1.
כבר התכנסנו פה במסגרת הזו בעבר, חברי הטוב אריאל הרטמן ואני. הרטמן הוא פסיכולוג קליני. הוא היה חבר במכון הפסיכואנליטי, אבל בשנים האחרונות מרבה לשלב גם מדיטציות ולעסוק בתורות המזרח כחלק מההתפתחות שלו כמטפל. בימים האלה הוא בצו 8. אין הרבה דברים שניתן לספר על השירות שלו, אבל כן אומר שהוא עובד עם היחידות המיוחדות כפסיכולוג, ושחלק מהשיחות שלנו היו בשעה שהוא הסתובב עם נשק ארוך וכדור בקנה. את השיחה הזו אני מקיים עימו מתוך מצוקה. אישית ולאומית.
משהו אישי שעובר עליי: אחרי שאבא שלי נפטר, במהלך השבעה, הייתי אמנם בעצב גדול במהלך היום, אבל הייתי עסוק במבקרים הרבים ודעתי הייתה מוסחת. בלילה הייתי נרדם חזק כזה. נטרק. וכשהייתי מתעורר, עוד לפני שהבנתי איפה אני ומה, ממש בשבריר השנייה הראשונה, הרגשתי כמו אגרוף כזה בלב, כאילו צנח עליי ענן כבד ושחור. הייתי בשוק מעוצמת הכאב, ורק אחרי שנייה או שתיים הייתי נזכר למה: אבא שלי מת. עברו מאז יותר מ־30 שנה שבהן לא חשתי את סוג הכאב הזה תוקף אותי עם שחר.
עכשיו הוא חזר. אני פותח את עיניי בכל בוקר מאז הטבח ומרגיש הלום כאב. אני מנסה להתעשת ולהבין למה, ואז נזכר: טבח שמחת תורה. אלפי יהודים שחוטים וחטופים.
לאט־לאט אני מרים את עצמי ושוקע בעשייה, קצת בפעילות בכיתת הכוננות ובעיקר בעמוד הזה, מנסה לעשות את המקסימום שאני יכול כדי להרים את הרוח של העם והלוחמים, והיום עובר ככה בעשייה, ודעתי איכשהו מוסחת. ואז אני נטרק בלילה, אחר כך מגיע הבוקר, ושוב.
הכאב הזה, החודרני כל כך, שמזכיר לי: לא חלמת, זו המציאות. התעוררת לעולם בלהות.
2.
אריאל, אלה ימים של חרדה. בוא נאחז בשור בקרניו: מה העצה האחת החשובה שאתה יכול לתת לנו כדי להתמודד עם החרדה?
"קודם כל, חנוך, בימים האלה חרדה היא דבר הגיוני. עברנו, כעם וכאנשים פרטיים, ימים מהקשים בתולדותינו. אנשים רבים־רבים נמצאים במעגלים קרובים של הרוגים, נרצחים או שבויים. אחרים היו בעוטף עזה באותו הלילה, או שבני משפחותיהם. כדאי להבין שאירוע עצים וקשה ביותר משפיע על הערכת הסיכון של משהו עתידי. החרדה מהמשך הדרך קשורה למה שהיה, ואת זה אנחנו משליכים על העתיד. כדאי להבין זאת. להתבונן בנקודה. הידיעה הזו משחררת משהו, כשאנו יודעים שכולם מאותגרים, ולכולם מסובך".
נניח שהבנתי את זה. עדיין, מה לעשות עם הכאב?
"אני ממליץ בחום לתת מקום ללחץ ולכאב. כדאי לבכות, לרעוד, לדבר עם חבר או בן זוג, לפרוק את מה שעובר עלינו. אני רוצה דרכך להעביר מסר לקוראים: אני רוצה שהם יידעו שהמערכת שלנו חזקה מספיק כדי לאסוף את עצמה ולפעול נכון לאחר מכן. זה יישמע קצת מוזר, אבל כדאי להתייחס לפריקה כמו לעשיית צרכים. בכי או רעד מאפשרים לרוקן משהו על מנת להתמודד טוב יותר בהמשך.
