המלחמה הזאת פרצה בדיוק כשהייתי עסוקה בכתיבת פרק על מלחמה אחרת, זו שבה לחם סופוקלס, המחזאי שכתב על אדיפוס המלך. מעניין עד כמה מלחמות רחוקות זו מזו כל כך דומות זו לזו:
הבוקר עוד רחוק, ראשו מתחת לכר ואחר כך מעל לכר, כתף ימין כבר כואבת, צריך להסתובב לצד שמאל ולחזור לצד ימין ולהבין בסוף שהשינה כבר לא תבוא. הוא קם, מתלבש ויוצא החוצה. עדיין לילה, הכל חשוך. "לאן אתה הולך עכשיו סופוקלס, כשהרחובות ריקים וכולם ספונים בבתיהם, מתחת לשמיכות, עם נשותיהם או פילגשיהם, מה אתה מחפש?"
הוא לא מחפש, הוא בורח מכל הרוצחים הללו שממלאים את המחזות שלו ועכשיו באמצע הלילה הם רודפים אחריו. אבל בעצם לא, זה לא הרוצחים אלא הנרצחים, אביו של אדיפוס, אחיה של אנטיגונה, אגממנון, כולם יצאו עכשיו מתוך קבריהם ולא נותנים לו מנוח. והרי הם נרצחו כחוק, על פי כללי הטרגדיה, אחרי השלב שאריסטו יקרא לו שלב ההיפוך ולפני השלב שייקרא היוודעות. הם חייבים היו לסבול ולמות כי אחרת לא היו ראויים להיות גיבורי טרגדיה, אבל אם כך, למה הם רודפים אותו, מה הם רוצים להגיד לו?
ועכשיו, כשהבוקר עדיין מסרב להאיר את הרחובות הריקים מצטרפת אליהם גם אותה משפחה מהעיר ההיא, זה היה סאמוס? מילטוס? קשה לזכור. והאישה הזקנה ההיא שישבה ליד השולחן, כאילו עדיין אוכלת, אבל החרב בגבה וראשה שמוט והגבר שישב לידה מנסה עוד לגונן עליה אבל בחזהו חץ, וגם הילדה הקטנה מתחת למיטה שעדיין מיררה בבכי אבל אחר כך השתתקה. כולם כאן בעקבותיו, אלה שהיו באמת, בקרבות שבהם השתתף, ואלה שהיו רק בתוך ראשו, שיצאו מתוך המחזות שלו.
איכשהו הלילה עבר ושוב בוקר. החגיגה נגמרה לא מזמן, אבל ההנגאובר לא חזק מדי, כך שהוא יכול להרגיש איך הזמן נעצר. האביב נטמע אל תוך החורף, הגשם יורד ומרטיב את השמש הזורחת, רוח קלה נושבת על הכל והפרחים שברגע זה הנצו כבר צובעים את האדמה באדום, סגול וורוד. בשעות האלה אפשר לשמוע מישהו שהולך ברחוב, זמזום של דבורה מתעופפת מעל פרח טקומית, אישה מרגיעה תינוק. הכל כל כך רך ונעים ונינוח, אז מה לא בסדר? מה לא מתקבל על הדעת? הדבורה? הרוח הקלה? הפסיעות ברחוב למטה? לא. זה הילדה ההיא, בסאמוס, באמצע המלחמה מול דלת של בית שעוד נשאר עומד על תילו, הצבא מסביב, הפרשים והרגלים עוד מעט יגיעו אליה והיא דופקת בדלת, צועקת משהו בשפה לא מובנת, קוראת לאמא שלה, או לאבא, למישהו שיוכל אולי לעזור, והוא, לא רחוק משם, יכול לשמוע את התנועה בפנים. הם לא פותחים לה כי הם פוחדים, זאת הילדה שלהם אבל הם לא יצילו אותה, עוד מעט החיילים יגיעו וממילא אף אחד לא יישאר. הוא מתרחק משם, לא רוצה לראות.
11 שנים עברו מאז המלחמה בסאמוס ועדיין היא זורמת בדמו, החניתות המושחזות, רכב הברזל שועט קדימה, הסוסים דוהרים והכל גועש. להלום, להתגונן, להניף את החרב, החללים נופלים מסביב, להמשיך קדימה אל מסע הניצחון בשערי העיר. אז למה עכשיו בתוך הצחנה של הגוויות הוא זוכר דווקא את הילדה הזאת, דופקת בדלת ובוכה ואיש לא פותח לה, ולמה הוא כל כך שקוע בזה כשהיום קצר ויש כל כך הרבה דברים לעשות וכבר מגיע שוב ערב, הנער היפה לידו מגיש לו את הכוס והוא שותה, זה אותו נער מאתמול? זה נער אחר? לא חשוב, הוא עסוק בשיחה עם חבר, "כל מה שהיה שם", הוא אומר ורוצה לפרט והחבר שלו מרגיע: "תשכח מזה, כך גזרו האלים, הם מרדו בנו, הם איימו על העיר שלנו, האלים הובילו אותנו ולכן ניצחנו, מה עוד אתה רוצה?"
אבל זה לא עוזב אותו. עכשיו ובימים הבאים. •
