בשבת בבוקר שמענו יריות. לא נבהלנו — ציידים צדים ציפורים, יכולנו לשמוע אותן מזהירות זו את זו. היינו באיטליה, בבית שנראה כמו חלק ממה שהיה פעם האחוזה הגדולה של הכפר. המארח שלנו מתגורר עם אשתו בחלקו השני של הבית. שם המשפחה שלהם - Costanza - מתנוסס בגאון (בספרים, שמות תמיד מתנוססים בגאון) על מגדל השעון הקטן שבמבנה הסמוך, הסגור, המושכר בימי הקיץ לתיירים. פעמון הכנסייה הצמודה מצלצל בעוז (באותם ספרים, הפעמון אף פעם אינו מצלצל סתם. תמיד בעוז) בכל שעה. קיטש של איטלקיוּת.
שם הכפר Stabbia ליד וינצ'י, העיירה של ליאונרדו, שעה נסיעה מהמגדל העקום של פיזה, המגדל הממשיך לשקוע ועדיין עומד.
מאוחר בערב, כששלושה כוכבים האירו בשמיים, הדלקנו את הטלפונים והנחשול הציף אותנו דרך המסכים. בעל הבית צילצל בדלת ואמר, נרעש למדי, "טריבל, טריבל, איראן, איראן". הוא לא מדבר אנגלית, בכלל. אנחנו מתקשרים באמצעות תנועות ידיים ובגוגל טרנסלייט. הוא הציע לארח אותנו כמה ימים נוספים, אם נצטרך.
בבוקר יום ראשון, הכנסייה, שהייתה סגורה במשך כל השבוע, נפתחה ותושבי הכפר התאספו לתפילה. השכנה של בעל הבית, אולי זו אמו, מסמנת לי בידה להתקרב ואז אומרת לי צ'או. לקח לי כמה שניות להבין שתנועת היד היא כמעט אותה תנועה.
החלטנו להקדים את החזרה לישראל.
• • •
לפני קצת יותר מ־12 שנים פרצו שני מחבלים לביתו של אחי ורצחו אותו, את אשתו ושלושה מששת ילדיהם. נמנעתי ככל יכולתי מלראות תמונות מזירת הרצח (במחי סכין הפכה דירה לזירה), אבל כמובן דמיינתי (מארה על ראשיהם של מי שהפיצו את התמונות). מאז מוצאי שבת אני מדמיין את הבית ומשכפל אותו. עוד משפחה ועוד משפחה ועוד בית ועוד ועוד, עד לאופק.
ב'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' כתב ולטר בנימין שבעידן שבו אפשר לשעתק את יצירת האמנות, היא מאבדת את ההילה שלה, את הייחודיות שלה, ומאותו רגע נותר לה רק תפקיד פוליטי. ומה בנוגע לבני אדם? האם נותרה לנו הילה, או שאנו ניתנים לשכפול ולמוות שלנו יש משמעות פוליטית בלבד, כקליע של אקדח.
כמה ימים לפני ששער הגיהינום נפתח ביקרנו במוזיאון אופיצי שבפירנצה. הולדת ונוס, כמובן, אבל גם מדוזה מחרידה את עצמה למוות, דמותה מוטבעת לנצח במראה של פרסאוס; דוד הענוג אוחז את ראשו של גוליית; אברהם מנסה להקריב את יצחק והמלאך מנסה לעצור אותו; ובעיקר תמונות של ישוע ואמו - מרים מקבלת את בשורת ההיריון (האם המלאך יודע איך זה ייגמר), החכמים באים לברך את הנולד (אין להם מושג), ישוע התינוק בזרועות אמו (כמעט תמיד רציני להחריד), ישוע על הצלב (אלי, אלי, למה עזבתני?), גופתו של ישוע בזרועות משפחתו ואוהביו (מרים נזכרת בבשורת המלאך, המעגל הושלם).
עוד ועוד ועוד צלבים. עוד ועוד ישוע. כמה פעמים אפשר לראות את אותו סיפור, התלוננו בצחוק במהלך הסיור במוזיאון, וטעינו. גם אם הסיפור אותו סיפור, כל אחד מהתינוקות היה תינוק שנולד לאם וגדל בזרועותיה. כל צלוב, אדם אחר שחי ומת. הציירים, כל אחד בדרכו, צייר אנשים שהכיר בדמותה של אישה בהיריון, תינוק, גופה, משפחה אבלה. כל אחד מהישועים האלו, כל אחת מהמריות האלו, היו פעם בשר ודם: מבוגר שהיה פעם ילד, שאמו קיבלה בשורה על לידתו (המבשר על היריון הוא תמיד מלאך) ועל מותו (המוות לא זקוק לשליח שיבשר על בואו, הוא מגיע בעצמו).
• • •
חשבתי שאני מכיר טוב למדי את המקום הזה שנקרא "שכול", שהוא שייך לי, אני כבר בן בית בו. והנה נחשול של זרים נוהרים פנימה, מפירים את הבדידות שלי. אני מרגיש כמי שניצב מעברו השני של השכול ומקבל את פניהם של השכולים החדשים, נהר של שכולים חדשים. משפחות שלמות שנרצחו, שנורו, שנשחטו. כיצד אקבל את פניהם? במה אקבל את פניהם?
מוות אמור להיות דבר אינטימי. לפי המיתולוגיה היוונית, לרוחב נהר הסטיקס, המפריד את ארץ החיים מארץ המתים, מפליגה מעבורת. הספן מעביר נוסע אחד בכל פעם, ועל הנוסע להפקיד בידו מטבע כדי שיתיר לו לחצות את הנהר. המיתולוגיה לא מספרת על גאות הנהר, היא לא מספרת מה קורה כשיש מאות רצוחים ואין מי שיפקיד מטבע בידיהם לתת לספן, היא לא מספרת לאן הנהר זורם.
