בשנים 2011 עד 2019 שימש רם בלינקוב כיו"ר "כפרית", חברה תעשייתית רב־לאומית שפועלת באירופה, אמריקה וסין ליצור תערובות ותרכיזים לתעשיית פלסטיק שמרכזה בקיבוץ כפר עזה, השולט בה גם אחרי רישומה בבורסה. לפני כן כיהן כמנכ"ל משרד הפנים וכממונה על התקציבים במשרד האוצר; בקיץ 2021 נענה להצעתו של שר האוצר אביגדור ליברמן ונכנס שוב לאוצר. אישיותו בלטה שם כמנכ"ל תובעני, מקצועי, חסר פניות, מחדש וחד לשון. הוא פרש מהאוצר כשנכנס אליו בצלאל סמוטריץ', לא היה מוכן לשהות במחיצתו של פוליטיקאי משיחי וסיפוחיסטי. ביום ראשון השבוע הנפיקה "כפרית" הודעה לקונית לבורסה על הפסקת הפעילות של המפעל בקיבוץ כפר עזה; יתר המפעלים הפזורים בעולם ממשיכים לעבוד.
הפסקת פעילות הוא ביטוי מכובס לתאר את מצב המפעל, או מה שנותר ממנו, ובעיקר את גורל עובדי כפרית אחרי הטבח שחוללו שם הטרוריסטים של חמאס. נדב גולדשטיין המנוח, סמנכ"ל הפיתוח העסקי של כפרית, נרצח יחד עם רעייתו וארבעת ילדיהם באלימות ובאכזריות. בלינקוב מרבה עכשיו לבקר ולנחם את "שארית הפליטה", כדבריו, מהטבח בכפר עזה. הפגישות זיעזעו אותו, פערו בו אותו "חור שחור" עליו דיבר בנאומו הבלתי נשכח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. הוא מצפה לפני הכל, לפני שאנחנו צוללים לנושאי התקציב והמדיניות הכלכלית, ל"התנצלות של ראשי המדינה" מהאזרחים. אלא שעד כה, אומר בלינקוב, הם לא מצאו לנכון להצטדק ולהתנצל. "אף אחד מהאחראים לאסון לא קם ולא הצהיר, אני אחראי, אני מבקש סליחה", הוא מרים את קולו.
לא פחות מכך מכעיסה אותו היעדרות מנכ"לים של משרד הממשלה מיי־שובים בעוטף עזה. בעת מלחמת לבנון השנייה, הוא מספר, נדרשו המנכ"לים לנטוש את הקבינטים הנוחים שלהם ולצאת לשטח, ליישובי הגבול הצפוני. להיות עם התושבים, להקשיב להם, לפתור במקום ומיד את מצוקותיהם. "איפה הם היום?", שואל בלינקוב, "מה הם בדיוק עושים, מחממים את הכיסאות?"
הכעס של בלינקוב מתפרץ ממנו: "כל המנגנון הממשלתי האזרחי צריך היה להיות כבר מגויס לטובת הסיוע בתחומי כלכלה, תחבורה, רווחה, תקשורת, בריאות, מסחר – והוא לא. ממש לא". המינויים הפוליטיים הרבים מתחילת השנה גדשו, גם לדעתו, את צמרת השירות הציבורי באנשים "לא מתאימים, לא מקצועיים, לא אחראיים". בלינקוב מציין לטובה את רשות המסים, שכבר דואגת לפיצויים לבעלי רכוש שנהרס בלחימה.
שאלתי את בלינקוב: לו אתה עדיין באוצר, מה היית עושה? אל מול אי־הוודאות הגדולה, הן ביחס להיקף הלחימה בדרום והן ביחס לסיכויי לחימה מקבילה גם בצפון? "צה"ל צריך לדעת שאין מגבלת תקציב ללוחמה שלו. עליו לחתור להשיג את היעדים שקבעה הממשלה בלי לעשות חשבונות של הכנסות והוצאות", הוא מסביר. ובכל זאת, הרי יש מסגרות לתקציב, לא כן? בלינקוב: "בתקציב המדינה לשנה זו ולשנה הבאה נכללות רזרבות גדולות מאוד ליעדים קואליציוניים, רובם יעדים שאין בינם לבין טובת המשק ולא כלום. מה שכבר הוצא - הוצא, אבל את הסכומים שנותרו, מיליארדי שקלים רבים, צריך להסיט מיד למימון המלחמה ובעיקר למימון ההוצאות האזרחיות הכרוכות בה".
