בשבת האחרונה, שמחת תורה, מלאו לאלון דוידי 50. הוא ילד של סתיו 73', נולד שבוע וחצי אחרי שהחלה מלחמת יום הכיפורים. אבל באותו בוקר ראש עיריית שדרות קפץ מהמיטה בגלל האזעקות ומיהר אל החמ"ל העירוני. הוא לא חלם על הימים שיצפו לו.
3 צפייה בגלריה
(דוידי ומשתתפי לווייתו של דוד בן דיין ז"ל השבוע משתטחים בזמן אזעקה. מיעוט משתתפים, לחץ באוויר | צילום: עמית שאבי)
"בשש וחצי בבוקר אני עוד מתארגן בנחת בבית ליום של תפילות", מתחיל לשחזר דוידי, "ומתחילות אזעקות צבע אדום. די מהר אני מבין שיש מטחים על כל ישראל וירי על הגבול. אני מרים טלפון לרבש"ץ שלי, הוא בא לאסוף אותי לחמ"ל, כי אני צריך לקבל תמונת מצב. הוא המשיך לכיוון המשטרה כי שמע שיש שם ירי. הוא היה בקו הראשון שהסתער שם עם מפקד התחנה, עם אנשי כיתת הכוננות, הציל קצין משטרה שנפצע, ותחת אש סחב אותו למיגונית. תוך כדי הוא חטף שני כדורים בכתף ועכשיו הוא מאושפז.
"לא הייתה לנו שום הכנה. התושבים חוו פה 48 שעות, ואפילו יותר, של הסתגרות מוחלטת בתוך הבתים. יש לי תושבים שבגלל נפילות של רקטות על קווי מתח היו גם בלי חשמל כל הזמן הזה. אבל לצד זה אתה רואה התגייסות מטורפת. הצבא מגיע ולאט־לאט משתלט על העסק, מגיעים אליי פה מנכ"ל חברת החשמל יחד עם הצוות, והם תחת אש, מחזירים חשמל לעבודה.
"ובינתיים, כל המשפחה הייתה נצורה בימים הראשונים. עכשיו אשתי נמצאת עם הקטנות בבאר־שבע, יש לי בן אחד שגויס למילואים ושלושת הגדולים האחרים נשארו פה בעיר להתנדב. הגדולה מדברת אנגלית שוטפת, היא במטה ההסברה, כבר עשתה עשרה ראיונות לכלי תקשורת זרים. זה דווקא פרויקט שהוא עבודה של השר עמיחי שיקלי, מרכז הדיגיטל הלאומי של משרד התפוצות. הבן השני אורז חבילות ויוצא לחלק, ועוד בת שהיא בשירות לאומי גם מחלקת חבילות".
לא מפחיד אותך שהם מסתובבים פה בעיר?
"אתה צוחק? זאת העיר שלנו. אני מעודד משפחות לצאת עכשיו, אבל צריך אנשים שיעזרו למי שנשאר".
אתמול, אחרי עוד מטח כבד לשדרות, דוידי קרא לממשלה לפנות באופן מסודר את כל תושבי העיר, וציין כי רבים מהם לא יכולים לעמוד בהוצאה הכלכלית של פינוי עצמאי.
הטלפון לא מפסיק לצלצל
בדרך לשדרות תופסות אותנו שתי אזעקות צבע אדום, שמחייבות עצירה של הרכב ויציאה מהירה אל המיגוניות שפרוסות ברחבי העיר. העיר נראית נטושה, סימני המלחמה ניכרים ברחובותיה, דלת הזכוכית בכניסה לסניף רמי לוי מנוקבת מירי, סימני שריפה על כביש - עדות שנותרה לקרב האימים בשבת.
בכבישים השוממים נוסעים בעיקר רכבים צבאיים, אבל בפתח מבנה העירייה יש המולה רבה. משאיות עומדות בשורה ארוכה, ועשרות מתנדבים פורקים מהן מוצרי מזון, ציוד היגיינה, עורמים מגדל גבוה של קופסאות מטרנה, אפילו אוכל לכלבים יש.
