מלחמה היא אירוע נורא עם השלכות ארוכות טווח. מלחמה בהפתעה, עם היקף הרוגים ונפגעים שלא ידענו מעולם תוך יממה, היא אסון בסדר גודל שהדעת לא תופסת. כזה שאמור להזניק באופן מיידי את כל מערכות החירום והשגרה, כי ברור שכמות האתגרים בשטח היא בלתי נגמרת. עם ישראל הבין את זה מיד, ממש עם פרוץ המערכה. כבר בשעות הראשונות אזרחים התגייסו לתת סיוע בשטח ובעורף - מי באומץ לב ותושייה מעוררת השראה ומי ביצירתיות או בכלים בסיסיים של רשתות חברתיות מהבית. מה התרחש בשעות האלו במשרדי הממשלה? איש לא ידע. בבריאות, ברווחה, בכלכלה, בחוץ - היו עסוקים בלאסוף את הלסת מהרצפה. כך גם בשאר המשרדים המומצאים יותר או פחות של הממשלה הנוכחית, שזכו לשמות מפוצצים שאין מאחוריהם כלום: חוסן לאומי, פרויקטים לאומיים, משרד המודיעין. אבל המצב לא השתפר בתום ההלם.
גם כשהתעוררנו בתחילת השבוע להבנה מסוימת של היקף האסון, המערכות המדיניות היו משותקות או פעלו באופן חסר ושערורייתי. שום גורם רשמי לא ריכז או פנה אל משפחות הנעדרים או אל המשפחות השכולות. לא הוקמו מוקדים מסודרים עם מידע ברור. בבתי החולים התחולל כאוס, וכשאלפי פצועים מאושפזים אף נציג מדינה לא הגיע לשם בימים הראשונים. הורים שנטרפו מדאגה אחרי שבני משפחתם הופקרו לא מקבלים מענה גם ברגע זה - גם כזה שיגיד את האמת: אנחנו לא יודעים מה קורה אבל אנחנו כאן בשבילכם.
בזמן שאודים מוצלים מאש הגיעו מהקיבוצים אל בתי המלון או מרכזי הפינוי, לא חיכתה להם תמיכה נפשית כלל או תמיכה נפשית מספקת. אזרחים טובי לב עם הכשרה מתאימה שלחו את עצמם אל ריכוזי הניצולים בשביל לתת להם עזרה ראשונה נפשית. משפחות החטופים הקימו מטה לעצמן, כי אף אחד לא יצר איתן קשר. ובהסברה? בזמן שחמאס הפיץ משבת בבוקר סרטונים שלא מביישים את דאעש, ומשפחות הנעדרים ניסו להפיץ בכוחותיהן הדלים את תמונות יקיריהן, באתר משרד ההסברה - דממה. נכון ליום רביעי היו שם שישה סרטונים מביכים ולינק לעמוד טוויטר שלא עובד. בזמן הזה בלוגרית הטיולים אלה קינן, אזרחית מהשורה, הפכה למפעל הסברה של אישה אחת כשיצרה את הסיסמה "חמאס הוא דאעש", וגייסה סביבה צייצנים ואנשי פרסום שהפיצו את הזוועות בתיווך מדויק ומותאם תוך זמן קצר לכל העולם ושינו את המשוואה. הפער בין התגייסות העורף לכל פרט, מהקטן ביותר ועד הרחב ביותר, לבין ההתנהלות השערורייתית של המדינה ומערכותיה הענקיות, הוא בלתי נתפס ובלתי נסלח.
הפער הזה לא אמור להפתיע אותנו. אם השירות הציבורי על סף התמוטטות בשגרה, מה נדרוש ממנו בחירום? רק לפני חודשיים פירסמתי בטור זה נתונים שמעידים על קריסת השירותים הציבוריים בישראל: תת־איוש במשרות בכירות, ירידה באיכות המועמדים ומינויים של ממלאי מקום ומינויים זמניים לתפקידים בכירים. כל זה לצד עדויות רבות על ניהול פוליטי וסקטוריאלי צר, שהוביל לעזיבה של המוחות הטובים ביותר במשרדי הממשלה.
