ספר שבט יהודה // שלמה אבן וירגה } כרמל } 272 עמ'
בימי סוף תשרי הנוראים, כשנתגלה שהגורל היהודי רודף אחרינו, מעטים היו חומרי הקריאה שמתאים או שאפשר היה לקוראם כספר העברי הקלאסי הזה, שבעיתוי כמו נבואי ראה אור כעת במהדורה מחודשת. זה אמנם ספר קינה, מעין 'דקאמרון' של האסונות היהודיים, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן איתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עימו אלא אף להתנחם בו.
ראשית, הפרטים הבסיסיים. 'שבט יהודה' הוא ספר שהובא לדפוס ב־1550 בממלכה העות'מאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. אבל מבחינה כמותית הספר לא עוסק ברובו בגירוש ספרד אלא הוא רשימה של כמה עשרות "שְמָדות" ו"גזירות", הנמתחים לאחור למאות השנים שקדמו לו. הכתיבה היא עירוב של היסטוריוגרפיה, כרוניקה וכתיבה בלטריסטית (המושפעת מהנובלה האיטלקית; ה"רנסנסיות" של הספר מתבטאת בעוד דרכים. למשל, בדיון שיש כאן על האסתטיקה והרטוריקה התנ"כיות). זו כתיבה של בעל כישרון ספרותי, שבה מוקדש מקום מיוחד לתיאורים של ויכוחים ושיחות בין רבנים, מלכים, משומדים־מלומדים ופילוסופים נוצרים, שונאי ואוהדי ישראל. המהדורה הזו מבוססת על מחקריו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער ושל תלמידו פרופ' עזריאל שוחט.
בצד המידע ההיסטורי שלא יסולא בפז, מעלתו העיקרית של הספר הינה הצגת ניסיון קורע לב ומרשים להבנה עצמית. לא צדק ברנר כשטען שעד מנדלי מוכר ספרים לא עסקה הספרות העברית ב"הכרת עצמנו". מדוע התרגשו עלינו כל הצרות הללו? בכמה מקומות בספר מעלה אבן וירגה ניסיונות לתשובות. חלקן אכן תיאולוגיות ("מפני חטאינו"). אבל חלקן ריאליות. וחלקן אף מכילות ביקורת עצמית. סיבה ריאלית וביקורתית כאחד שמונה אבן וירגה כ"סיבה טבעית" לאסון היהודים היא פלגנותם, החל מרחבעם וירבעם. ובין הסיבות הריאליות לאנטישמיות מדבר הספר על התחרות הכלכלית עם העמים שבהם שכנו היהודים. בביקורת העצמית מונה גם אבן וירגה את הברית עם השליטים המעוררת את קנאת העם והחוקים המרחיקים את היהודים מהגוי (והוא מותח ביקורת על חוקי התלמוד בעניין זה).
אך אין מדובר ביצירה של הלקאה עצמית. הספר מתפלץ מאכזריות חלק מהגויים ומרשעותם. בדבריו של חכם נוצרי אוהד ישראל, מודגש אופייה הפופוליסטי המוּנע מרגשי נחיתות של שנאת ישראל, בניתוח פסיכולוגי שמזכיר את 'מחשבות על השאלה היהודית' של סארטר: "לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי [...] העם מקנא בהם".
יש ב'שבט יהודה' גם עדות חשובה לתפיסה עצמית של האופי היהודי. היהודים הם פיקחים ואמיצים אך וכחנים ופלגנים, גורס הספר. אך, כאמור, אבן וירגה הוא יהודי לאומי. הוא מודע לכך שרבים מבני עמנו התבוללו עקב השמדות. הוא לא מגנה אותם, אבל מתפעל מאלה שעמדו ביהדותם. כמו בסיפור המצמרר על גולֶה ספרד שכל משפחתו מתה עליו בדרך והוא פונה לבוראו: "רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה!" ומאידך, יש בו מתינות מרשימה, (יהודית) "ספרדית" אולי, המבדילה בין גוי רשע לגוי טוב, ומשפט פותח כמו "במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים", אופייני לרוח הספר. כמו גם תיאור של בעל אונייה חסיד אומות העולם שסירב לקבל כסף על הצלת יהודים ממוות בימי הגירוש מספרד.
