חצב מצוי | נביא הגשם
החצב הוא מבשר הסתיו הנפוץ והידוע ביותר, והוא עושה זאת בהתרסה זקופה שאי־אפשר להתעלם ממנה. לפי האמונה העממית, פריחת החצב מנבאת את כמות הגשם הצפויה בשנה הקרובה. פריחה שופעת היא סימן לשנה גשומה, ואילו פריחה מצומצמת היא אות לשנה שחונה. אפרים וחנה הראובני, חוקרי פולקלור צמחי הארץ, מראשוני העלייה השנייה, כבר העירו על כך: "בגלל התעוררות החצב לפריחה מיד עם התחדשות השנה לרוויה, היה החצב לעובדי האדמה למבשר השנה, אם תהי גשומה או שחונה... הערבים שמשני עברי הירדן מאמינים שהחצב הוא סימן לשנה". בכתביהם הם מביאים שמות שונים שבהם מכונה פריחת החצב ואשר קושרים אותה לגשמים: "קנה הרטיבות", "קנה השקיה", "אות השנה", "מאזני השנה", "מאזני האיכר" ו"המורה על הגשמים". האמת הבוטנית הפוכה, כאמור, מכיוון שהפריחה ניזונה ממלאי מים ומזון שנאגרו בשנה החולפת, והיא מעידה עליה ולא על השנה שמתחילה.
הסופר מאיר שלו רחש חיבה רבה לחצבים, לכושר התחדשותם המופלא ולפריחתם הנועזת בסוף הקיץ. "[החצב] אולי אינו ההדור בפרחים, אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן, והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים — הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות", כתב שלו. על כושר ה"ניבוי" של החצב הוא כתב: "שמעתי, הרכנתי ראש, הודיתי שמבחינה מדעית הם [הבוטנאים] צודקים, אבל כבר כמה שנים התחזיות השנתיות שלי מדויקות יותר מתחזיות של חזאים מקצועיים, ועם הצלחות אינני מתווכח, בעיקר אם הן שלי" ( "גינת בר", עמ' 21).
הערבים מרבים להעתיק חצבים לבתי קברות, ובערבית החצב מכונה, בין היתר, "בצל המתים" ו"בצל בית הקברות". לפי האמונה, החצב, בעל השורשים העמוקים, מעביר את תפילות הנפטרים אל השמיים בעמודי הפריחה הלבנים שלו, שהם כנרות זיכרון, ועל כך כתב נתן יונתן: "בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת נִדְלָקִים / עַל אַדְמַת־הַקְּבָרִים הַנֶּעזֶבֶת / כָּל נֵרוֹת־הֶחָצָב הַלְּבָנִים / אַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת עֲצוּבָה".
החצב פורח בכל הארץ, אבל במקומות מסוימים פריחתו מרשימה במיוחד, ובהם יודפת שבגליל, שמורת אודים (ליד מכון וינגייט), גן העצמאות בתל־אביב, עין אורחה בגולן, ולאורך כביש החוף בין חדרה לחיפה.
"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה".
החול יזכור\ נתן יונתן
כדן קטן־פרחים | פעמון הגשם
לרבים צמח הכדן מוכר בשם "פעמוני גשם", על שום צורת הפרחים והופעתם מיד בתחילת עונת הגשמים. הפרחים התכולים נטויים כלפי מטה ומוגנים מפני נזקי הגשם. הפרחים העליונים שבהם מנוּוָנים, עקרים ומשמשים ל"פרסומת" בלבד. כאשר מועכים בעדינות את הפרחים הם משמיעים קול של מעין זמזום זבוב, ויש הסבורים שמכאן שמו הלועזי Muscari, שפירושו זבוב.
לפרחים יש צוף וריח מתוק, ולמרות זאת, למרבה ההפתעה, החרקים המבקרים בו נדירים והוא מייצר זרעים רק לעיתים רחוקות. עונת הפריחה קצרה וחמקמקה ולעיתים קשה לגלות אותה עקב מיעוט הפרחים, גודלם וצבעם הבהיר. עיקר רביית הצמח נעשית על ידי יצירת בצלצולים רבים ליד צמח האם. כל בצל־בן שכזה מצויד בשורש עסיסי ועבה, המתפשט באופן אופקי. לאחר שצמח כמה סנטימטרים הצידה, השורש מתכווץ ומושך אחריו את הבצל, מרחיק אותו מצמח האם, וכך נמנעת תחרות בין צמח האם לבצלים החדשים. עם השנים נוצרת מושבה של צמחי כדן.
