במשך כל יום שלישי שמענו סיפורים מהתופת בכפר עזה, ובלילה, בחשיכה, כשהבזקי פצצות מאירים את שמי עזה, נכנסנו בשיירה מאובטחת לראות בעיניים את החורבן. היה מחריד לשמוע את ניצולי הפוגרום במדשאת המלון שאליו פונו בקיבוץ שפיים, אבל הסיור בערב בקיבוצם שנחרב היה כמהלומת פטיש 200 קילו.
בבוקר שמענו מהחבר יצחק מור, שכולם קוראים לו פיצו, איך נבנה המקום בעמל רב. יוסף טרומפלדור אמר: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", והמייסדים הלכו ויישמו אל מול עזה. בידיים, עם מכושים ומעדרים וטרקטור אחד, הכשירו חלקות של גזר ותפוחי אדמה. קבעו את חדר האוכל בצריף מאורך ואת בתי החברים בפחונים, כשני קילומטר מבתי עזה. את זה הוא שמע מהוותיקים כי הוא עצמו הגיע "רק" בקיץ 64'. היו אז פחות מ־40 חברים וחדר האוכל היה עדיין צריף מאורך.
באריכות גולל את התפתחות המקום עד שהפך לאחד הקיבוצים העשירים, שמחזיק בחברת ענק המייצרת תערובות ותרכיזים לתעשיית הפלסטיק בשבעה מפעלים ברחבי העולם, הראשון בהם פועל עדיין בתחום הקיבוץ. סיפר על שכונת הוותיקים, "השכונה הכי יפה בקיבוץ", שבה ניטעו עשרות עצי דקל מסוג וושינגטוניה, עצי אלמוגן ומכנף נאה, וכשדיבר על "הנוי הנפלא" עיניו נצצו וקולו רגש כאילו דיבר על אהובה שליבו קשור בה בעבותות פלדה.
6 צפייה בגלריה
כפר עזה לפני הטבח. "קראנו למקום הזה לוס פלמס בגלל הדקלים התמירים"
(צילום: אתר התנועה הקיבוצית)
חשבנו על פיצו כשנכנסנו לקיבוץ. טור ארוך של לוחמי חטיבת הצנחנים יצא ממנו בדיוק, על גבם תיקי גב גדולים, וכביש הגישה היה פקוק בג'יפים ומשאיות צבאיות וכולם נעו בתוך ענן אבק סמיך שעלה מהכביש שנגרס תחת שרשראות הטנקים והנגמ"שים. הצבא פועל כאן בלילות בעלטה כדי להקשות על המחבלים שעדיין מסתובבים בשטחנו. ועדיין, לאור פנסי הלוחמים של גבעתי, ההרס והחורבן נראו בכל מקום.
טורי מכוניות פרטיות רוססו באש מקלעי המחבלים, בתים שרופים, הרוסים, מפורקים, מדשאות ושיחים שנדרסו על ידי מכונות מלחמה עד שלא נותר כל זכר כמעט לנוי שפיצו מספר עליו. הריהוט בחצרות והמרפסות, אדניות, שידות, הכל נשבר, חלונות נעקרו, זכוכיות בכל מקום. לאן שלא פנינו ראינו זבילי אר־פי־ג'י שירו המחבלים, שרידי ציוד צבאי והמון תרמילים. אלפים רבים. בכל מקום. הקיבוץ הרוס כל כך עד שצריך לבנותו מחדש, מהיסוד, כמו שעשו המייסדים בקיץ של 1951.
להגשים את החלום
על הדשא במלון שיושב על הצוק בחוף השרון, קהילת כפר עזה מוקפת מכל עבר. אתה מביט מהצד ורואה את החברים הוותיקים ואת התושבים מההרחבה מוקפים קרובי משפחה וחברים מכל רחבי הארץ, והשולחנות בחצר המלון נוטים לקרוס מערימות המאפים ששלחו הקונדיטוריות הכי נחשבות. אבל אתה רואה את הפנים, והזוועה חתומה בהם. נצרבה בתווים ובקמטים, היא נשקפת מאישוניהם.