"לצד הפריקה, כדאי גם לדעת לאפשר לעצמנו זמנים של הפוגה, של רגיעה. שם מומלץ לנוח, לוותר לעצמנו, אך לא יותר מדי. הכוונה היא לשמור על שגרה, נניח לאכול מסודר, אבל לא לכעוס על עצמנו אם 'חטאנו' מעט".
3.
אחת הדילמות שלי, ואני חושב שרבים עסוקים בזה, היא איך לשמור על המתח הנכון בין הרצון להיות מעודכנים, לבין החרדה שזה מעורר. גם ברמה הלאומית - אני מתעסק בהסברה - איך אפשר לייצר הסברה כדי שהעולם יידע שכרתו ראשי ילדים, ועדיין לא לחשוב רק על זה?
"אם מבחינה עניינית, מומחים של תקשורת בינלאומית ממליצים שנפרסם תמונות או סרטונים הקשורים לזוועות שנעשו, נדמה לי שכדאי לעשות זאת. אבל במקביל, כל אחד ואחת מאיתנו כדאי שישאל את עצמו, איך הוא לא מעצים את אש החרדה, שלהבותיה גם ככה גבוהות. במקרה הזה, אפשר לשלוח סרטון או תמונה, אך לא כדאי לפתוח את הסרטון ולהתבונן בו שוב ושוב. יש משהו כמעט ממכר בצפייה חוזרת ונשנית בחדשות ובזוועות. אי־אפשר להתגבר לחלוטין על הצורך הזה, אבל כדאי למתן אותו. גם לי זה קורה. ביום שישי האחרון הייתה פגיעה ישירה מספר רחובות ליד ביתי. יצאתי אחר כך לטיול עם הכלב, ומשהו מסתורי ממש משך אותי לראות את הבור שנפער בכביש. פגשתי איש שהסביר לי לאן ללכת. ואז נזכרתי במה שאני ממליץ לאחרים. ייתכן שהצפייה בבור תגביר אצלי חרדה או רצון לנקמה, וזה יקשה עליי להיות רגוע ככל שניתן, להיות אבא נינוח, בן זוג טוב, מטפל מכיל או פסיכולוג ומילואימניק. וזה איפשר לי לחזור לביתי מבלי להגיע למקום הנפילה".
אולי פשוט אצפה בסרטוני הפצצות מעזה?
"הכוח של הצבא חשוב ומחזק, אבל בוא ואומר לך משהו עקרוני יותר: יש שתי דרכי התמודדות שאנשים נוטים ומנסים לאמץ. אחת היא הישאבות לסיפור ויצירת חוויה דרמטית, עוד יותר מהדרמה הכמעט אינסופית שהתחוללה. הם נשאבים לצפייה חוזרת בחדשות, לדיבור עוצמתי על נקמה ואפילו לפעמים חזרה על אמירות הקשורות לכוחו של העם. אלו דברים מבורכים כשהם במינון סביר. הבעיה בדברים הללו שהם לפעמים מעט אופוריים, ואז צפויה לבוא גם נפילה. עדיף לחשוב על הטוב, להכיל את הרע ולהמשיך הלאה".
ומה הדרך השנייה?
"דרך אחרת שאנשים נוטים אליה, וגם היא מוקצנת, היא הכחשת הקושי: התנתקות לגמרי מחדשות, כניסה לבועה, והישארות מחוץ לדברים. לפרקי זמן קצרים זה יעיל, משום שזה מאפשר תפקוד. אבל לאורך זמן ארוך זה מעט בעייתי, משום שמכל מקום יש תזכורות לקושי, וגם המיינד שלנו מצוי במגע עם הכאּב, כי יש זיכרונות וידיעות ממה שקרה. לאנשים שמתמודדים בדרך הזו, מומלץ להשתדל לפגוש מעט יותר את הכאב, לפרקי זמן קצרים. זה יאפשר פריקה קלה של הכאב והמשך תפקוד יעיל וטוב".
4.