רגע אחד, שרק לפני שבוע היה נראה בלתי אפשרי, מתרחש כאשר מתנדב חרדי מגיע לקחת חבילות מזון לחלוקה, ומי שמוסר לו אותן הוא פעיל "אחים לנשק", אחד מבין מספר אנשים בחולצה הזו. בהמשך יספר לנו הפעיל שהוא עצמו היה ממובילי אחת ההפגנות בבני־ברק. אבל כולם מבינים עכשיו שבתוך רגע אחד, בשבת בשעה 06:30 - בבת אחת חל אצל כולנו שינוי קיצוני.
הרגע הסוריאליסטי הבא מתרחש בשנייה שבה נכנסנו פנימה. בתחתית מסך הטלוויזיה הגדול שמוצב בפתח החמ"ל, מופיע הכיתוב: "אזעקות בגוש דן". עד אותו רגע שדרות סופגת כבר אלפי טילים, המוני מחבלים ביצעו טבח ברחובותיה, אבל דווקא כשהכיתוב הזה מופיע על המסך, אחד הנוכחים בחמ"ל נדרך וקורא בקול רם, בלי לשים לב: "וואו, מטח לתל־אביב".
וזה כנראה חלק מהסיפור, שדרות, העיר שחטפה לה יחדיו, שכבר 23 שנה סופגת, מופצצת, מופגזת, אבל היא כל כך רגילה לזה שגם אנשיה מתרגשים מאזעקה בתל־אביב. אבל השבוע נפל דבר. המטחים העצומים שהעיר ספגה בשבת בבוקר, היו רק הונאה, מסווה להתקפה של עשרות עד מאות מחבלים, וזאת הסיבה שבגללה הגענו ללוות את דוידי לחצי יום בתוך המלחמה.
ברגע הראשון שבו פגשנו את דוידי הוא בדיוק יצא מפגישה עם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. דוידי נכנס אל האולם שמוביל אל החמ"לים השונים. הוא דווקא נראה רענן, מגולח, לובש חולצת פולו, ולפני הכל הוא ניגש לכיור שבתוך האולם, עם אפס דיסטנס, פותח את הברז ומכניס תחתיו את הראש. נותן שטיפה עמוקה לפנים שלו, ואז פונה אל צוות של ה־BBC שמחכה לראיין אותו. הוא מתעקש להתראיין באנגלית. ניכר שהוא בטוח בעצמו ומנוסה בראיונות כאלה. "אני נולדתי תוך כדי מלחמת יום כיפור", הוא אומר, "מלחמה שהפתיעה אותנו. אף אחד לא חלם ש־50 שנה אחר כך תהיה כזאת הפתעה רצחנית שתופנה כלפי אזרחים".
כשהכתב משחרר את ראש העירייה, אני מתפלא על המראה הנמרץ שלו. דובר העירייה ירון ששון מבהיר שעד הבוקר היינו מקבלים תמונה אחרת לגמרי של דוידי. במשך כל ימי חול המועד הוא לא התגלח. מהרגע שבו הגיע, עם תחילת האזעקות, הוא לא חזר הביתה. הוא ישן על מזרן ליד החמ"ל, שלוש שעות בלילה, ורק הבוקר, יום שלישי, הוא ניגש הביתה להתגלח.
אנחנו מתיישבים במשרד והטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. רוב השיחות הן של תורמים או קהילות יהודיות שרוצות להרעיף את כל מה שאפשר על שדרות.
באיזה סוג של עזרה מדובר?
"יש אנשים שרוצים לסייע עם מזון, יש כאלה שרוצים לשלוח מתנדבים. יש כאלה שרוצים לסייע להוציא אנשים החוצה. יש אנשים שמבינים שאחרי המלחמה הזאת נצטרך לעשות הרבה־הרבה פעולות על מנת לשקם ועל מנת לדאוג לכך שהעיר לא תיעצר ולא תיסוג אחורה, אלא נמשיך להתפתח".
אתה כבר מתעסק במחשבות על היום שאחרי?
"ברור. אני יודע מה זה אומר לטפל באנשים בסטרס ובפוסט־טראומה בשגרה של הקסאמים, אז בטח במציאות מורכבת כמו שיש לנו עכשיו. אם עד היום, כשהיה צבע אדום, אנחנו מסתכלים למעלה, בורחים מהטילים ומצילים את החיים שלנו, היום אנחנו במציאות שגם כשאתה רץ לממ"ד אתה צריך לחשוב, 'אולי בכלל יש לי חדירת מחבלים?' לא חלמנו על זה. גם כשדיברו על תרחיש של מחבלים, אמרו חוליה פה, חוליה שם, אבל כזאת רמת התארגנות של אלף מחבלים שמסתערים על היישובים ועל שדרות, זה דבר שלא דמיינו אותו. צריך להבין את עומק המשבר ולחשוב על הטיפול בו. וגם, כמו תמיד בציונות, צריך לראות איך מתוך מכה כל כך קשה, אנחנו קמים גדולים עוד יותר".