המשורר משה דפנא (שנפטר ב־1963) כתב שיר בשם "הכדן", ובו השורות: "עוֹד לִפְנֵי הַיּוֹרֶה / צֶמַח קַט עוֹלֶה / וְנוֹשֵׂא אֶשְׁכּוֹל / עִם פֶּרַח תָּכֹל / כָּל פִּרְחוֹן / כָּד קָטָן כַּדִּיד / אִם יִפֹּל בּוֹ טִיף / יִתְמָלֵא עַד פִּיו... לֹא אוּכַל לבַד / לַעֲשׂוֹת מַרְבָד / לְאוֹרְחֵנוּ סְתָו / שְׁיֵלֵך עָלָיו". למען הדיוק הבוטני, הכדן מופיע רק אחרי הגשם, וכדיו אינם מתמלאים מים. הפרחים מתקיימים ימים ספורים בלבד, צנועים ביותר, וקשה להכין ממנו שטיח. אבל כל זה לא מקלקל את השיר, כמובן.
כדן קטן־פרחים גדל בשטחים פתוחים, שולי שדות וגינות, לרוב בפרטים בודדים.
"אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.
אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר".
בלדה לאשה / תרצה אתר
בן חצב סתווני | לפני ואחרי הגשם
בן חצב סתווני הוא הזעיר מבין הצמחים "מבשרי הסתיו". בעוד כל השאר פורחים פעם אחת בשנה, הוא פורח, בתנאים טובים, כמה פעמים, לפני ואחרי הגשם. הפריחות הנוספות (מאותו הבצל) ניזונות מהעלים החדשים שצומחים מהר לאחר הופעת הגשם הראשון. גבעול הפרחים של סוף הקיץ מפזר את זרעיו, ואלה נובטים מיד וחוסכים בכך המתנה של שנה וסכנת חשיפה לאוכלי זרעים. סוד צמיחת העלים המהירה נעוצה בשורשים רב־שנתיים רדומים, שמתעוררים עם ההרטבה הראשונה, ותוך כמה ימים מתחילים להנץ העלים החדשים.
בתנאים טובים מפתח בן החצב תפרחת גבוהה ומרובת פרחים (עד 25). בסמוך לחוף הים, בסלעי הכורכר, מופיע זן נמוך ומועט פרחים (עד 6). רבים מצמחי חוף הים הם נמוכים, ומניחים שבכך הם נחשפים פחות לרוח הנושאת רסס מלח. לעיתים הפריחה השנייה של בן החצב נפגשת עם זו של סתוונית היורה, ואז הדבורים מעדיפות את בן החצב, שנפתח מאוחר יותר במהלך היום.
גם הבצל של בן החצב הוא רעיל, ומכאן שמו הערבי "בצל הנחש". הוא מכונה גם "בצל בר". יש פתגם האומר: "לא כל בצל הוא בצל, ובצל הבר מזיק", ומכוון לכך שיש להיזהר מבצל בן החצב, שנראה כמו בצל שראוי למאכל.
בן חצב סתווני נפוץ בשטחים פתוחים, בעיקר צפונית לבאר־שבע.
חלמונית גדולה | פרח תדהמה צהוב
יש פרחים שגם כאשר מוצאים פרט אחד ויחיד שלהם, אי־אפשר להתעלם מנוכחותו הבימתית, כמו החלמונית הגדולה. לא לחינם כינתה אותה המשוררת לאה זהבי בתואר "פרח תדהמה צהוב" באחד משיריה. באביב, עונה שבה קיימת תחרות רבה על מאביקים, יש קשר בין גודל הפרח לכמות הצוף שבו. המאביקים "למדו" שבפרחים גדולים יותר הגמול רב יותר, ולכן יש תחרות בין הפרחים על שירותי הַאֲבָקָה. בסתיו, כשיש מעט פרחים ומעט מאביקים, חשוב שלט הפרסומת הגדול, יותר מאשר כמות צוף גדולה, מאחר שאין חשש שהמאביקים יחפשו מסעדה טובה יותר. והחלמונית היא שלט בהחלט גדול.
