אנשים שואלים אותי, מה מרגיש נביא זעם שנבואותיו מתממשות? איך מרגיש היסטוריון שהעמיד מראה בפני ההנהגה שלו, והיא ניפצה אותה, או התעלמה ממנה? איך מרגיש אב שקול המצביע על התפיסה המוטעית המוחלטת של השגת השקט במחיר של הפקרת כל ערך ביטחוני, וההנהגה הצבאית והפוליטית מצקצקת, "עזבו, הוא אב שכול"?
לכל אלה השבתי, מי שמפקיר חללים, ינטוש גם את הפצועים ויפקיר את החיים. אתם מחזקים את חמאס, והוא יתקוף. ואכן, חמאס תקף. וכן, אין חומה העומדת בפני אויב נחוש.
הדר, לוחם וקצין מצטיין של סיירת גבעתי, נחטף לתוך מנהרה במארב של חמאס שניצל הפסקת אש הומניטרית. חבריו לנשק סיכנו את חייהם כדי לחלץ את חברם הפצוע. מפקדיו הבכירים כשלו להביאו. הרמטכ"ל גנץ סימן את מתחמי בתי החולים והמרפאות ברצועה כאתר רגיש שאסור בכניסה. ההתקפה לחילוצו של הדר הפצוע נעצרה במוצב החמאסי הריק קטנקא בפאתי העיר רפיח, לא רחוק מהמרפאה אל־נג'אר. למרות שידעו שהמנהרה שאליה חטפו אנשי חמאס את הדר מובילה לבית החולים. התקפת החילוץ חניבעל שיזם מפקדו של הדר, מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר, ושעליה פיקד, נעצרה לפני בית החולים, וכוחות גבעתי, הצנחנים והשריון, והכוחות המיוחדים והמובחרים שבעולם - שכולם היו שם - לא נכנסו לבית החולים כדי לחלץ את חברם הפצוע. לא היה במקום אויב, לא היה איום על הכוחות ובכל זאת, הלוחמים לא נכנסו לחלץ את מפקדם הפצוע. למחרת העביר האלוף פולי מרדכי לבית החולים הזה גנרטור.
מאז משפחתי נאבקת להשיב את הדר משדה הקרב, ואינה מצליחה. למרות ההבטחות והערבות - המנהיגות הפוליטית, הצבאית והדתית החליטה לוותר על חייליה המתים ולא להשיבם למולדתם, גם כשיכלה לעשות זאת. וכך במשך תשע שנים, חודשיים ושבועיים, אנחנו מנסים להשיב את הדר מגבעתי ואת אורון מגולני משדה הקרב. מהר מאוד הבנו כי חוסר הרצון לאתגר את ארגון חמאס נובע מפחד. פחד ההורס את ערכי צה"ל, ערכי החברה הישראלית, ויוצר איום צבאי.
×
כך החלה ההתמכרות ל"שקט הביטחוני". ניתן לחמאס כל מה שידרשו ובלבד שלא יירו רקטות, שלא ישלחו עפיפונים ובלונים לשרוף את ארצנו, שלא יצלפו בראשיהם של חיילינו, ואסור להפעיל עליהם שום לחץ כדי להשיב את חיילינו הביתה. כשדרשתי לדעת באיזו עדיפות עומדת השבת החיילים בדירוג של הצבא, פעם אחר פעם לא נעניתי, עד שיום אחד הראו לי: א. אוכל, ב. מים, ג. תרופות, ד. חשמל, ה. ביוב, ו. משכורות, ז. שו"ן (שבויים ונעדרים). שם היו שני החיילים המצטיינים האלה, אורון מגולני והדר מגבעתי, בסעיף ז', מתחת לביוב של עזה, מתחת למשכורות שניתנו לחמאס. הכל תמורת "השקט הביטחוני".
החרדה האישית שלי לא נבעה רק מהוויתור של הצבא ושל המנהיגות על בני הלוחם, על מחויבותם ועל הבטחותיהם, החרדה שלי הקיפה ממש את אובדן הערכים הצה"ליים של ערבות הדדית ושל רעות ואת אובדן היכולת ליזום מהלך צבאי. היה ברור לי שאנחנו עומדים לשלם בדם על ההפקרה הזו. כל מה שלמדתי, כל מה שלימדתי הצביע על כך. וכך נמשכה ההתכחשות הגורפת להשבת חיילים משדה הקרב למרות ההזדמנויות שעמדו לפני ההנהגה, ובמקביל תמיד התחדדה הקונספציה הנבנית על בסיס הפחד מחמאס. תמיד כשדרשנו להשיב את החיילים, הדר ואורון, הטיחו בפנינו - "אבל באיזה מחיר?" היום הבנו את המחיר.