היו קיבוצים שעמדו אל מול ההתקפה, כמו ניר עם, סופה וארז. אבל קו הגבול נפל לכל אורכו, ואין כמעט קיבוץ על הגדר שלא הותקף על ידי עשרות ומאות מחבלים ועוד אלפי בוזזים שפשטו על המשקים. זה נכתב מיד בהתחלה כדי שלא יהיה ספק: כל היישובים בעוטף עזה חטפו מכה בלתי נתפסת. הסיפור על כפר עזה הוא הסיפור של שדרות ואופקים ונתיבות, בארי, ניר עוז, נחל עוז, נירים, מגן, חולית, עין השלושה, כיסופים, נתיב העשרה ומושב יכיני, לכולם חדרו מחבלי חמאס שבאו לרצוח ולחטוף כמה שיותר.
בכל היישובים האלו הייתה צמיחה אדירה בעשור האחרון. שדרות הכפילה את עצמה, נתיבות היא כבר כרך עם קניונים. הנהירה אל קיבוצי העוטף הייתה הרבה יותר גדולה מיכולת הקליטה. מדהים שבקיבוצים ויישובים שכל כך קרובים לגבול עם עזה היה כזה ביקוש. הרי לעיתים תכופות מדי מתחיל פה סבב לחימה הכולל מאות ואלפי שיגורים, האזעקות הן פסקול הילדות והבגרות, הממ"ד הוא החדר הכי מוכר בבית. ועדיין, הביקוש היה מטורף. בכפר עזה יש עשרות רבות של משפחות ברשימת ההמתנה, משפחות צעירות עם ילדים קטנים שרוצים לבנות בית בהרחבה, להיות חלק מהקהילה.
את החלום הזה איתמר ודורין כהן, שניהם בני 30, הגשימו. הם גרים בשכונה הוותיקה בבית שכור, בונים בהרחבה. 150 מ"ר על חצי דונם במיליון וחצי שקל. הוא גדל בכפר עזה, היא באשקלון. כשהחליטו להתחתן והקימו בית, דווקא איתמר לא היה בטוח לגבי כפר עזה. "הרבה פעמים רציתי לעזוב כי לא רציתי שהילדים שלי יעברו את מה שאני עברתי. כל המבצעים שהיו פה עבורי היו מלחמה לכל דבר. שריקות של פצמ"רים, אזעקות וריצות לממ"ד, מלא טראומות. דווקא דורין רצתה יותר ממני להישאר.
"אנחנו גרים ממש מול הבריכה, הגן של הילד הגדול, בן שלוש, במרחק הליכה. הקטן בן ארבעה חודשים, אבל גם הפעוטון שהוא אמור היה ללכת אליו קרוב מאוד. אתה מוקף חברים שאחר הצהריים יושבים בחצר או בגן השעשועים, אוכלים יחד. זו קהילה באמת מדהימה. רק בסוכות האחרון הרמנו אירוע שנקרא 'סוכה מארחת', הילדים עשו פעילויות יצירה וכל ערב אכלנו יחד. בקיץ היינו יום־יום בבריכה, יום־יום! היה לנו כל כך טוב, ובתקופה האחרונה עוד יותר טוב כי הכרנו יותר אנשים לעומק ועשינו חברויות חדשות, באמת שזה היה חלום".
6 צפייה בגלריה
אברום: "אני ניגש לחלון ורואה מצנח רחיפה עם מנוע עומד לנחות 300 מטר מהבית שלנו"
(צילום: שאול גולן)
שותקים ומבועתים
כ־800 תושבים חיו עד שבת בבוקר בכפר עזה, מתוכם 500 היו חברי הקיבוץ. כ־60 בתים כבר נבנו בהרחבה, 45 יחידות נוספות נמצאות בבנייה. יש את מפעל תרכיזי הפלסטיק שמחלק דיבידנדים יפים לחברים, תחנת הדלק בכביש 232 מעל הכניסה לקיבוץ, רפת משותפת עם קיבוץ רביבים, לולים ושטחי חקלאות שמעובדים בשותפות עם הקיבוצים השכנים, סעד ומפלסים.