אריאל, שנינו שירתנו בקרבי. הילדים שלנו נוטלים חלק במערכה, אנחנו מעריצים את הצבא - אבל איך אפשר לחזור לתחושת הביטחון שהייתה לנו בצבא ובמדינה אחרי שראינו מה קרה בכפר עזה ובבארי?
"לפצע עמוק לוקח זמן רב יותר להגליד. כדאי להתבונן באמת בעיניים פקוחות. אבל ניתן ורצוי לחבוש משקפי שמש, ולא להביט בשמש באופן ישיר לאורך זמן ארוך מדי. טוב להאמין בכוחו של הצבא, ואני במגע יומיומי עם יחידות העילית. חנוך, אין טובים מהם. וזה נכון גם לגבי האזרחים המדהימים שמשקיעים כל כך הרבה בעשייה ובהתנדבות. ועדיין, ברגע אחד חווינו משבר אמון עם המודיעין הישראלי, הצבא, הממשלה, מחשבותינו והערכותינו את חמאס. מומחים גדולים בהרבה ממני מדברים על כשל מודיעיני, מבצעי ומדיני. ולכן, להבין שכואב לנו בהקשר של מי ששמר עלינו מלמעלה. כואב לנו מאוד, ורצוי להיות אותנטיים. מותר לכעוס ולכאוב, גם אם אנחנו ציוניים. ייקח זמן ודברים יחזרו למסלולם. ועדיין, הצלקת מהלילה הזה תישאר עוד זמן רב. והצלקת הזו תאפשר לנו להיות אנשים מאוחדים יותר, עם פחות אגו, ועסוקים פחות במריבות ויותר במהות, שהיא אחדותיות, כלפי עם ישראל וסבל אנושי בכלל".
5.
איך מסבירים את הרוע הזה של חמאס? איך אנשים יכולים לבצע טבח כזה?
"אנשים מדברים עכשיו על סוג של נאציזם שהיה בלילה הזה. אין סליחה ומחילה ולעולם לא יהיו לטבח ילדים, נשים, אזרחים וחיילים. לעולם לא נרשה לטבח שיתרחש!
"לצד זאת, אני רוצה להציע מעין תרגיל מזכך: שכל אדם יתבונן פנימה ולבדוק בתוך תוכו כיצד הוא, באופן אישי, מקטין תוקפנות וסבל בעולם הזה, ואיך יוכל להשתפר. כשרוע טהור ועוצמתי מתפרץ - לנסות להיות אנשים טובים יותר, זו דרך מיוחדת להתמודד.
"כל אחד מחזיק בחייו ענף יבש, שהוא צריך להחליט האם להטילו לתוך מדורת השנאה. היכולת להאמין בטוב, לנסות להתחבר למניעים הטובים של אנשים, לחשוב ברכוּת ולחבק את הקיים, מקטין את אש השנאה.
"מובן שללא קשר, יש למחוק בעוצמה רבה את הנאציזם של חמאס או של כל גוף אחר. יש כאן איזה תבשיל עדין מאוד, של אפשרות להיות טוב רוב הזמן, אוהב ונינוח. ולפעמים, לפעול בכוח רב על מנת למגר רשע. זה תפקידנו בחיים הללו. למצוא את האפשרות להחזיק את החבל הזה משני קצותיו. וזה אפשרי".
6.
יש כ־200 שבויים וחטופים בעזה. המחשבות עליהם מכאיבות כל כך. זה עוקר את הלב.
"כולנו מתפללים לשלומם ונעשה הכל כדי להחזירם. יש להתפלל ולפעול באופן מבצעי על מנת להחזירם במהירות הבזק. במקביל, כדאי לנסות להישאר רציונליים. פעמים רבות, השובה רוצה לשמור על השבוי, משום שהוא קלף מיקוח. זה אינו בטוח, זו אינה הבטחה.
