בחדר המקלחת של בית משפחה במרכז קיבוץ בארי נותרה על הכיור מברשת שיניים ירוקה וקטנה, עם מעט משחת שיניים של ילדים שכבר הספיקה להתקשות. אפשר רק לדמיין מה עבר על הילד שהתעורר כאן ב־6:15 בשבת, בבוקר של היום האחרון בחייו.
3 צפייה בגלריה
("הכי צעיר שמצאנו היה תינוק ירוי. הכי מבוגר שנרצח כאן היה בן 85". קיבוץ בארי | צילום: גדי קבלו)
מחוץ לחדר המקלחת, בין הסלון למטבח, שוכב מה שנשאר מהכלב של המשפחה, שרק רגליו מלמדות שהיה לבן לפני שפרוותו הוכתמה בשובל העבה של הדם הקרוש שנמתח על הרצפה עד פתח הבית, עדות אילמת לבני המשפחה שנגררו בברוטליות החוצה כשהם פצועים, לצרחות שהידהדו בסלון שעכשיו שוררת בו דממת מוות.
רוב כלי הרכב בכניסה לקיבוץ הם של זק"א. חלקם ממוגני ירי. רק אתמול בערב סיימו המלאכים בלבן את מלאכת החסד הקשה כל כך, ופינו את גופת הקורבן האחרון שאותרה מתחת לשולחן שבור. "הכי צעיר שמצאנו היה תינוק ירוי. הכי מבוגר שנרצח כאן היה בן 85", מספר קובי (50), מתנדב ותיק בזק"א, שאסף חלקי גופות בפיגועי התופת באוטובוסים באינתיפאדה השנייה. "כאן זה אחרת. ממש דומה לתיאורים שקראתי כילד על מה שעשו לנו הנאצים. זה יותר גרוע מהשואה".
למרות שצה"ל הכריז על שליטה בעוטף עזה, אנחנו נכנסים לקיבוץ בשיירה מאובטחת עם האמרים עמוסים בלוחמים. רק לפני שעתיים התנהל באזור קרב קשה בין חוליית מחבלים לכוח צה"ל. המראות בבארי, שעל שמו נקראת אחת החורשות היפות בנגב המערבי, סוריאליסטיים. במרכז הקיבוץ מכוניות פרטיות מעוכות מהטנקים שהסתערו, בכביש 232 מכוניות מנוקבות בעשרות חורי קליעים מוטלות בצד הדרך.
בקיר החיצוני של אחד מבתי הקרקע, ליד הגינה המטופחת, נבקע חור גדול מטיל אר.פי.ג'י שירו המחבלים. שעון הקיר בסלון מראה באופן קבוע את השעה 12:22, הרגע שבו הושמדה המשפחה שחיה כאן בטיל קורנט לתוך הבית. בין השברים המפויחים מפוזרים ספרים מהספרייה המפוארת שהייתה בסלון, והספר שעף עד לכניסה לבית, כאילו לקבל את פנינו, הוא מלכוד 22. ג'וזף הלר היה יכול לכתוב מהדורה חדשה על בסיס מה שקורה בישראל היום, אבל המציאות שוב מוכיחה שהיא עולה על כל דמיון.
ידעו שהתושבים יסתתרו
האקדמיה לעברית צריכה להתכנס ולמצוא מילים חדשות שיתארו את הזוועה הזו, כי המילים כבר אזלו, מסכים איתי קצין בכיר שנלחם פה בשבת בצהריים. אין קנה מידה למה שקרה כאן. ברחובות הקטנים והפסטורליים, בין העצים המלבלבים והשיחים הפורחים, מפוזרים שברי רעפים ורסיסי קירות. חמאס הפך את הקיבוץ לעיי חורבות, אבל, מופרע ככל שזה יישמע, השתמש רק רק בחלק קטן מהאמל"ח הרב שאיתו פלש לישראל.
מדי כמה דקות מפלח את הדממה פיצוץ עז מתוך אחד הבתים, שמוריד גשם של רסיסי זכוכית מהחלונות המנופצים. "תקין!" צועק קצין הנדסה בחוץ. אלו לוחמי יהל"ם, שמנטרלים את המטענים שהמחבלים הניחו כדי לפוצץ אותם כשלוחמי צה"ל יפרצו לבתים.
צחנת המוות עולה מכל פינה בקיבוץ. "אתמול ושלשום זה היה הרבה יותר גרוע", מספר אחד הלוחמים. רק ביום שני חוסל אחרון המחבלים שהסתתר כאן, ומאז צה"ל עשה מאמצים אדירים לפנות כמה שיותר מהר את 108 הגופות של קורבנות הטבח בבארי. הסירחון מגיע מגוויות אחרוני המחבלים שפונו מהעוטף ביממה האחרונה. לאור הסיכונים והאילוצים המבצעיים, מאות הגוויות פונו עם שופלים צבאיים אחרי שהפכו לסכנה תברואתית.
