יהודים. לפני שאבא הספיק לצאת קלטתי שאלה לא חיילים וצעקתי, 'אבא, תיכנס מהר, אלה מחבלים!' הם ירו עלינו בלי סוף".
אבא שלו, אבי, נפגע ביד ימין וקפא. "בלי לחשוב פעמיים הורדתי את בלם היד, הכנסתי לדרייב וצעקתי לאבא ‘תן גז’. אבא הצליח לעשות פרסה לכיוון תחנת הדלק בכפר עזה, שם שמו לו חוסם עורקים".
עכשיו שלושתם מאושפזים בבית החולים וולפסון. זוהר עבר ביום ראשון ניתוח ראשון לקראת תהליך של השתלת עור מהירך. חברו איתי כהן נפצע בעין, "אבל העיקר שנשארנו בחיים".
× × ×
נחמן שי רביבו, בן 42 מירושלים
חילץ גופות תחת אש מחבלים
ביום ראשון בצהריים, יממה וחצי מפרוץ מתקפת חמאס, הגיע לזירת הטבח בקיבוץ רעים נחמן שי רביבו, ראש צוות מתנדבים בזק"א, עם אנשיו. "היה טירוף, בכל פינה גופות ומכוניות שרופות עם עוד גופות בתוכן. לא ידעתי מה אפשר לעשות שם", הוא מספר. "ואז שמענו ירי, עצרנו בצד וראינו ניידת יס"מ שמכוונת כלי נשק לאמצע הכביש. ירדנו שלושתנו מהרכב ותפסנו מחסה, ולקחתי את הנשק האישי שלי כי מי יודע מאיפה זה יגיע".
התפקיד של רביבו וצוותו היה להגיע לשטח ולדווח כמה גופות נמצאות בו, ובהתאם לכך להזעיק צוותים, מתנדבים וציוד של זק"א לאזור. "הייתי בזירות אסון בארץ ובעולם, 25 שנה אני בזק"א, ודבר כזה לא ראיתי", הוא אומר. "עשרות גופות מולך, ואתה עובר ליד הרכב וחושב שאתה הוזה. הכל חרוך, רק עצמות, כמו בסרט אימה אפוקליפטי".
המראות הקשים לצד האיומים בשטח מצד מחבלים, השתלבו יחד באימה לרגעים שרביבו לא ישכח. "היה פחד מוות", הוא אומר על הדקות ההן בכביש 232. "חששנו שיירו עלינו, בסוף הגיעו כוחות צבא שחיפו עלינו ונתנו גז עד שנעלמנו משם".
יממה קודם לכן, הוא עוד הספיק להגיע לאשקלון ומשם הוזעק ישירות לנתיב העשרה. "הרגו שם את כולם", הוא אומר בכאב, "ראינו את כל המחבלים, מתים או חיים, ראינו אנשים שהתפוצצו מרימונים. זוועות. ביד מרדכי פינינו גופות בכלים נגררים, העמסנו גופות, כולל תשעה חיילים.
"ואז הגענו לבארי, וזה שבר את כל השיאים. מצאנו שם רק כלבים בחיים, זה מחריד ומזעזע אבל זו האמת. ילדים שרופים, הוצאות להורג, זוועות בסדר גודל שהזכירו שואה. יותר ממאה גופות וזה עדיין לא הסוף, אחרי שבמשך שבע שעות המחבלים היו בקיבוץ. היה להם אפילו זמן לגנוב ממכוניות את מכשירי הרדיו, והם הותירו אחריהם קיבוץ עם ריח של מוות. ראינו אנשים שנקשרו בגינות וירו עליהם, תינוקות ירויים, וזה על קצה המזלג. בידיים שלי פיניתי עשרות גופות. ראיתי זוועות עולם שאני לא יודע לתאר".