כשהתחילו הפצמ"רים לפני שני עשורים נפל על החברים פחד גדול. הם נפלו ללא התרעה, התושבים שמעו רק את שריקת המרגמה. במאי 2008 נהרג החבר ג'ימי קדושים ז"ל מפגיעת פצמ"ר בביתו. אלו היו שנים קשות, היו אפילו שעזבו. לא היה ביקוש ליישובי העוטף, גם לא לכפר עזה.
אברום בן־יוסף, 63, הגיע לפני 22 שנה לקיבוץ ומתגורר בשכונת ההרחבה. "תחושת המוגנות", הוא אומר, "נבנתה צעד־צעד. קודם הוכנסה מערכת צבע אדום גם ליישובים צמודי הגדר ואחר כך נבנו הממ"דים בכל הבתים. בהמשך כיפת ברזל הלכה והשתכללה והיום היא מכסה גם את איום המרגמות. יחד עם המכשול שנבנה בגבול כדי לחסל את איום המנהרות, הבנו שאנחנו מוגנים מכל הכיוונים. מעל הקרקע ומתחת לקרקע. הכניסו המון טכנולוגיות, מצלמות, חיישנים, יש חיילים במוצבים, הייתה תחושה שהעסק בשליטה.
"סמכנו על הצבא. ליד נחל עוז יש בסיס צבאי, רואים אותו מהשטח שלנו, ומשם התצפיות רואות הכל. הטופוגרפיה פה שטוחה, אין ואדיות וקפלי קרקע משמעותיים. מי שמתקרב לגדר, רואים אותו. התושבים עושים הליכות בשטחים הפתוחים, יוצאים מהשער האחורי והולכים בשדות עד 'חץ שחור' ולא נועלים את הבית, הדלת כמעט תמיד פתוחה. זו הרמה של תחושת המוגנות. הצבא פה והחיילים שומרים עלינו. עד השבת האחרונה.
"שש וחצי בבוקר, גשם של פיצוצים ואזעקות. מטח לא נורמלי שבא בהפתעה, בלי שום התחממות. ואני ניגש לחלון לרגע ורואה מצנח רחיפה עם מנוע מאחור שמגיע מכיוון עזה אלינו. ואני מביט ולא מבין מה אני רואה. והוא מתקרב, וכבר נמצא בשלבי נחיתה, 300 מטר מהבית שלנו, שמחה אשתי אומרת: 'אברום, הוא מגיע מעזה', ואני אומר לה 'לא נראה לי', אבל פתאום צעקות 'אללה אכבר' וצרורות ירי, ואני מבין שיש חדירה. תופס את שמחה, מעיר את הבת שלי שבאה עם החבר שלה מיפו לעשות אצלנו שבת וכולנו נכנסים לממ"ד.
"מכמות הירי ברור שיש המון מחבלים. ירי פראי, בצרורות, צרחות נוראיות, אנחנו בהלם, מנסים להבין מה קורה, ופתאום שומעים הרבה קולות בערבית, הם לידנו, שומעים שהם שוברים את התריס והוויטרינה, וברור שהם אצלנו בתוך הבית. באינסטינקט אני קופץ על הידית כי באותו רגע מנסים לפתוח את הממ"ד ואני אוחז בה בכל הכוח בהתנגדות, וכולם בפנים שותקים, מבועתים".
ידית הממ"ד כבר לוהטת
דורין, מורה לאזרחות ומחנכת כיתה ח' בבית הספר המקיף בשדרות, מספרת שהיא ובעלה היו ערים כשהחלה ההתקפה. "היה מטח כבד של רקטות", אומר איתמר, "ונזכרתי מהשירות בנוהל 'גשם סגול' שמדבר על הסחה של האויב לפני חדירה. אמרתי לדורין: 'כנראה יש חדירה, קחי את הילדים וכנסו לממ"ד'".
דורין: "אספנו קצת בגדים ורצתי פנימה עם הילדים, ותוך כדי אני חושבת: 'רגע, איתמר אמר לי שאין דבר כזה חדירות לכפר עזה, שמחבלים לא יכולים להיכנס אלינו לקיבוץ', ובשנייה שאני חושבת את זה אנחנו שומעים צרחות אימים של ערבים. אני מתקשרת למשטרה, ל־100, ואומרת למי שענתה לי: 'יש מחבלים בכפר עזה, תבואו מיד, שלחו לפה כוחות', מנתקת עם המשטרה ומתקשרת לאבא שלי באשקלון ואומרת לו: 'יש לנו מחבלים בבית', והוא אומר 'תגידי לאיתמר שלא יעזוב את הידית של דלת הממ"ד, לא משנה מה קורה, שלא יעזוב את הידית'.