תפעול של מלחמה
הטלפון של דוידי שוב מצלצל, ועל הקו שיחת ועידה: קהילה אמריקאית ואשת קשר ישראלית. אם מול ה־BBC דוידי נחוש מאוד, כשהוא מוצא את עצמו בעמדה של בקשת עזרה, לפתע הוא יותר נבוך. הוא מתחיל בכמה מילים באנגלית, אבל אז אומר לאשת הקשר: "מרגלית, אני אדבר בעברית, יהיה לי יותר קל. אני מאוד מעריך את הפניות שלכם ואת הרצון לעזור לנו. אנחנו צריכים ציוד הומניטרי. זה יכול להיות אוכל, ציוד למתנדבים שעובדים בעיר, שכפ"צים וקסדות". האמריקאים רשמו לפניהם, וכמו שעובד המנגנון הזה, בתוך ימים ספורים יגיע משלוח נוסף ברכבת האווירית שמציפה את שדרות.
מה בעצם חסר לכם?
"אנחנו מוקפים ומחובקים על ידי כולם, אבל הצרכים לא מפסיקים להשתנות. כרגע, למשל, יש לנו צורך באוכל. אנחנו מחלקים אוכל יבש למי שנשאר בעיר, וגם אוכל מצונן ששמים במקרר ומחממים במיקרוגל. אנחנו קונים מוצרי היגיינה, וכל אלה הופכים לערכות ומחולקים. במקביל אנחנו צריכים ציוד לאלפים שיצאו מהעיר כמעט בלי כלום ומנסים לעזור להם במה שאפשר".
לפתע נכנס לחמ"ל השר שיקלי, הוא לבוש מדים, דרגות רב־סרן לכתפיו וכובע בייסבול לראשו. "כמה אנשים איבדנו פה?" הוא שואל את דוידי, שעונה: "תושבי העיר, אנחנו סביב ה־20 איש, אבל נהרגו לנו פה הרבה שוטרים וגם הרבה תושבי אופקים. המחבלים באו לפה מוכנים בצורה לא נורמלית. היו שני כוחות שבאו ישר לתחנת המשטרה משני כיוונים. הם ידעו בדיוק לאן הם מגיעים, וכוח אחר שנסע לאורך הציר הראשי של העיר וקצר את כל מי שהיה על הרחוב. יש לנו ארבעה חבר'ה שבכלל היו בספורט, בריצת בוקר לכיוון יד מרדכי, רצחו גם אותם. יש לנו תושבת אחת שעד הבוקר לא ידעו איפה היא. היא שמעה את האזעקות הראשונות ונכנסה לאוטו כדי לצאת מהעיר, ובדרך החוצה רצחו אותה ברכב".
אחרי ששיקלי נפרד, דוידי מספר על שיתוף פעולה יוצא דופן מצד קמעונאים בכירים: "ביום ראשון בבוקר, כשהעיר עוד סגורה, הם התחילו להגיע. ראשון היה איתן יוחננוף. הוא פתאום נופל עליי, אומר לי 'התגנבתי עם האופנוע'. אין לו בכלל חנות בעיר. הוא שואל מה אני צריך, ותוך כמה שעות הוא כבר שולח לנו משאיות. רמי לוי ושופרסל שלחו משאיות. צריך שהציבור יידע את זה. ההתגייסות הזאת היא אירוע מאוד משמעותי".
לנסוע בנפרד, להפחית סכנה
כעת דוידי בשליטה, אבל הוא עצמו מודה שהתקשה נפשית בתחילת המלחמה: "ביומיים הראשונים זאת הייתה דיפרסיה מוחלטת, גם ברמה האישית. אתה עוטף גופות של אנשים שאתה מכיר. אתה מדבר עם תושבים שאתה יודע שהיקירים שלהם נרצחו. עד שיש את הזיהוי והקבורה אני איתם, אחר כך אני מגיע לכל לוויה, אנחנו דואגים גם לאלה שיושבים פה שבעה".
