במרכז אחת התמונות האיקוניות בתולדות המדינה, יש שיגידו החזקה מכולן, ניצב הצנחן יצחק יפעת, כיום בן 80, שיחד עם חבריו לא הצליח לעצור את ההתרגשות משחרור הכותל במלחמת ששת הימים. בתו, אשת התקשורת רעות יפעת־עוזיאל (42), נושאת את המסורת והמורשת הזו בליבה. כשהמלחמה פרצה, היא זנחה את המקלדת ופתחה בביתה חמ"ל שאליו גייסה את בוגרי חטיבת הצנחנים ומשפחותיהם לטובת אספקה מיידית ושוטפת לחיילים בשטח. היא עושה זאת בעזרת שתי קבוצות ווטסאפ שבהם חברים "הצנחנים למען הדמוקרטיה", שהתארגנו עוד בתקופת המחאה.
"גדלתי בבית שחובה בו לעשות למען האחר", אומרת בגאווה רעות. "בשבת שעברה לקח לי כמה שעות לקלוט את גודל האסון והאובדן, וכשהתעשתי, מיד פתחתי חמ"ל והתחלתי להיענות לפניות שהגיעו אליי. בהתחלה, אלה היו אנשים שביקשו חילוץ, עכשיו אלה אנשים או חיילים שמדווחים לנו על מה שחסר להם".
איך מתנהל המנגנון?
"אני מפרסמת את הצורך ומשיגה בעזרת הרשתות החברתיות את מה שחסר, בין אם זה אוכל ובין אם זה ציוד, ואז מתחיל שלב השינוע. הצנחנים פשוט נכנסים למכוניות שלהם ומסיעים את האספקה לחטיבות בצפון ובדרום. הם קופצים על כל נסיעה. סיפקנו שמונה גנרטורים לשטח; חייל שנשברו לו המשקפיים פנה אליי, ומיד אירגנו אופטיקאי שיכין לו זוג חדש במיידי ויקפיץ לו לגבול הצפון; אספנו כסף מכל הצנחנים בקבוצות שלנו וקנינו משחקים באלפי שקלים לילדי העוטף; רק היום כשאנחנו מדברות העברנו אספקה לשישה גדודים".
ולמרות הפעילות הבלתי פוסקת, ממש סביב השעון, רעות מדגישה שגם היא וגם הצנחנים שפועלים לצידה מרגישים שהם לא עושים מספיק: "אני יושבת כל יום עם המחברת שלי, ויש לי את מה שעשיתי היום ואת מה שאני רוצה לעשות מחר", היא אומרת. "כולם רוצים להתנדב כמה שיותר, בכל מקום. גם אנשים מבוגרים מחכים לרגע שיוכלו לתרום את חלקם, אנשים מזנקים על כל הזדמנות".
איך האווירה בשיחות בקבוצות שלכם?
"מצד אחד ישנה עצבות, יש תחושה של 'איך הכשל הזה נוצר', ומנגד כולנו בטוחים שננצח, שנכבוש את המטרה".
המתנדבים מכירים את הייחוס המשפחתי שלך?
"לא כולם יודעים, רק חברים מבוגרים של אבא שלי, שיחיה עד 120. אני לא בטוחה שחיילים מהדור הצעיר יודעים מי זה אבא שלי".