"בווטסאפ של השכונה כולם באימה. 'המחבלים אצלנו, מה קורה עם הצבא?' 'מה עם כיתת הכוננות?' ומההודעות אנחנו מבינים שלא מדובר בחוליה אחת אלא בכמות גדולה של מחבלים. זה פחד תהומי שקשה לי לתאר במילים. ושנינו מנסים לשדר רוגע לגדול בן השלוש שהכל בסדר. הוא שמע פיצוצים ושאל מה זה, ואמרנו לו שיש בחוץ סופה, שזה ברקים ורעמים ושאי־אפשר לצאת עכשיו.
"הייתי מבועתת ברמות מטורפות. הרגשתי שאני עומדת להקיא, פחדתי להתעלף. אבל לא הייתה לי ברירה, אסור היה לי לאבד עשתונות, התינוק היה על החזה שלי וינק, ולגדול שמתי סרטים מצוירים בטאבלט. אבל בסביבות אחת החשמל פתאום נפל, נהיה חושך מוחלט ונכבה המזגן. ואבא שלי כותב לי: 'הצבא בקיבוץ, עוד רגע מחלצים אתכם'. ובאותו רגע לא ידעתי שהוא סתם כותב ושאין צבא, אחר כך התברר שהוא רצה לעודד אותנו שלא נישבר, שנחזיק מעמד.
"וכל הזמן הזה איתמר על הידית, עד סוף האירוע, 27 שעות, הוא החזיק בה ברציפות. הרגשנו שאנחנו בסרט אימה מופרע שהפך למציאות כי כל הזמן שמענו קולות וצעקות ופיצוצים, וזה נמשך ונמשך ואנחנו מרוטים והשעות נוקפות ולרגע לא עצמנו עין ואיתמר לא יושב, הוא על הידית, ובסביבות חצות פתאום בום מטורף בתוך הבית שלנו. ואני שולחת הודעה בקבוצה של התושבים: 'המחבלים בבית שלנו, תצילו אותנו'. ועוד לפני שאני רואה שההודעה נשלחה, הטלפון נכבה".
איתמר: "אני שומע אותם מתארגנים מעבר לדלת, צועקים, ופתאום פיצוץ אדיר, ואני מרגיש את ההדף מהדלת, אבל לא מרפה, מבין שהם שמו מטען על הדלת כדי לפתוח אותה, ואני מתעשת מהר ואוחז בידית בכל הכוח ופתאום אני מריח דלק. מתברר שהם אספו את כל הרהיטים והציתו אותם על דלת הממ"ד, והעשן נכנס ואנחנו בחושך מוחלט והידית מתחילה להתחמם והיא כבר לוהטת, ואני אומר לדורין, 'תביאי חתיכת בד, בגד, משהו כדי לעטוף את היד כי אני נכווה'".
טילי נ"ט על הבית
בן־יוסף מגולל את הבעתה בטון ענייני, אבל הטראומה ניכרת על פניו. הוא כבר לא ילד, אבל מציין שהוא בוגר סיירת מטכ"ל. שקיבל צל"ש על פעילות עלומה, שפעל במדינות אויב תחת לחץ, אבל זה היה סיפור אחר לגמרי. סיפורי מורשת הקרב שלו הסתיימו לפני למעלה משלושה עשורים. בשבת מצא עצמו בתוך ממ"ד עם המשפחה, יד אחת על הידית ויד שנייה על הפה, מסמן "ששש" לאשתו, הבת והחבר שלה.