העצה־המלצה של בלינקוב זהה לזו של פרופ' צביקה אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן, שאומר: "את ההוצאות התקציביות הגדולות לפתחינו יש לממן מהתוספות התקציביות והכספים הקואליציוניים שקיבלו מפלגות הקואליציה, 14 מיליארד שקל בשתי שנות תקציב. אלו תמיכות סקטוריאליות לא סבירות". ואם המקור הזה לא יספיק "דרוש ומותר להרחיב זמנית את הגירעון התקציבי". בלינקוב, וכמותו כלכלנים במשרד האוצר עצמו, שוללים מכל וכל את ההצעה לחזור ל"משטר של קופסאות" המאפיין את ניהול התקציב של ממשלות ישראל במצבי חירום מיוחדים, האחרון בתקופת הקורונה. "קופסה" היא הוצאה ציבורית מיוחדת שאינה, כביכול, חלק מתקציב הממשלה ולכן משוחררת ממגבלות חוקיות מן הצורך להציג מקורות למימונה. בלינקוב מזהיר משימוש בשיטה פסולה זו: רק בלי חשבונאות יצירתית המסתירה את התמונה התקציבית האמיתית.
שאלת לבנון
חשוב מאוד להפריד בין עלות המלחמה לבין נזקיה. העלות תשתקף ישירות בתקציב הביטחון; עם סיוע אמריקאי צבאי מוגדל ובאין מלחמה רב־חזיתית, בלינקוב וכלכלנים שעבדו בעבר במערכת הביטחון סבורים שיש לצה"ל די משאבים לנצח ולהשיג את מטרות הלחימה. מה גם שארה"ב כבר הבטיחה סיוע צבאי מיוחד בשני מיליארד דולר והיד שלה עוד נטויה. לכל היותר, אומר אחד מהם, יפסיקו לבנות עוד מגדלים בקריה בת"א ויעברו לנוהל חיסכון בתחומים לא־חיוניים אחרים. גורם כלכלי־ביטחוני: "החשב הכללי באוצר מחובר למחשבי לצה"ל ורואה בכל יום לחימה מה עולה וכמה".
לעומת זאת קשה להעריך את נזקי המלחמה, במיוחד העקיפים, למשק הישראלי. גיוס מילואימניקים בקנה מידה עליו החליטה הממשלה, עד 7%־8% מכוח העבודה, יפגע בהכרח בתוצר המקומי, למרות הזמניות שלו. הוא יגרור גם מחסור חריף בעובדים בענפי משק יצרניים בהם לא צפויה ירידה מקבילה בביקושים. אחד הפתרונות הנשקלים: הסטה של כוח עבודה זר מענפי שירותים לתעשייה ובנייה, באמצעות תמריצים כספיים.
מנגד, צפויה גם ירידה שכבר מורגשת בקניות של מוצרים ושירותים לא חיוניים, מעריך בלינקוב, כפי שקרה בחודשי עימותים בגבולות. "עסקים קטנים ובינוניים, ואפילו גדולים, עלולים למצוא את עצמם בחנק ועל המדינה לסייע להם במהירות ובנדיבות – במיוחד למי שהתגוררו בעוטף עזה", אומר בלינקוב. שיקום הדרום צריך להיות, לדעתו, היעד מספר 1 של המדיניות הכלכלית־חברתית לשנה הקרובה. נכון לסוף שבוע זה, אלפי עובדי תעשייה ויצור בדרום נותרו ללא תעסוקה. לא רק בתיהם, גם מקומות התעסוקה שלהם נהרסו".
התרומה של עוטף עזה לתוצר המקומי של ישראל אינה גדולה, אחוזים ספורים, אך במקטעי אספקה מסוימים משקלה קריטי. רשימת המפעלים שהייצור בהם הופסק כוללת – לצד כפרית – מפעלי מזון רבים בברור חיל, בניר יצחק, בניר עם, ביד מרדכי, בספירים, בשדרות ואפילו באשקלון ונתיבות.
גם החקלאות בשדות בקרבת גבול עזה הושבתה כמעט כליל, לא רק בגלל המלחמה וההרג, אלא בשל ההימלטות ההמונית של עובדי החקלאות הזרים ומגבלות הצבא. אין חליבה של פרות, אין קטיף עגבניות, אין עיבוד אדמה. לכך מתווסף מחסור באמצעי תובלה – הצבא החרים משאיות רבות – וקשיי שינוע.