הפרח מחולק לשני מדורים, המותאמים לחרקים המבקרים בו. דבורים מחליקות כמו במגלשה לתחתית הפרח ולוגמות מהצוף המצוי שם. בדרך החוצה הן מטפסות על האבקנים, אוספות אבקה, ולעיתים נוגעות בצלקת ומאביקות אותה. במקרה שלהן כנראה שהצבע הוא גורם המשיכה העיקרי. בקצות עלי העטיף יש "צ'ופצ'יקים" שמפרישים ריח ומעט צוף, ומושכים זבובי רחף. תעופת הזיגזג של הזבובים לעברם מעידה שהם עפים בעקבות חומרי הריח, הנישאים באוויר ומשנים את כיוונם מדי פעם.
מועד פריחת החלמונית תלוי בירידת הטמפרטורה. לכן היא פורחת תחילה ברום גבוה בהרים, ורק אחר כך במקומות נמוכים יותר. ההבדל יכול להגיע עד חודש תמים.
חלמונית גדולה פורחת מצפון הנגב ועד החרמון, בעיקר באזור הספר במזרח שדרת ההרים ובגולן. אתרים משופעי חלמוניות: שמורת רמת בוקר, אגם ירוחם, הרודיון, יער להב, כרם בן זימרה, רכס בשנית ונחל ראש פינה.
"צִנַּת עַרְבִית עָבְרָה לוֹטֶפֶת
וְלַהֲקָה נוֹדֶדֶת מְשַׁדֶּרֶת כִּוּוּנִים
הָרוּחַ סוֹד לוֹחֶשֶׁת לְשִׁלְפֵי הַקַּיִץ
וְאדְמוּמִית נִזְרֶקֶת בְּלֶחָיֵי הַיְּלָדִים.
הַסְּתָו, רוֹכֵל נוֹדֵד, מַצִּיעַ מַרְכָּלְתּוֹ:
רוּחוֹת עַרְבִית,
עֲלֵי זָהָב נוֹשְׁרִים,
וְגֶשֶׁם בְּעִתּוֹ.
וְדֶּלֶת תִּפָּתַח שֵׁנִית
וְתִסָּגֵר בְּקוֹל טְרִיקָה עָמוּם
וּבַיִת יַעֲטֹף אֶת הָחוֹזֵר מִמַּסְּעוֹתָיו
כְּהֵלֶךְ נֶעֱזָב
אֲשֶׁר נָטָה לָלוּן".
סְתָו / גיורא גריפל
סתוונית היורה | עדות לגשם הראשון
כפריים במזרח השומרון, באזור היישוב טמון, מנבאים את כמות הגשמים העתידית לפי היקף הפריחה של סתוונית היורה לעומת פריחת הרקפות. הרבה סתווניות ומעט רקפות – שנה ברוכה; מעט סתווניות והרבה רקפות – שנה שחונה.
חוקר החקלאות ברוך צ'יזיק כתב בספרו "צמחיאל", המוקדש לאגדות על צמחי ארץ ישראל, על הקשר בין פריחת הסתוונית לבין בוא הגשם: "מדי שנה בשנה, בחלוף הקיץ בארצות הצפון ובא החורף העז, ייאספו העופות עֵדוֹת עֵדוֹת על מנת לעזוב את ארץ מגוריהם ולנוד לארצות החום. גם הנחליאלים, מדי שנה הרגישו בבוא החורף וינדדו. ויבוא היום ויגיעו לארץ ישראל והנה הארץ יבשה וחרבה וטרם נראו הפרחים הענוגים. ויתגעגעו הנחליאלים מאוד אל הפרחים ואל העשבים ויעירו בקול צפצופם את הבצלים ואת הפקעות הטמונים בחיק האדמה, ופקעת הסתוונית הייתה הראשונה אשר שמעה בקולם ותבקע את קרום האדמה וְתָנֵץ בפרחיה". סתוונית היורה אמנם אינה חוזה את בוא הגשם, אך היא עדות מהימנה וחד־משמעית שאמנם ירד המטח הראשון.