גם עתה הוא יוצא לעוד לוויה, החמישית שלו ביממה האחרונה. שנייה לפני שאנחנו יוצאים מהחמ"ל לכיוון בית הקברות, אחד העובדים שואל אותו: "אתה יודע של מי הלוויה עכשיו, כן?" דוידי מביט בו במבט המום על עצם השאלה ועונה, "דוד בן דיין, אח שלנו".
ביציאה אל כיוון הרכבים, כולנו לובשים שכפ"צים. על זה של דוידי כיתוב בולט, "ראש העיר". עמית הצלם ואני רוצים להצטרף לדוידי ברכב של ירון הדובר, אבל השניים מציעים לנו לנסוע בנפרד. זה הנוהל בשדרות בימים אלה. ממעטים לקחת סיכונים של פגיעות ישירות שיגבו, חלילה, מחיר כבד.
בבית הקברות מודיעים לנו מראש שזאת תהיה לוויה קצרה, החשש באוויר כל הזמן. בקהל יש לא יותר מ־100 איש, כמעט כולם שוטרים במדים. השוטר דוד בן דיין הי"ד נפל בקרב באזור תחנת המשטרה. לידו, בקבר בן מספר שעות בלבד, נקבר סגן שילה כהן ז"ל, מפקד צוות ביחידת שלדג, בן העיר, שהיה בחופשה ויצא להילחם במחבלים. חמישה בורות נוספים כבר נחפרו בחלקה הצבאית והמשטרתית.
הלוויה הזאת קורעת לב באופן מיוחד דווקא בגלל מיעוט המשתתפים בה ובגלל הלחץ באוויר. לאור הנסיבות, נוכחים בה רק מעט בני משפחה המומים, קומץ חברים וכמה עשרות שוטרים. הדריכות של כולם מורגשת היטב. ראש העירייה ניגש להספיד את השוטר שנפל ומבין היטב את תפקידו: חיזוק המשפחה והתושבים גם ברגע המפרק הזה. "דוד היקר, אתה הגנת עלינו, אנחנו נשמור על המשפחה שלך. אני אומר לכם, בני המשפחה, גם אני יתום מאב, אנחנו נמשיך הלאה. אבא שלכם הקריב את החיים שלו כדי שאנחנו נחיה, ואנחנו נחיה. צו חיינו מעכשיו הוא להיות טובים ולעשות הכל למען מדינת ישראל שתצמח ותפרח כדי ששדרות תפרח".
ואז, בעוד דוידי נואם, נשמעת הקריאה המבהילה הזאת, "צבע אדום". בתוך שניות הקהל נשכב על הרצפה ואז מתחילים הפיצוצים מעל ראשינו. בכל הזמן הזה דוידי שוכב בדממה בין באי הלוויה. אחרי כמה שניות, כאילו כל המחזה הזה לא התרחש, הקהל קם על רגליו, אבל אחד מקציני המשטרה צועק: "חברים, נופלים רסיסים מהיירוטים, כולם להיכנס מתחת לעצים".
אחרי דקה נוספת דוידי ניגש בחזרה אל המיקרופון כדי להמשיך בהספד, אבל אחד מאנשי העירייה אומר לו בשקט: "חייבים להזדרז", והוא מעביר את המיקרופון לחזן המשטרתי שמזמין את בני המשפחה לקרוא קדיש. הכל מתנהל במהירות, בכל רגע יכולים להיות שיגורים נוספים, ובית העלמין צריך גם להיערך ללוויות נוספות שאמורות להתקיים בשעות הקרובות. כמה שוטרים ניגשים אל ערימת מעדרים שמונחים לצד הקבר הפתוח ומתחילים לכסות אותו. דוידי ניגש גם הוא, מעביר במהירות אדמה ומכסה את הארון.
ביציאה מבית הקברות אני שואל אותו איך ההרגשה לערוך לוויה חפוזה שגם היא נקטעת באזעקות. "זה המצב שלנו עכשיו", משיב דוידי. "אנחנו מנסים לעשות כל דבר הכי טוב שאפשר. חטפנו מכה אנושה ויש פה כאב נורא, אבל ברור לי שאנחנו נגדל ונצמח, אני באמת רואה את זה. אי־אפשר להיות תושב שדרות בלי להיות אופטימי". ¿