המתח בין תפיסה היסטורית לתפיסה מיתית עמוק כשבאים לדון בהיסטוריה היהודית, שמפתה כל כך לראייה מיתית. נוכחות שני מיתוסים בסיסיים של הגלות, מיתוס יוסף המשנה למלך במצרים וסיפור מגילת אסתר, חוזרים בהקשרים שונים כאן ומפתים לראייה ארכיטיפית. אכן צדק א.ב. יהושע במסתו על האנטישמיות בדבר מרכזיות הסיפור של מגילת אסתר בניסיון הבנה עצמית של הגלות והאנטישמיות כאחת. נדמה לי שמהספר הזה ניתן להבין מלכוד מטאפיזי שנתונים בו היהודים: דווקא היערמות האסונות עליהם מחזקת את דבקותם, כי הרי הן מאשרות את נכונות הכתובים שצפו כל זאת!
יש לא מעט הומור בספר. זה אחד מתוויו המפתיעים. בקטע קומי גאוני כאן ממחיש חכם יהודי למלך פורטוגל את הגמישות בפרשנות של הפסוקים ולכן את הזהירות שיש לנקוט, באמצעות פרשנות היתולית אך אפשרית לקטע מ'איכה' הנפתח בפסוק "אני הגבר ראה עני", שמוסב כביכול על תרנגול (שגם הוא הרי קרוי "גבר"). אחד משיאי ההומור בספר נעוץ בתיאור התקוטטות החכמים היהודים הנדרשים להצלת עמם בינם לבין עצמם וזאת לאחר ש"הסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמידת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנס כל אחד בדברי חברו".
עולים כאן למול עינינו דמויות ומעמדים מדהימים: השתדלן, המשומד־המלומד, הוויכוחים הגדולים, שהם מעמדים היסטוריים שלא ייאמנו שבהם התנהלו דיאלוגים סוקרטיים מבריקים.
באופן כללי, ב'שבט יהודה' נתפסים, כמדומה, הנוצרים כרעים ליהודים מהמוסלמים ("הישמעאלים"). למשל, עלילות הדם הרבות שמתוארות פה מתחוללות ברובן (ואולי כולן?) ברחבי העולם הנוצרי ובאחד הסיפורים שר ישמעאלי המתארח אצל מלך נוצרי נדהם מהן. אבל אחד הסיפורים המזעזעים ביותר כאן התרחש במרוקו לאחר גירוש ספרד: "ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שסב, ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר! למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה מעוברת, ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן הייתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו?!"
מדוע נחמה, אם כך? בגלל העברית הנפלאה והמסורת העברית המפוארת שהספר מגלם, מסורת עתיקה שנמשכת למרות העומדים עליה לכלותה בכל דור ודור.
ובגלל התקומה היום, על אף הכל. הספר מבטא מודעות חריפה וכואבת לחולשה הפוליטית־צבאית של היהודים. למשל, כשהוא מתאר טבח שנעשה בצרפת ב־1320, שבו, במקום לעלות במסע צלב על "ישמעאל" החזק, מבכרים הפורעים לפגוע ביהודים: "כי הם עם רפה וחלוש". כאחת הסיבות לחולשת היהודים מזכיר המחבר ש"לא למדו תחבולות המלחמה". ועם זאת, יש כאן כמה סיפורים מפעימים על פרעות שבהן קמו היהודים והרגו בטובחיהם.
ובגלל התקווה שמשתמרת בספר עצמו. הספר הזה מכיל תקווה משיחית, אחת ההמצאות היהודיות החשובות ביותר, לטעמי, גם לבעלי השקפת עולם חילונית. הוא נזהר מאוד ממשיחי שקר ומספר על האסונות שהמיטו כמה מהם (מאה שנה לפני שבתאי צבי). אך במתיקות האופיינית לו, לקראת סוף הספר, מבקש לנחם את שומעיו בתקוות גאולה: "ולפי שדברים אלה משברות הלבבות ראיתי להביא הנה דבר משמח, והוא תפארת המקדש ובניינו". מסורת התקווה הזו מנחמת. כמו שכתבה אחת הפזמונאיות הגדולות שלנו: "חבלי משיח, הנה זה בא". •