"מה שאנחנו חווים עכשיו זה הדיסוננס הכי קשה אי פעם בין החברה האזרחית לתפקוד של המדינה", אומר תומר לוטן, מי שהקים וניהל את "מגן ישראל", המטה הלאומי למאבק בקורונה, ולאחר מכן שימש כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים תחת עמר בר־לב. "השירות הציבורי סובל בתשעת החודשים האחרונים מסקטורליזציה משמעותית ומינויים לא מקצועיים שיצרו מערכת חלשה, לא תפקודית ולא מסונכרנת. על המפעל הזה נחת הלם אטומי שהוביל לקיפאון ופסיביות. גם אחרי שהתחילו לפעול, לא הייתה ראייה מערכתית. הלכתי לאיירפורט סיטי לראות את מוקד הנעדרים שכבר קם. התהליך של קבלת האנשים וקבלת המידע הוא מצוין. השוטרים עושים עבודה יסודית וטובה. אבל זהו. המשפחה הולכת הביתה בלי כתובת, בלי ליווי רגשי, בלי איש קשר. זו החתיכה החסרה שמבהירה את חוסר ההתאמה בין ציפיות לפעולות. מי שמבין בדברים האלו הם לא שרי הממשלה אלא המוח הפקידותי, המקצועי, היצירתי והיוזם. והוא מת. אין בן אדם אחד שיגיד: בואו נראה מה הציבור צריך ונסתער".
✱
בזמן שכל אזרח הוציא לעצמו צו שמונה, רק ביום רביעי הורידו הוראה מנציבות שירות המדינה למפות את מצבות העובדים בשביל להבין את מי אפשר להסיט למקומות אחרים. זה יקרה בפועל רק באמצע השבוע הבא – במקרה הטוב. פעולה פשוטה שיכולה הייתה להתרחש תוך 24 שעות. נכון לאתמול, אין מי שיאסוף ויגדיר צרכים ומשימות לטובת מאות אלפי העובדים המובטלים במשרדים הרבים, שיכולים להוות כוח עזר דרמטי בשעת חירום.
הביטוי הכי כואב ומנותק של ההתנהלות הזו נחשף לציבור בראיון האימה של מנכ"ל משרד רה"מ, יוסי שלי, שתיאר את זיהוי הגופות כתור בסופרמרקט ואת המסיבה ברעים כאירוע שתרם לכאוס. כפי שפורסם אך השבוע, עובדי המשרד עצמם מעידים ששלי לא מתפקד, לא מכנס דרגים מקצועיים רלוונטיים ולא מקבל החלטות והכרעות.
"בנקודת הזמן הזו דרושה מנהיגות מקצועית", אומר לוטן. "כמו בקורונה, שהייתה סיטואציה כל כך משברית ומלאה באי־ודאות שפשוט הזיזו מהשולחן את כל פסי היצור המוכרים ויצרו משהו חדש. כל מה ששלי היה צריך לעשות בראיון זה להפגין לציבור שיש על מי לסמוך. לשדר לאנשים שעברו תופת כרגע שאנחנו כמדינה מבינים מה מציק לכם או מה מפחיד אתכם. שגם אנחנו בבלגן, אנחנו מנסים להיות הכי טובים ואנחנו מדברים איתכם על זה. תחשבו שמנכ"ל משרד רה"מ היה מתייצב ואומר שעומלים על הקמת מינהלת משפחות לאומית שפועלת אזרחית ולא רק צבאית למען הנעדרים והחטופים. לא רק פונקציה של מי שעושה משא ומתן, אלא האדם שמנהל מאות משפחות שצריכות לקבל מידע, ליווי, טיפול. זה הרי אירוע ארוך". בינתיים, כל התמיכה במשפחות היא של החברה האזרחית, כמעט בכל הרמות.
