מיכל יוסף (48) מתגוררת בבית זית, מושב קטן סמוך לירושלים, מוקף בירוק, 180 מעלות מתמונות המלחמה. היא בכלל בעלת עסק של מכונות תפירה. הרעש היחיד ששומעים בדרך כלל בלילה ובבוקר הוא של ציפורים מצייצות. אך מיכל מספרת שמאז אותה שבת נוראית, ישנו רעש קבוע אחר, זמזום של מסוקים שטסים לבתי החולים שבאזור, אזעקות, מבזקי חדשות. "זאת תחושה מאוד מוזרה", היא אומרת. "השמיים רועשים, בלילה יש בומים, אין שקט, אתה יודע שזה קשור למלחמה ולזוועות בדרום, זו תחושה נוראית". ביום השני למלחמה מיכל חיפשה מה לעשות, איך תוכל לעזור, מה היא מסוגלת לתרום למערכה. התשובה שחיפשה הייתה בהתנדבות בעמותת "לב אחד", שמטרתה לעזור לאזרחים בשעות חירום, ומשם נולדה הפעילות הייחודית שלה: בקבוצת הווטסאפ של המתנדבים עלתה פנייה של חייל, שתיאר מצב שבו הוא והצוות שלו ישנים על הרצפה וזקוקים ל־20 מזרנים. מיכל לא הייתה מסוגלת להישאר אדישה לכך, והחלה לפעול מיד: "משהו בי אמר שאני חייבת לעזור בנושא הזה. הקשר שלי עם איסוף תרומות הוא מקרי בהחלט, אבל מהר מאוד פניתי לכל מי שאני מכירה, חברים, משפחה, חברים ביישוב, הכל רק כדי להשיג את המזרנים".
ולא רק שהיא השיגה את 20 המזרנים הללו, אלא ששמה החל לצבור תאוצה ועבר מפה לאוזן, ומהר מאוד הגיעו אליה עוד פניות, הפעם מחיילי מילואים שביקשו 300 יחידות. "מתן מזרנים לחיילי מילואים זה דבר מאוד משמעותי", היא מסבירה, "גם בלב וגם בגוף, מכיוון שאלו אנשים שלא רגילים לתנאי שטח, הם אנשים שכבר מבוססים בתוך בתים עם מיטה נוחה וחמה, הם כל היום באימונים ולבסוף בלילה ישנים על רצפה קשיחה וקרה". בזכות הנחישות והתושיה שלה, עוד מאות מזרנים גויסו, ונצברו סכומי כסף מכובדים לרכישת נוספים לפי הצורך.
דווקא בימים מאתגרים כמו שאנחנו עוברים עכשיו, מיכל מספרת שהיא מצאה את ההרמוניה הישראלית, הרמוניה של חמלה וכוח: "זה לא נוגע רק למזרנים, אלא לאחדות ולסולידריות שלנו בזמנים האלה. זו ההבנה שעבור החיילים שנלחמים על הבית, אלו שמקריבים חייהם בשבילנו, זה לא עוד מזרן, זו העברת מסר שלכולם מגיעה תשומת לב, הם לא שקופים".