"אנחנו הבית הראשון בהרחבה, מאיתנו הם המשיכו הלאה", הוא ממשיך, "והווטסאפ התמלא בהודעות 'הצילו' של שכנים. ואלינו הם נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, צועקים, בליל של דיבורים בערבית, ואין אף אחד שמגן עלינו. ב־07:22 ביקשתי משמחה שתכתוב לרבש"ץ של הקיבוץ מהטלפון שלי: 'הם אצלנו בשכונה בבית מספר 2, הם ממש אצלנו. איפה אתם?' אין תשובה. לא ידעתי שבאותו זמן כיתת הכוננות נוטרלה כמעט כולה. כיתת כוננות בקונספט שלה אמורה לתת מענה לחדירה של שניים־שלושה מחבלים. עלינו הסתער צבא".
שמחה אשתו מספרת שחמ"ל המועצה שלח הודעה בווטסאפ שהמחבלים מחופשים לחיילי צה"ל וחלקם מדברים עברית, והורו לתושבים לפתוח רק למי שיאמר את הסיסמה: "צה"ל 13.13". "בשבע בערב שמענו עוד פעם צעדים בתוך הבית", היא מספרת, "ופתאום דיבורים בעברית, 'יש מישהו בבית? זה צה"ל, אין יותר מחבלים בקיבוץ', אבל הם לא אמרו את הסיסמה. ואברום אומר להם: 'איך אנחנו יודעים שאתם לא מחבלים?' והם עונים לו 'אנחנו גולני'. אמרנו 'לא פותחים לכם', והם הלכו ואנחנו נשארנו בממ"ד, אברום על הידית. חצי שעה אחר כך הגיעו אלינו עוד פעם מחבלים הביתה, והחיילים יורים עליהם מבחוץ והם יורים בחזרה מהבית ואנחנו באמצע בתוך התופת. ותוך כדי הטירוף הזה נכנסה עוד הודעה שרק החיילים יגידו, 'זה צה"ל יד שתיים יד שתיים', והיה ברור כבר שיש פה בלבול בקנה מידה בלתי נתפס".
בינתיים, אצל הזוג כהן, המשיכה הלחימה בתוך הבית. בשלב מסוים חיילי צה"ל ירו טילים על הבית, ובתוך הממ"ד דורין ואיתמר חשבו שזה הסוף. "הקירות רעדו", היא אומרת, "בדיעבד הבנו שהמחבלים התבצרו אצלנו והשכנים שלנו, שבדיוק חילצו אותם חיילים, צעקו להם, 'אל תירו לשם טילים, יש שם משפחה', והחיילים שניהלו קרב עם המחבלים אצלנו ענו: 'אין שם אף אחד וגם אם היה הם כבר לא בחיים'. והקרב נגמר והם הלכו. ופחדנו לצעוק כי לא ידענו מה קורה.
"ומבחוץ שומעים נהמות של נמר, נגמ"ש עם גוף של טנק, והוא נוסע הלוך־חזור־הלוך. החלטתי שאני פותחת קצת את חלון הפלדה של הממ"ד וקוראת לחיילים, שיראו אותי. הוצאתי יד מהחלון ושרקתי וישר יריות לכיווני, טק־טק־טק על לוח הפלדה שסוגר על החלון של הממ"ד ומיד סגרתי אותו. היה כבר בוקר מאוחר, יותר מיממה מאז שהתחיל התופת. לא היה לנו מים, אוכל, כלום. כבר לא היה לי חלב לתינוק. החלטתי שבפעם הבאה שעובר נגמ"ש אני צועקת לו. נשארנו ככה עוד שעה והנמר עוד פעם עבר, הוצאתי את הראש, 'הצילו, הצילו, אנחנו פה עם ילדים, תצילו אותנו' והנגמ"ש עוצר, אני רואה כמה חיילים שמוציאים החוצה את הראש ומסתכלים עליי בהלם, רוורס של הנגמ"ש, בדרך הוא רומס כל מה שנקרה בדרכו, חייל קופץ החוצה ואני מעבירה לו את הילדים. איתמר אומר לחיילים: 'כוונו את הנשקים לדלת, אני משחרר את הידית', והוא משחרר וקופץ מהחלון והדלת לא נפתחת. המחבלים שהיו בצד השני שלה כנראה נהרגו".