"אך כדאי להיאחז בטוב. ושוב, בידנו הבחירה והאפשרות, האם לפתוח סרטון או שמועה בפייסבוק העוסקת בגורל השבויים, או להתמקד בתפילה חרישית? בואו ניתן לכוחות הביטחון לעשות את מלאכתם ואנו נתמקד בסיוע, ובשלווה פנימית ככל שניתן. אומר לך משהו כמטפל, ואני יודע שזה לפעמים קשה ליישום, אבל זה באמת דבר גדול: כשיושב אצלי מטופל שנמצא במשבר גדול, אני מצביע לו גם על ההזדמנות. ההזדמנות להביט פנימה, להבין מה הוא מרגיש. לא לברוח מזה. התקופה הזו מאפשרת תרגול משמעותי לחיים עצמם. אנו יכולים לנסות להבין מה מקור הרעש בחיינו, אלו מחשבות ורגשות וידיעות מבחוץ מערערות אותנו ומה מחזק אותנו, ולבחור בטוב, על מנת להפחית סבל".
7.
בגלל שזה תחום שאתה מאוד עסוק בו והוגה בו, ולמרות שקשה ללמוד שחייה בהתכתבות, אני רוצה לבקש ממך תרגילי נשימה מומלצים.
"מומלץ קודם כל לשכב או לשבת במקום שקט, בטוח ונוח, עד כמה שניתן ללא הפרעות. לשאול את עצמנו מה שלומנו ומה שלום גופנו, ולנסות להרפות איברים מכווצים.
"יש שני סוגי נשימות, רכות דרך האף; או עצימוֹת יותר דרך הפה.
"נשימות רכות ועדינות דרך האף, ללא הפסקה בין שאיפה לנשיפה, לאורך כעשר דקות ביום, בליווי מוזיקה נעימה או בשקט, יכולים לייצר הרגעה. אפשר לדמיין את הנשימות כצמר גפן רך ולשים לב לאן הן מגיעות בתוכנו. לחזה? לבטן? לקנה הנשימה? תשומת לב כזו, יש בה יש משהו מרגיע ומקרקע. סוג נשימות כאלה מעודד את המערכת הפרא־סימפתטית, שקשורה לשלווה ולתחושת מוגנות. נשימות אלו מתאימות למצבים שבהם אנו חשים מוצפים ומחפשים איזה עוגן שקט ובטוח".
ונשימות דרך הפה?
"נשימות עוצמתיות דרך הפה, כשהשאיפה והנשיפה שתיהן דרך הפה, מאפשרות תוך עשר דקות פריקה רגשית. אלו אותם דגשים כמו נשימות האף הרכות (מקום שקט, בטוח, הרפיה לפני שמתחילים וכו'). סוג נשימות כזה מאפשר מגע עם רגש, ויכול לסייע בהעלאת חוויות גופניות או רגשיות עצימות יותר. צריך להבין שהן יכולות לעורר כאב, בכי, רעד; אבל אלה גם דברים מבורכים בזמנים אלו. זה מיועד בעיניי יותר לאנשים שמתקשים להרגיש את הקיים, נוטים להיות בבועה, ופחות מחוברים למצב. נשימות שיאפשרו מגע עם הקיים.
"חשוב לציין שאלו תרגילים שיכולים גם להביא לתגובות עוצמתיות. אם מרגישים לא נוח באופן שמתקשים להכיל, מומלץ להפסיק. בנוסף, אפשר גם לבצע את התרגילים ליד אדם אהוב, עימו אנו מרגישים בנוח, על מנת שיתמוך בנו אם יהיה צורך".
8.
תודה, אריאל. שמור על עצמך.
"תודה לך, חנוך. וחיבוק גדול לכל אחד מהקוראים שלנו, שעוברים באומץ את התקופה המורכבת הזו. חשוב שנמשיך להרגיש ונמשיך להיות יחד". ×
"זה יישמע קצת מוזר, אבל כדאי להתייחס לפריקה כמו לעשיית צרכים. בכי או רעד מאפשרים לרוקן משהו על מנת להתמודד טוב יותר בהמשך. לצד הפריקה, כדאי גם לדעת לאפשר לעצמנו זמנים של רגיעה. מומלץ לנוח, לוותר לעצמנו, אך לא יותר מדי. הכוונה היא לשמור על שגרה, נניח לאכול מסודר, אבל לא לכעוס על עצמנו אם 'חטאנו' מעט"