התשובה לשאלה האחרונה נמצאת בקהלת: כל הנחלים זורמים אל הים, והים איננו מלא. כל החיים מתים, והמוות אינו שבע ולעולם לא יהיה שבע, לפעמים, גם בנהרות לא די לו, והוא גואה ומציף את היבשה. לפעמים המבול משחית את הארץ, והמים מכסים את ראשי ההרים.
נדמה שמאז שמיני עצרת אנחנו באוקיינוס, בארצו של לווייתן, מפלצת המוות הקדמונית, ואין ספן ואין מנחם. אני כותב את המילים האלה במוצאי שבת, ואיני יודע מה יהיה בעוד שבוע, בעוד יום ובעוד שעה. היום ראש חודש מרחשוון, מחר אחר הצהריים יופיע סהר הירח החדש, אבל קציבת הזמן אבדה, וכדברי הקללה העתיקה "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".
איך מתאבלים על יותר מאלף בני אדם מתים? על עשרות משפחות רצוחות?
• • •
בדרך הביתה, כבר בישראל, עלינו לאוטובוס. אף פעם לא ראיתי את ירושלים ככה, ריקה ושקטה. הרדיו של הנהג ניגן מוזיקה, ואישה אחת ניגשה אליו ונזפה בו. זה לא בסדר, היא אמרה, לשמוע מוזיקה כשבדרום אנשים מתים. היא ירדה מהאוטובוס, והרדיו המשיך לנגן. חשבתי אז שהיא צודקת. אני חושב עכשיו על הנהג, נוהג ברחובות שקטים באוטובוס כמעט ריק. הרי אפשר לצאת מדעתך. מה יש לו, אם לא מוזיקה.
לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות, פסק אדורנו. אבל איך אפשר לחשוב ולהרגיש בלי ספרות?
אני פותח את 'אל המגדלור' מאת וירג'יניה וולף, אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על אובדן ועל אמנות, וקורא בתרגום מאיר ויזלטיר: "עתה מלאים הלילות רוחות והרס; העצים נהדפים ונכפפים ועליהם מתעופפים בערבוביה עד שהמדשאה מרוחה בהם והם מוטלים ציבורים־ציבורים בביבים וסותמים צווארי מרזבים ומטשטשים שבילים לחים. גם הים מתהפך ומשתבר, ואם יקום אחד הנרדמים וידַמֶה כי ימצא על החוף מענה לספקותיו, אי־מה שיחלוק עמו את בדידותו, וישליך מעליו את המצעים ויירד בגפו להלך בחולות, לא ימצא לו דימוי בעל סגולה של נכונות אלוהית ומסייעת, אשר יכניס סדר בלילה ויגרום לו לעולם שיהיה משקף את מצפן הנפש. היד הנלפתת בידו הולכת ופוחתת; הקול גועה באוזנו. כמעט שנדמה לו כי בתהפוכה זו אין טעם לשאול את הלילה כל אותן שאלות של מה ומדוע ועל שום מה, המקימות את הנרדם ממיטתו למען חפש מענה להן. [מר רמסיי, שמעד בפרוזדור, פשט זרועותיו בוקר אפל אחד, אבל כיוון שמרת רמסיי מתה בליל אמש, מיתה חטופה למדי, הוא פשט זרועותיו. הן נותרו ריקות]" (וירג'יניה וולף, אל המגדלור, תרגום: מאיר ויזלטיר, עמ' 130)
'אל המגדלור' נפתח בהתנפצותה של תקווה. הילד ג'יימס רוצה להפליג אל המגדלור, ואמו משיבה לו: "כן, בוודאי, אם יהיה נאה מחר [...] והפלא שהשתוקק לו כמדומה שנים על גבי שנים, הנהו, ככלות חשכת לילה אחד והפלגה של יום, בהישג יד [...] 'אבל', אמר אביו ועמד מהילוכו לפני חלון חדר־האורחים, 'לא יהיה נאה'".
למחרת הם אינם שטים למגדלור. גם לא ביום שלאחר מכן. מרת רמסיי מתה וגם שניים משמונת ילדיה; פרו מתה בלידה ואנדרו נהרג במלחמת העולם הראשונה. עשר שנים חולפות לפני שמר רמסיי חוזר לבית הקיץ של המשפחה ואיתו שניים מילדיו, ג'יימס וקאם.
בחלקו השלישי של הספר, השלושה שטים סוף־סוף אל המגדלור. ג'יימס, מבוגר בעשר שנים, יתום מאם ושכול שני אחים, משווה את המגדלור שאליו רצה להפליג למגדלור הממשי. "בעת ההיא היה המגדלור צריח כסוף, עוטה ערפילים, בעל עין צהובה שנפקחה בפתאום וברוך לפנות ערב. עכשיו [...] יכול היה לראות סלעים מסוידים; הצריח נוקשה וזקוף; יכול היה לראות שהוא מפוספס בשחור ולבן; יכול היה לראות חלונות שבו; יכול היה אפילו לראות כביסה שנפרשה לייבוש על גבי הסלעים. הנה כי כן. זה הוא המגדלור? האומנם? לא, ההוא גם כן היה המגדלור. כי אין דבר שהוא בפשטות דבר אחד".
המגדלור הממשי אינו המגדלור שבחלום, לא צריח כסוף, כי אם מגדל אבן נוקשה, ואף על פי כן, מגדלור. ואולי המונח האנגלי מתאים יותר Lighthouse, ביתו של האור.
הארץ נשחתה, המים עדיין גואים סביבנו. אבל יש מגדלור, ואני חייב להאמין, יהיה נאה. מחר או בעוד עשר שנים, יהיה נאה. •