לפי המיתולוגיה היוונית, המכשפה מדיאה, שהתגוררה בחבל קולכיס, היא ארץ גיזת הזהב, שבצפון טורקיה לחוף הים השחור, הייתה רוקחת רעלים ושיקויים ובין היתר השתמשה בפקעות הרעילות של הסתוונית, ולכן שמה הלועזי של הסתוונית הוא Colchicum. פקעת הסתוונית מזכירה בצורתה נר חרס עתיק והיא רעילה ביותר. לכן היא מתקשרת לעסקי כישוף, ומכאן גם שמה הערבי – "נר החרס של המכשפה". בערבית השם הוא סִרָאגְ' אֶלְ־ע'וּלִה, והמילה הראשונה בו, סראג', מזכירה את המילה הארמית "שרגא" שפירושה נר או מנורה. סביר להניח שהשם הערבי הושפע מהמסורת האירופית, שגם בה מיני סתוונית היו בשימוש נרחב ברפואה, גם תוך לקיחת הסיכון שמינון יתר יגרום להרעלה.
סתוונית היורה נפוצה ברוב שטחי הארץ, בעיקר צפונית לבאר־שבע.
חבצלת החוף | לידתה בנס
"קְרָבַי, לִבִּי, נַפְשִׁי / יוֹצְאִים אֶל נִיחוֹחַ הַחֲבַצֶּלֶת. / נְשִׁימַת הָאֹשֶׁר / מְשׂוֹשׂ הַחוֹלוֹת", כתבה המשוררת זלדה. מכל הצמחים המוזכרים במקרא, רק שני מיני פרחים מוזכרים בשמותיהם המלאים: חבצלת השרון ושושנת העמקים (שיר השירים, ב', א'). אך עד עצם היום הזה לא ברור לנו לאיזה צמח בדיוק הכוונה בשם חבצלת השרון. כיום אנו קוראים בשם "חבצלת החוף" לצמח בעל הפרחים הלבנים, המופלאים והריחניים המופיעים בחולות חוף הים בסוף הקיץ. יש מי שחושב שהשם חבצלת נגזר מהמילים "חצי" ו"בצלת", לציון הבצל השטוח מצד אחד והקמור מצידו השני של חבצלת החוף, כאלו נחתך לאורכו לשניים. ישנו מין נוסף של חבצלת, שנקרא היום חבצלת המדבר, המופיע בערבות ובמדבר ומזוהה עם זה שמופיע בפסוק המקראי "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת" (ישעיהו ל"ה, א'), אך סוגיית חבצלת השרון אינה פתורה.
הפרחים הלבנים של החבצלת נפתחים אחר הצהריים ומציעים צוף בקרקעיתם. רפרפים הפעילים בלילה מאתרים את הפרח הלבן בעיקר על פי ריחו ומאביקים אותו. מאחר שהרפרפים אינם מסוגלים לרחף ברוח חזקה, ההאבקה קורית רק ברוח חלשה או כשאין רוח כלל. דבורים הן קטנות מכדי להאביק את פרח החבצלת, בגלל המרחק הגדול בין האבקנים לצלקת שבקצה עמוד העלי.
לפי אגדה ערבית, באחת המלחמות היכתה השמש בעלי, חתנו של מוחמד, אך נעשה לו נס ואללה יצר עבורו אוהל משושה בדמות פרח החבצלת, שראשה כלפי מטה. מאז למדו בני האדם להכין אוהלים באותה תבנית משושה.
חבצלת החוף גדלה לאורף כל חופי הים התיכון בארץ, מזיקים ועד ראש הנקרה.
ברכה אביגד (2016-1919) ציירה את פרחי הבר של ישראל במהלך שנות ה־60 של המאה ה־20. יצירתה הייתה חלק מפרויקט שימור פרחי הבר של החברה להגנת הטבע. עיזבונה האמנותי נתרם לגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ומופיע כאן באדיבותם.