עשרה קנים של רובים
כל הזמן הזה פיצו וציפי אשתו מסתגרים גם הם בממ"ד. הם התעוררו מרעש הפיצוצים והאזעקות בבוקר. בדרך כלל הם קמים מוקדם להליכה סביב הקיבוץ, אבל בשבת הזו היו מותשים. בחמישי הם אירחו אצלם בחצר מפגש של כל שושלת משפחתו של פיצו. מתוך 156 קרובי משפחה שאותרו הגיעו 117. למחרת, יום שישי, נסעו לארוחת ערב אצל הבת ענבל בתל־אביב וחזרו סמוך לחצות.
טיפוס מיוחד פיצו, איש רעים להתרועע. פגשנו אותו על מדשאת המלון בשפיים מוקף בבני הגרעין שלו, גרעין "יגב" של הנוער העובד קן תל־אביב צפון, הגרעין שהקים את ההיאחזות בערבה שהפכה לקיבוץ גרופית. יחד שמענו את שעבר עליו ועל ציפי אשתו: "חשבנו שהמטח ייגמר תוך דקה־שתיים ונצא מהממ"ד", סיפר, "אבל הפיצוצים לא פסקו. רצתי למקרר, לקחתי בקבוק מים ופירות, מטענים לטלפונים והסתגרנו בממ"ד. במשך 25 שעות שמענו פיצוצים מבחוץ, דיברנו עם הבנות שלנו, התכתבנו איתן, לא ידענו מה קורה. הבנו שיש אירוע גדול מאוד ושיש בלבול גדול.
"קצת אחרי חצות שמענו ירי כבד, צעקות של פצועים, ופתאום צעדים בתוך הבית, דריכות על שברי זכוכית, ואני וציפי נדרכנו, הסתכלנו אחת על השני, כמעט נפרדנו, ואז החלטתי לצעוק 'מי זה?' עונים לי 'חיילי צה"ל'. 'תן קוד', אני מבקש. 'אין קוד', אומר הקול מהצד השני, ואני עונה 'אז אני לא פותח', והוא עונה לי 'אין קוד, תפתח, זה צה"ל', ואני מחליט לקחת הימור ופותח ולפניי עומד רס"ן עם קסדה ונשק בהיכון ומאחוריו אין־סוף חיילים, ואני אומר לו, 'למה לא נתת קוד?' והוא מתעקש 'אין שום קוד', וחייל מאחור אומר: 'המפקד, הוא צודק, יש קוד', והרס"ן עונה, 'אז למה לא אמרת?'
"ובינתיים אני יוצא ורואה חורבן, רצפת הפרקט מלאה זכוכיות ושברי רהיטים, אבל אני מתעשת מהר ושואל 'מי רוצה אספרסו', ושני חיילים אומרים 'רוצים קפה שחור בלי סוכר'. ואני מכין להם קפה והם מתחילים לשתות, ופתאום צעקה 'יש פה מחבלים' והרס"ן אומר לי ולציפי: 'כנסו חזרה מהר לממ"ד', והם יוצאים ואנחנו שומעים ירי כבד, פיצוצים, צעקות, קרב שלם, ורק בתשע וחצי בבוקר סוף־סוף באו לפנות אותנו".
דורין ואיתמר חולצו מביתם שעה אחר כך, בעשר וחצי בבוקר. היא אומרת שהמחזה היה מבעית והלוואי שלא הייתה רואה מה שראתה. "מלא גופות בכל מקום ואני לא מזהה מי זה מחבל ומי חייל ומי אחד השכנים. מלא אנשים שוכבים מתים ובכל מקום, תמונה בלתי נתפסת. והנגמ"ש מתחיל לנסוע ואני מסתכלת על הבית והוא שבור כולו, הקירות מפוצצים, כל הבית בלהבות".
הבן־יוספים חולצו באמצע הלילה. בערך בשתיים וחצי לפנות בוקר הגיעה אליהם הביתה שוב קבוצת חיילים. "הם השתמשו בכל הסיסמאות", אומרת שמחה, "אמרו, 'זה צה"ל יד שתיים יד שתיים 13.13', ואברום פתח לאט־לאט את הדלת ומעברה אנחנו רואים אולי עשרה קנים של רובים שמכוונים אלינו, כנראה הם עצמם פחדו שאנחנו מחבלים". אמרו להם שיש להם שתי דקות להתארגן והם אספו מכל הבא ליד. היה חושך והבית היה הרוס. הובילו אותם לכביש ההיקפי והמחזה שנגלה בפניהם היה מצמרר.