ענבל ליברמן, בת 26 מניר עם
קיבלה שתי החלטות שהצילו יישוב שלם
בינואר האחרון מונתה ענבל ליברמן לרבש”צית קיבוץ ניר עם. אחרי שירות ביחידת עוקץ, בקיבוץ שבו גדלה הרגישו שהיא האדם המתאים לתפקיד. בשבת, כשפשטו מחבלים על עוטף עזה, ליברמן הוקפצה מביתה. בשניות הראשונות של האירוע היא החליטה לפתוח את מחסן הנשק של הקיבוץ ולחלק רובי אם־16 לחברי כיתת הכוננות, חילקה אותם לגזרה ושלחה אותם חמושים לעמדות.
כשמערכת החשמל של הקיבוץ קרסה, מנהל התשתיות במקום אמר לה שהוא בדרכו לחדש את החשמל כדי שניתן יהיה לפתוח את שערי הקיבוץ. ליברמן אמרה לו שעדיף להמתין ולהבטיח שהשערים יישארו נעולים, בהחלטה נוספת שכנראה הצילה חיים.
כשחוליה עם כ־15 מחבלים פשטה על הקיבוץ, חברי כיתת הכוננות הרגו שניים מהם והקשו על היתר להיכנס לקיבוץ, כשהם כופים על המחבלים קרב מרחוק. כיתת הכוננות, בראשות ליברמן, הצליחה לעכב את המחבלים עד שהגיעו כוחות צה”ל וחיסלו אותם.
“היא וכל חברי כיתת הכוננות פשוט גיבורים, שידעו להגיב מהר ולפעול במקצועיות”, סיפר אביה, עופר ליברמן. “כולנו גאים בה ובכולם, בזכותם הקיבוץ שרד”. באותו יום נרצח בכפר עזה ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז”ל. כשנכנסה ליברמן לתפקיד, כתב עליה ליבשטיין: “אני מלא גאווה בבחירה בענבל. אין גבול ואין תקרת זכוכית בשער הנגב, יש לשוויון לכולן/ם. אני מאחל לה הצלחה גדולה ומקווה שלא תהיה פעילה”.
אליאסף בר חיים, בן 36 משדרות
הציל את חברו שנורה על ידי מחבלים
עם תחילת המטחים לעבר שדרות, אליאסף בר חיים יצר קשר עם שכנו, חברו לצוות חירום במד”א שם הוא מתנדב כנהג. בזמן שמחבלים היו בדרכם לשדרות, יצאו השניים באמבולנס לעבר פצוע ירי בכביש 34, ומהר מאוד הבינו שמשהו לא כשורה.
“רגע לפני צומת ניר עם, זיהיתי שני טנדרים עם מקלע על הגג, ועליהם מחבלים עם סרטים ירוקים על המצח”, הוא נזכר. “מיד אמרתי לנהג, חננאל: ‘תן גז, זה לא משלנו’, ולפני שסיימתי את המשפט הומטרה עלינו אש כבדה מהמקלע ומהרובים שלהם. הורדתי ראש וחננאל צעק ‘נפגעתי’. הודעתי בקשר שיש מחבלים בשדרות, למיטב ידיעתי זו הייתה ההודעה הראשונה שהודיעה על הימצאות מחבלים בשדרות”.
לאחר שחברו נורה הוא עוד הצליח לנהוג 200 מטרים נוספים, ונשכב על הכביש. “אמרתי לו, ‘בוא, אעזור לך להיות מאחורי מערום העצים’”, הוא אומר. “אבל הוא התחיל לירוק דם ואמר שהוא לא מסוגל. הוא הוציא את הנייד והקליט הודעת פרידה מאשתו ומהילדים. הבנתי שאני חייב לפעול מהר, פיניתי אותו לביתו של פרמדיק, וניסינו לשמור על המורל של חננאל”.
עכשיו חננאל ממתין לניתוח בעמוד השדרה בהדסה עין כרם ונפגע גם בריאה. בר חיים, ששמר על סיכויי חברו לשרוד, נושם לרווחה כשהוא נזכר ברגעי האימה. “הרגע הכי מפחיד היה כשהיינו מחוץ לאמבולנס, באמצע הכביש, עם ידיעה שמחבלים מסתובבים באזור, בלי לדעת אם הרכב הבא שמתקרב יסיים את חיינו”.
