"אופקים שהכרנו עד היום היא עיר מאושרת. מקום בטוח. כתוב בכניסה לעיר: עיר של אנשים. עכשיו צריך להחליף את השלט: עיר של גיבורים. אני מאמינה שעוד נבנה את העיר מחדש. אנחנו לא נלך מפה".
את המשפט המרגש הזה אומרת לנו הודיה גורי, אחותם של אריאל ורואי, שני גיבורים שנלחמו בגן הידידות בעיר נגד מחבלים שירו לעבר אזרחים. "הם יצאו לקרב ראשונים", סיפרה אתמול הודיה, "אשתו של אריאל התחננה שיעצור, שיחזור הביתה. אבל הוא לא הקשיב". אמש בישרו למשפחה כי איתרו את גופתו של רואי. אריאל עדיין נעדר.
"היו בעיר כל כך הרבה סיפורי גבורה שעדיין לא סופרו", מוסיפה הודיה, "למשל, חבר ילדות שלי, אריאל ביליה, שנרצח אחרי שהציל את כל המשפחה. הוא הוציא את כולם מהחלון – והמחבלים הגיעו לפני שהוא הספיק לצאת. יש גם המון אנשים שיצאו להילחם מיד, בלי להתבלבל. גיבורים".
הספירה עדיין נמשכת, אבל כבר עכשיו ידוע כי אופקים איבדה כ־50 תושבים: 27 אזרחים שכבר זוהו, שישה חיילים, שישה שוטרים, ויש עוד 12 נעדרים. בשבת בשש וחצי בבוקר, כשהחלו האזעקות, משה אוחיון ובנו אליעד נסעו מיד לזירת הירי. אליעד נהג, משה היה חמוש באקדח. בפיגוע רגיל הם היו יכולים למנוע אסון. מול נחיל מחבלים עם רובי סער זה היה קרב אבוד.
ישראל צ'אנה שמע יריות ויצא לעזור לשכנים. הוא נהרג מירי בדקות הראשונות של האירוע.
אהרון חיימוב בן ה־25, אב לשני פעוטים, היה איש דתי. הוא מעולם לא עבד בשבת. אבל באותו סוף שבוע הוא היה כונן מד"א. בשבע בבוקר התקשרו אליו ואמרו שיש פיגוע ירי בצומת אורים. "הוא קם, נכנס לאמבולנס, והתחיל לנסוע", סיפר שמואל, אחיו הצעיר, "בדרך ירו בו. כדור נכנס לו לחזה, והוא איבד שליטה על האמבולנס. זו הייתה זירת קרב".
יגאל אילוז (56), חבלן משטרה, סיים לילה כשהירי החל. "כמובן שהוא לא חזר הביתה", סיפרה אשתו, רווית, "הוא עלה על שכפ"ץ ועשה מה שצריך. החל שם קרב יריות, יגאל היה בין הראשונים, כולם מאחוריו. הוא הצליח להרוג שלושה מחבלים, נפצע, המשיך להילחם – עד שקיבל כדור בצוואר ונהרג במקום. השוטרים הצעירים שהיו שם סיפרו לי: 'הרגשנו שאנחנו הולכים אחרי אבא'. הוא שמר עליהם בגופו. אני שמחה לראות אותם בחיים, שהם חזרו הביתה".
בנו של יגאל, מתן, משרת בתחנת רהט, שמפקדה נהרג. "אצל כל השוטרים שנלחמו, מה שהם ראו בשטח נצרב עמוק בנשמה", הוא אומר, "זו מלחמה שתימשך לחלק מהאנשים כל החיים. מה שהם עשו זה הירואי. רצו לתוך התופת עם אקדחים מול מחבלים חמושים ברובים וטילים".
חלק מתושבי העיר נרצחו במקומות אחרים בנגב, ביניהם ולדימיר (74) וסוניה (68) פופב. "ההורים שלי נהגו לנסוע בימי שבת לים המלח עם קבוצה של יוצאי ברית־המועצות", סיפרה בתם, טטיאנה, "בשבת הזאת הם יצאו מאופקים לפני הבלגן. בשדרות היה לרכב ההסעות פנצ'ר, הם עצרו ליד תחנת אוטובוס, והמחבלים ירו בהם. כל 13 הנוסעים נרצחו. אחרי כמה זמן קיבלתי סרטונים שלהם מהזירה".
חיים רוימי, מנהל בית העלמין באופקים, מתקשה להתמודד עם המראות. "הגיעו לכאן מאות גופות, חלק מהן של אנשים שאני מכיר אישית", הוא מספר, "אחד היה אצל אשתי בגן כילד, ואני צריך לקבור אותו. אבא שלו נרצח גם כן. אני איש זק"א כבר 15 שנה, ראיתי בחיי דברים נוראים, אבל זה מעבר לכל דמיון. הוצאה להורג בדרכים איומות. שחטו משפחות שלמות. ואני לא יודע מה עוד יגיע אלינו בהמשך".
רבים מתושבי העיר החליטו לצאת ומתארחים אצל קרובי משפחה או ישראלים טובים שפתחו עבורם את בתיהם. נציגי הממשלה הגיעו רק בימים האחרונים. ביום רביעי ביקר שר החוץ אלי כהן, אתמול שר הכלכלה ניר ברקת. ברשות המקומית מנסים לאתר תורמים שיסייעו למשפחות השכולות. אבל אופקים מדממת, וייקח הרבה זמן עד שהפצעים יתאחו.