ומה לגבי האתגרים האדירים שצפויים לנו ממש מעבר לפינה? צריך היה להיערך אליהם מהיום הראשון למלחמה: חיזוק דרמטי של רפואת הנפש לאור עוצמת וכמות הטראומה, טיפול בעסקים קטנים ובעצמאים, חיזוק מערכי הרפואה והשיקום, תוכנית עבודה בחירום למשרד החינוך וכמובן שיקום העוטף. לצערנו, אין הבנה של גודל השעה וגורלה. הדרך לצלוח כאלו משימות היא חתירה לפתרונות מהירים ורוחביים כמו בשלב הראשון בתקופת הקורונה, כדוגמת מענק מהיר לכל משפחה ועסק מהעוטף, עיבוי מהיר של מערך בריאות הנפש, מוקד לפתרונות חינוך לילדי העוטף ועוד. ביום רביעי יצאה הודעה על הקמת שולחנות עגולים מטעם משרד רה"מ, אבל זה מהלך שבמקרה הטוב ייתן מענים בטווח הבינוני במקום להשתמש בפתרונות שכבר נוסו והצליחו.
עדות נוספת לאוזלת היד של נבחרי הציבור היא שנכון לאתמול, אף אחת מוועדות הכנסת לא התכנסה לדון בנושא המלחמה, ותוכנית למענה מהיר וראשוני לא פורסמה. לשם השוואה, ועדות התכנסו בכל שבוע בפגרה בשביל להעביר סעיפים שהיו דחופים לקואליציה במסגרת התקציב או בשביל לקדם את הרפורמה המשפטית.
"אנחנו מדברים הרבה על ההתגייסות הישראלית האדירה. אבל חיבוק זו לא מדיניות ציבורית. זה חשוב ומרגש, אבל אם אין פסיכולוג ביישוב ואין נשק בכיתת כוננות זו מדיניות ציבורית. זה לא מספיק להגיד, 'נחבק את המשפחות'. צריך לשפוך פה המון משאבים ובשביל זה צריך מנגנונים. זו עבודה כביכול אפורה אבל היא הכרחית", אומר לוטן.
הרחבת הממשלה וכניסתם של חמישה שרים נוספים היא הזדמנות פז לעשות סדר ולקרוא לסוסים הדוהרים של השירות הציבורי להתגייס למערכה. חיילינו לא זקוקים לעוד במבה וקולה, וישנם אנשי מקצוע רבים מאוד שישמחו להיות מנותבים באופן יעיל ומוסדר למשימות מורכבות.
✱
בינתיים, עם ישראל מתגלה במלוא תפארתו וטוב ליבו מכלל הקבוצות והמגזרים. מחילוצים הרואיים שהובילו אזרחים תחת אש ועד דאגה לחיילים ולניצולים לכל פרט. המסעדות המובילות הכשירו מטבחים תוך שעות בשביל לספק מזון חם לחיילים מכל המגזרים, אנשים פרטיים הרימו מערכי מתנדבים בכל הארץ, אנשי המחאה שהתרגלו להשתמש בקבוצות הווטסאפ העצומות לארגון הפגנות הפכו לרשת אנושית של עזרה הדדית, הקהילה החרדית התנדבה בהמוניה לטיהור מתים, חפירת קברים וארגון הלוויות ושבעות, ובכפר־קאסם העירייה יחד עם מתנדבים פינו מבנים לטובת ניצולים.