"הייתה עלטה מוחלטת", רועד קולו של אברום, "היינו קבוצה של 80־90 ניצולים, ילדים, תינוקות, אנשים מבוגרים, ראית את האימה והטראומה על הפנים של כולם, ואיבטחו אותנו 30־40 חיילים. צעדנו מההרחבה עד תחנת הדלק בכביש הראשי, על הכביש ההיקפי, צמוד לגדר, אנחנו התושבים צעדנו באמצע ומשני צידי הטור החיילים. וברקע צרורות ירי ופיצוצים, קרבות עדיין מתנהלים בקיבוץ, ומדי פעם המפקד בראש הטור מרים יד וכולם כורעים ברך עם החיילים, מחכים כמה רגעים, המפקד מרים יד, כולם קמים וממשיכים בצעדה, ככה עד תחנת הדלק".
מוקשים בשדות הגזר
הקיבוץ חרב. אלו לא הבתים. יש כאלו שלא נפגעו בכלל ויש שספגו נזק בר תיקון. זה גם לא "הנוי הנפלא". לשתול מחדש תמיד אפשר. המחבלים הארורים העמידו על גג חדר האוכל מקלען שירה גם טילים לעבר כל מה שזז. יותר מחצי מאנשי כיתת הכוננות נהרגו וחלק מאלו ששרדו נפצעו. המחבלים הסתובבו בחוליות בקיבוץ ועברו בית־בית. משפחות שלמות נמחקו. אחת מהן היא משפחת קוץ. כל חמשת בני המשפחה – ההורים לבנת ואביב והילדים רותם, יונתן ויפתח – נרצחו. אנשי חמאס לא הבחינו בין תינוקות, ילדים קטנים, זקנים, חולים. הם רצחו כל מי שנקרה בדרכם.
הקיבוץ עבר טבח נוראי. מספר ההרוגים עדיין לא ידוע סופית, אבל מדובר בעשרות. הטבח שנעשה כאן באנשי המקום הוא בלתי נתפס. כאן, בבארי, בניר עוז, בנחל עוז, בכל יישוב שאליו הגיעו המחבלים. המראות שנגלו לעיני החיילים בכפר עזה לאחר שכל המחבלים נהרגו היו קשים מנשוא ואין צורך להרחיב.
שמחה אומרת שלא תחזור לקיבוץ. "אני כל כך סמכתי על הצבא, אין לך מושג כמה. כשיצאנו הסתכלתי על הבית ונפרדתי ממנו, פשוט נפרדתי ממנו. היה לי ברור שאני לא חוזרת לשם". דורין אומרת שהיא נסערת מדי כדי לחשוב על זה. "וחוץ מזה", היא תוהה, "לאן נלך?" אבל לאיתמר בעלה אין בכלל ספק, "נחזור לשם רק אם ישטחו את עזה", הוא אומר, "הספיק לי עם שכנים כאלה".
ופיצו, שהגיע לקיבוץ כשפדאיונים עוד חדרו מעבר לגבול להטמין מוקשים בשדות הגזר ותפוחי האדמה, לא יודע מה יהיה ונשבר. בקול חנוק אמר לפני שנפרדנו שמעולם לא חלם שכך יקרה לגן העדן שלו. "קראתי למקום הזה לוס פלמס בגלל הדקלים התמירים שכפותיהם הרחבות הטילו צל משגע על מרכז שכונת הוותיקים. ומה שעברנו שם זה אסון שאין מילים לבטא את גודלו. את העוצמה שלו. צריך להמציא טרמינולוגיה חדשה שתצליח לבטא מה היה שם. זה בית קברות, איך נחזור לגור שם? איך נלך בשבילים ונסתכל אחד בעיני השני? יבוא מולי שכן שאיבד את שלושת ילדיו, מה אני אומר לו? שואלים אותי מה שלומי, ואני עונה שקשה לי וכל יום שעובר נעשה יותר קשה מיום קודם. כל יום נוספים שמות חדשים ומתגלים סיפורים נוראיים חדשים. איך אפשר לחזור למקום כזה?"