"ארץ. זבת. חלב. ודבש", נכתב בפונט חגיגי על לוח קרמיקה מפסיפס צבעוני בכניסה לבית הבא ברחוב הקטן. הישראליות ניכרת מכל פינה: עטיפת דיסק מאובק של יזהר אשדות מההופעה האייקונית בהארד רוק קפה מוטלת על הרצפה המבולגנת; ספרים של גרוסמן וביאליק לצד ספל עם קפה קר ומעופש שנותר על השולחן. על דלת הממ"ד מודבקות תמונות גדולות של ילדים עם שיער שטני, חיוכים ענקיים על פניהם, אושר צרוף. חיים קטנים שנגדעו באכזריות חולנית.
"קלטתי מהר שהמחבלים פיתחו שיטה, ממש טכניקה להגדיל את ממדי הטבח", משחזר מפקד אוגדה 99, תא"ל ברק חירם, שהגיע הנה בשבת ב־9:00 ולקח על עצמו את גזרת הלחימה של העיר נתיבות והקיבוצים עלומים ורעים. "המחבלים ידעו שתושבים יסתגרו בממ"דים, ומי שסירב לצאת הם פשוט פתחו את הבגאז' של המכונית שלו בחצר, הוציאו את הגלגל הרזרבי, הציתו אותו וגלגלו לתוך הבית כדי לזרז את שריפתו. מצאנו גופות של אנשים שמתו מחנק בממ"דים. אחרים נשרפו בחיים, ומי שניסה לברוח מהחלון נורה למוות".
אזרחים כפותים וירויים
רס"ן נריה לנדאו, סמג"ד 890 של הצנחנים, נולד וגדל בקיבוץ סעד הצמוד לקיבוצי התופת נחל עוז וכפר עזה. משפחתו עדיין מתגוררת שם. בסופ"ש האחרון הוא סגר עם כל הגדוד שבת במחנה שבמורדות בין ירושלים לנבי מוסא. הגדוד היה על סף תחילת שבוע האימונים הקשה ביותר, "שבוע מלחמה". דרוכים ומצוידים, נריה מצא עצמו בשבת בבוקר על מסוקי חיל האוויר, מוקפץ עם מאות לוחמיו לשדות הקטל שהיו עד לפני פחות משבוע נוף ילדותו.
למרות המתח הנפשי והדאגה הכבדה להוריו שהסתגרו בקיבוץ הסמוך, הוא הוביל את לוחמיו לקרבות עזים מטווח אפס, כדי להציל את מי שנותרו מקיבוץ נחל עוז. מפקדו, מג"ד 890 סא"ל יוני הכהן, מנגב מדי פעם דמעה מעינו השמאלית, הנפוחה והאדומה, אבל לא מבכי. הוא נפגע מרסיס במהלך ההסתערות, אבל לא עצר לרגע. בצוק איתן הוא נלחם לא רחוק מכאן, בחאן יונס, אבל הקרבות כאן היו אחרים לחלוטין: לפתוח זיג (זווית ירי) בין גופות של ילדים, לדלג מעל אזרחים כפותים וירויים.
המג"ד הקשוח מבקש לא לדבר על החלק בזה בקרב הארוך, שנמשך כמעט יממה רצופה. "כוח אחר שלנו נשלח במקביל לחלץ תצפיתניות ולוחמי גולני שהיו תחת מצור כבד במוצב נחל עוז. היינו צריכים לחלק נכון את הכוחות", הוא מספר. סא"ל הכהן איבד שני לוחמים, החפ"ק שלו נפגע, מ"פים נפצעו בזה אחר זה וכבר למחרת התעקשו לחזור הנה.
עכשיו הוא חייב את כולם כשירים, בעיקר נפשית, כי הקשה מכל עוד לפניו: לחטיבת הצנחנים מיועד תפקיד מרכזי בתמרון הקרקעי המורכב ברצועת עזה שהולך ומתקרב. "לקחתי להם את הפלאפונים, שלא ייראו שום סרטון זוועות", הוא אומר, "ובעיקר אני לא נותח להם רגע של מנוחה. גם בהפוגות המעטות אני מעסיק אותם שלא ישקעו. הם בני 18, 19, ואני חייב אותם כדי להכריע את חמאס. רק התחלנו".
ביציאה מהרחוב, ליד הגדר ההיקפית, ניצבים שני שלדים מרוסקים לחלוטין של ג'יפים. ההרס בהם כה גדול, שנדרשת דקה של התבוננות להבין שזה ג'יפ דוד ממוגן של צה"ל ולא טנדר של חמאס. גווית הברזל המפויחת נותרת גלעד למכה הכואבת שספג פה צה"ל בשבת, המכה הקשה בתולדותיו. אבל חייל אחד מסרב לקבל זאת, את הקושי באבחנה אם זה שלד של רכב צה"לי או של חמאס, והוא מציב עליו את דגל ישראל.