הפגיעה הישירה ברכוש, בנדל"ן, בתשתיות ובמלאי היצרני הייתה עד כה ממוקדת גיאוגרפית ביישובים צמודי גדר. אבל "פתיחת חזית נוספת מול חיזבאללה תשנה את התמונה מהיסוד", אומר בלינקוב. טילים ארוכים טווח ומדויקים שיכוונו מלבנון למרכזי כלכלה ותשתיות יסבו לנזקים ארוכי טווח לפוטנציאל היצרני וליכולת ההתאוששות של המשק הישראלי כולו בהיקפים שאין שיטה לאמודם מראש. לזמן הקצר יוכל אמנם האוצר להיעזר בכספים שהצטברו בקרן פיצויים ממשלתית (14 מיליארד שקל נכון לעכשיו) אך הקרן "לא תספיק לכיסוי השיקום כולו", אומרים באוצר. כדי לממן את החזרה לכלכלה צומחת אפילו הנוקשים בבכירי האוצר לא חוששים מפתיחת מסגרות התקציב ועלייה מסוימת בחוב הממשלתי הפנימי. זו גם ההמלצה המתגבשת של נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, שכהונתו הוארכה כחלק מעסקת הצירוף של המחנה הממלכתי לממשלת נתניהו. ההארכה בהחלט מיטיבה עם המדינה – אבל לא די בה. כפי שנכתב כאן פעמים רבות בשנה החולפת, פרופ' ירון הוא הנגיד המועדף ל־2024 ו־2025. למה? הסתכלו רק על החלטותיו (מרחוק, מכנס קרן המטבע הבינלאומי במרקש) השבוע: התערבות חריגה בשוק מטבע החוץ במטרה לייצב את שער השקל מול הדולר ונכונות להזרים כסף נזיל למערכת הפיננסית בסכומים אדירים. בלינקוב: "החלטת הנגיד למכור דולרים ממלאי הרזרבות הגדול כדי למנוע פיחות חד והתפרצות אינפלציונית מבורכת מכל הבחינות. הדבר האחרון שהמשק צריך עכשיו זו האצת אינפלציה בגלל פיחות מבוהל". המשכיות בתפקיד הנגיד היא רק אחת מההשלכות הכלכליות החיובית של כינון ממשלה מורחבת; השפעה חיובית נוספת תהיה להודעה על הקפאה של המהפכה המשפטית האומללה. "לפחות עננה שחורה אחת התפזרה מעל ראשינו", אמרו לי ביום חמישי בבוקר מנהלי חברות טכנולוגיה.
יש בקרב כלכלנים מי שמנסים לספק לציבור מספרים מדויקים, כמו ההערכה שהמלחמה הנוכחית למיגור חמאס תגרע מהתוצר המקומי הישראלי 2% עד 2.5% במצטבר עד סוף השנה הבאה. אלו חישובים לא רציניים; ההערכות על נזקי המלחמות בעבר לא עמדו במבחן המציאות לאחר סיומן. אחרים מציעים השוואה עם מלחמת יום הכיפורים ומדברים על "העשור הכלכלי האבוד" אחרי המלחמה ההיא. זו השוואה מופרכת מכל הבחינות. אכן ישראל סבלה מעשור כלכלי הרסני, אך הוא התחיל ב־1977 ומקורו לא במלחמה אלא במדיניות הכלכלית ("הליברליזציה") הסהרורית והמסוכנת של ממשלות ישראל עד 1985. הלקח לשרי הממשלה הנוכחית מהאירועים ההם מסתכם בביטוי המצוטט של הנשיא ביידן: אל תעשו זאת! זה לא הזמן למהפכים כלכליים, זה לא הזמן לרפורמות חדשניות וזה לא הזמן לבזבוזים. זה הזמן למדיניות הדוקה, שקולה, זהירה ונדיבה עם הנפגעים, רק איתם לא "עם העם".
כלכלת טרור
להלן תמצית התפיסה השגויה שהדריכה מ־2007 את המדיניות הישראלית כלפי הרצועה: בעזה קמה מדינת חמאס, שהיא במהותה נכס אסטרטגי לישראל בגלל הפילוג שהיא יצרה בקרב הפלסטינים. חמאסטן בעזה מוריד מהפרק את רעיון שתי המדינות, לפיכך עלינו לעודד את כלכלת עזה כדי לסייע לשליטיה האסלאמיסטים להרגיע את התושבים ולזכות בתמיכתם.
גם כאשר המשטר הצבאי של חמאס בעזה התעצם והחמיר, מעטים בדעת הקהל הישראלית – ומעטים בין המומחים הכותבים ניירות עמדה באוניברסיטאות ומכוני מחקר – הסתייגו מהגישה הרואה את עתיד בעזה במתן היתר לעוד כמה עשרות אלפי פועלים עזתים לעבוד בארץ.