לפני ארבע שנים, כתב קצין צעיר, שנלחם בשעות אלה בחירוף נפש באויב, מאמר מנומק על "תסמונת הגדר". "אנו לוקים בתסמונת הגדר", כתב, "הגדרות הפכו מכלי הגנתי טקטי למכשול תודעתי וחסם מחשבתי... למרות שקיימות דוגמאות היסטוריות מדאיגות של גדרות ביטחון שנכשלו, כמו קו מז'ינו או החומה הסינית וקו בר לב... הישענות גוברת על הגנה והתבצרות מייצרות הטיות אצל המפקדים, וההטיות משפיעות על היכולת המבצעית". כשהחלו לבנות את "המכשול", ניסיתי להסביר לכל מי שהצלחתי לתפוס בדש בגדו, שבניית המכשול גורמת להתאהבות פטאלית בו, התאהבות העולה ככל שהמחיר הכספי יקר יותר. וכך קברנו מיליארדים במכשול וכך התאהבנו בו עוד ועוד, וכך תלינו בו את יהבנו ואת חלומותינו וכך ביטלנו את התמרון, את הזהירות, כך הפקרנו את ההגנה אל מול אויב "שאיננו טכנולוגי", כך העמקנו את המכשול התודעתי. ב־7 בדצמבר 2021 חנכו את המכשול. הקצין שכתב את המאמר לא הוזמן לטקס. בצילום ההיסטורי היו הרמטכ"ל כוכבי, אלוף פיקוד הדרום, ושר הביטחון בני גנץ שאמר: "מציבים קיר ברזל, בטון וסנסורים בין חמאס לתושבי הדרום. עם המכשול הזה, אנחנו מעניקים חומת הגנה לתושבי הדרום, ולא פחות חשוב - תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח". מכל המקומות בחרו האישים הנכבדים להתייצב דווקא ליד נתיב העשרה, מושב שהגנו עליו שלוש חומות ישנות ומכשול אחד חדש. עד שמחת תורה.
×
אמרתי זאת בכל מקום, צעקתי את זה ב"חץ שחור", אתר ההנצחה של פעולת התגמול שהשתבשה לחלוטין והביאה למספר הרוגים ופצועים נורא. ההחלטה שקיבלו הלוחמים אז הייתה לבצע את המשימה בכל מחיר, ולהביא את כולם חזרה, חיים פצועים ומתים - בכל מחיר. כך עשו. היה זה בשנת 1955. ביקשנו לא לאבד את זה. עמדנו ב"חץ שחור" 286 שבתות רצופות, בחום ובקור, כששרפו את השדות והפריחו בלוני תבערה, כשירו טיל על אוטובוס. עמדנו שם עם כל ידידינו מהדרום ונאבקנו להשיב את הדר ואורון משדה הקרב. במשך תשע שנים ארוכות רק משפחות גולדין ושאול שיחקו על המגרש, עם ישראל השקיף מהטריבונה. בשמחת תורה, נפלה הטריבונה.
ההתקפה של חמאס בחג שמחת תורה, ניפצה את החברה הישראלית, וכעת עלינו לבנות אותה מחדש. כמו בכל ההתחלות הקשות, החברה הישראלית תקום מתוך המלחמה. מלחמה שהאתגר בה הוא חברתי בה במידה שהוא צבאי. חמאס, ארגון טרור, כבש חלק ממדינת ישראל, קיבוצים, מושבים וערים ומחנות צבא, ביצע טבח בתינוקות, נשים, קשישים וצעירים. לקח בשבי חיילות וחיילים, ואזרחים - גברים, נשים, זקנים וטף. מעט הצבא שהיה שם, נכשל בהגנה על האזרחים. האזרחים שהצליחו להציל את עצמם, עשו זאת ללא צבא ההגנה לישראל. החברה הישראלית עומדת כעת באתגר כפול, הקשה מכל קודמיו. היא חייבת את צבאה שיכבוש חזרה את ארץ ישראל וינצח ארגון טרור, ובעת ובעונה אחת היא חייבת להביא את בנותיה ובניה, חיילים ואזרחים, חיים ומתים למולדתם. בלעדיהם אין חברה ישראלית. אנחנו נצמח מחדש אם ננצח בשני המישורים האלה ביחד ובו בזמן.
כשאמרתי שמי שמפקיר את החללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים, ראיתי בעיניי מנהיגות שלא לקחה אחריות על הפקרתו של בני פצוע בשדה הקרב, והעדיפה את השקט אף שידעה ששקט הוא רפש המפקיר דם ונפש. ראיתי מנהיגות שהשבי התודעתי שבו הייתה נתונה, מסנוור אותה לשיסוי ולפילוג ולשנאה, עד להתרסקות הזאת. ברור לי שהניצחון יגיע והוא יכלול ניצחון צבאי כנגד מי שביצע את הטבח, אבל הניצחון החברתי יגיע כשנשיב את החברה לקדמותה. כשנביא את האזרחים והחיילים שבידי חמאס, מימי מבצע צוק איתן, אורון והדר ועד אחרון החיילים שייפול בידיהם במערכה שתבוא, חי או מת. לא נסיים מערכה כשאנו משאירים בשדה הקרב לוחמות או לוחמים. כשהפקירו את הדר ניפצו את הערכים, ומשלא הביאו אותו הפקירו את הערבות ההדדית. רק אם נחזיר לבנותינו ולבנינו את העוצמה שברעות ובערבות ההדדית, נוכל להתמודד עם אלה שהופקרו לסיוטי הזוועה של הגלות וההתקפות הפרועות ביותר על יהודים חסרי מגן.
כשנלחמנו מול מדינות ידענו, גם אחרי מחדל, הפתעה ומחיר כבד להתגבש מחדש. עשינו זאת בסוף מלחמת יום הכיפורים כשהתעקשנו, כשאנו צרים ומרעיבים את הארמייה המצרית, לדרוש את חיילינו החיים והמתים. חלפו 50 שנה, האויב שמנגד הוא ארגון טרור, על כן חייבים היום להתעקש כפליים על הערבות ההדדית שבהבאת החיים והמתים, החיילים והאזרחים בחזרה למולדתם. ניצחון תודעתי שיביא ניצחון צבאי וניצחון חברתי. ●