דנה גת, בלוגרית יין וצייצנית עם יותר מ־19,000 עוקבים, הפכה למפעל סיוע של אישה אחת שנותנת מענה גם לבקשות ההזויות ביותר. "הבנתי שאני חייבת לעשות משהו לפני שאני אתחרפן מדאגה", היא אומרת. "ראיתי שיש הרבה נעדרים, וכל מה שיש לי זה המון עוקבים בטוויטר, אז התחלתי לפרסם תמונות. כשהבנו את היקף גיוס המילואים היה ברור שלא יהיה להם ממש מה לאכול, אז כבר בערב שבת פתחתי קבוצת ווטסאפ שקטה למי שרוצה לעזור. היום יש לנו 3,000 מתנדבים והקיבוץ שאני גרה בו בצפון נתן לי חדר לניהול הפרויקט. התחלתי עם טלפון על המיטה שלי ועכשיו אנחנו מנהלים ספקים, הסעות ותרומות מדן ועד אילת. הוצאנו משלוחים לחיילים, למפונים, לשוטרים ולכיתות כוננות של ביגוד חם, מטענים, משקפיים למי שנשבר, מים ואוכל, מוצרי פארם, ולצערי גם ציוד רפואי בעשרות אלפי שקלים. אני עובדת ישירות מול ספקים, אליהם הגעתי בכוחות של הרשת החברתית. עכשיו גם יהודי ארצות־הברית התגייסו לסייע".
באילו בקשות ייחודיות נתקלת?
"ביקשו ממני טנדרים לשינוע גופות, ביקשו נשק אבל הסתפקו גם רק בגרזינים, ביקשו שנמצא סיירים ליישובים או שנקנה שער חדש לקיבוץ. מה שאנחנו לא יכולים לקחת על עצמנו, אנחנו מפנים לחמ"לים אחרים. אזרחים תמיד זזים יותר מהר מהמדינה הכבדה, אבל לצערי המצב פה לא רגיל. הייתה פה הפקרה שעוד ידובר בה. עכשיו צריך להתמקד בעשייה".
✱
לפנינו מערכה שכל־כולה חוסר ודאות, כל כוח אזרחי הוא ברכה – גם לנותנים וגם למקבלים. מובן שיש הרבה רצון טוב ולפעמים גם הצפה, אבל אפשר בכלים פשוטים יחסית לתכלל גם את המערכים הוולונטריים ולנתב את הכוחות האזרחיים באופן יותר יעיל ומדויק באמצעות מערכים ממשלתיים. הימים הארוכים והקשים הללו מייאשים מאוד, השבר מול המדינה הוא עצום, אבל אם יש משהו בהיר וברור הוא שהסוד טמון באנשים. והחומר האנושי בכלל קהילות ישראל הוא אדיר, המנהיגות שבשטח היא מראה חדה להיעדר המנהיגות בצמרת. עם האנשים הטובים האלו שסביבנו, בחזית ובעורף, ננצח את המערכה האיומה הזו. אבל איתם גם נבנה את החברה שאנו ראויים לה ביום שאחרי. והיום הזה יגיע.
תמונה אחת שווה | כפר עזה / יום שלישי / צהריים
מקיבוץ כפר עזה לא נותר הרבה. חלק גדול מתושביו נרצחו באכזריות, רבים פצועים או נעדרים וחטופים. הבתים היפים הפכו לקיני מחבלים. לצד אחד הבתים ניצב חייל בעמדת מארב. שקית במבה זרוקה לידו, אולי מהחבילות הרבות שירדו לשטח. הנשק קדימה, יד אחת על המחסנית. והיד השנייה? היא מחזיקה כלב קטן ולבן, שאולי עוד יזכה לשוב לבעליו. למרות המראה הסוריאליסטי, אין דיסוננס בין החייל לכלבלב. מי שבא להציל חיים - כל החיים יקרים בעיניו.
בבסיס אחר, חייל גבעתי עייף הביא לאחת הנשים שהגיעו לדאוג למילואימניקים קופסה עם גורי חתולים. אמא שלהם ברחה והוא לא מצליח לטפל בהם כי הוא נכנס לפעילות. "אלה חתולים שנולדו במלחמה והיה חשוב לנו שיחיו. תודה בשם כל הפלוגה שלי", הוא כתב אחרי שסיפרה לו שנמצא להם בית חם.
בימים שבהם רוע מוחלט וטהור מתגלה לנגד עינינו, מתחדד ההבדל בין צבא הגנה לארגון טרור. בין חייל שמציל כלב קטן, גורי חתולים, לבין רוצחי תינוקות.