כך הפך מלכוד עזה למלכוד עצמי של ישראל. ביולי 2019 כתבתי כאן: "אין סיכוי ממשי שחמאס ישנה את דרכו ואת סדר עדיפויותיו וישים את הפיתוח הכלכלי בראש. המציאות העכשווית שבה 80% מתושבי עזה מתקיימים בדוחק מתרומות חיצוניות ולא מפעילות יצרנית מקומית משרתת מצוין את חמאס. היא מחסלת את מעמד הביניים, משענת המתינות והיציבות, וכובלת את יתרת האוכלוסייה הענייה וחסרת התקווה להנהגה רודנית. כך בוונצואלה, כך בעזה". ובטור מאוגוסט 2022 כתבתי "בל נחיה באשליות. אין אופציה מעשית לקיומה של מדינת עזה. לא תקום שם סינגפור של המזרח התיכון. יותר סביר שתקום סומליה. זו אשליה מסוכנת שבבוא היום נתעורר ממנה למציאות קשה".
בשבת התעוררנו.
בהקשר זה איני יכול שלא להיזכר בתוכניות לפיתוח רצועת עזה שרקם הבנק העולמי, יחד עם ארגוני סיוע, ליום שלמחרת ההתנתקות. הייתי שם, דיווחתי על הדיונים והפנימיים על התלהבות המשתתפים. החממות של היישובים היהודים הנטושים ישמשו, כך קיוו ולכך כיוונו ארגוני הסיוע, לגידולי ירקות ופירות ייחודיים שיש להם ביקוש באירופה, בעזרת מומחי חקלאות מישראל. זמן מה אחרי ההתנתקות הפכו החממות למטווחים של חמאס.
האשליה ולפיה שיפור מה ברמת החיים בעזה ימתן את חמאס סתר את ממצאי המחקרים הכלכליים הרבים על הקשר בין טרור לכלכלה. רק באחרונה פירסם סוף־סוף צוות כלכלנים של קרן המטבע הבינלאומית נתונים נפרדים לרצועת עזה ולשטחי הרשות ביהודה ושומרון, הפרדה סטטיסטית שהמוסדות הרשמיים הפלסטיניים התנגדו לה. התמונה העולה מהם היא צמיחה מהירה ושיפור חד ברמת החיים של הפלסטינים בגדה מול נסיגה חדה בהכנסה, בתעסוקה וברמת החיים של תושבי עזה תחת שלטון חמאס. מ־2007, כאשר ארגון הטרור השתלט בכוח על עזה, ועד השנה שעברה עלתה ההכנסה הריאלית לנפש של הפלסטינים ביהודה ושומרון ב־51%, בשעה שההכנסה הריאלית לנפש של תושבי בעזה ירדה ב־33%. התוצר המקומי לנפש בגדה נאמד ב־5,500 דולר לשנה (במונחי כוח קנייה) ובעזה ב־1,400 דולר בלבד. ההכנסה הכוללת גבוהה הרבה יותר, בגדה הודות לתעסוקה בארץ ובהתנחלויות, בעזה הודות לתמיכת אונר"א ( ארגון הסיוע לפליטים פלסטינים של האו"ם). האבטלה ברשות הגיעה ברבע הראשון של השנה ל־13.5% ובעזה ל־46.5% מכוח העבודה. כל צעיר פלסטיני שני שם מובטל, לעומת כל צעיר שישי בגדה.
אלו שני עולמות כלכליים־חברתיים נפרדים. האחד מטפס במעלה הפיתוח, השני יורד לרמת חיים של מדינת טרור. מיליארדי דולרים שניתנו כסיוע עולמי במישרין ובעקיפין למנגנון חמאס כדי לשפר את חיי העזתים הוסטו לחימוש, לאמצעי רצח ולמזומן במזוודות הבכירים במנגנון. עד שלתורמים עצמם נמאס לפטם במיליארדים ארגון טרור קנאי.
אז מה עושים עם רצועת עזה אחרי הניצחון והטיהור ממשטר האימים של חמאס? מעבירים את השליטה בו לרשות הפלסטינית. זו ההמלצה הברורה היחידה, גם של המוסדות הכלכליים הרב־לאומיים וגם של הארגונים הפנים־ערביים שעד לאחרונה ראו בחמאס בעל בית חצי־לגיטימי ברצועה. כעת ברור שהוא כבר לא.
רם בלינקוב, מנכ"ל האוצר לשעבר: "צריך להסיט מיליארדים מכספים קואליציוניים למימון המלחמה ובמידת הצורך להגדיל את הגירעון"
עסקים קטנים ובינוניים עלולים לקרוס ועל הממשלה לסייע להם מיד בנדיבות כדי להעניק להם חמצן שיאפשר להם לשרוד אחרי שתיגמר המלחמה
