עברו ימים, זה מרגיש חודש. לא יודעת. איבדתי תחושה של זמן, הוא כאילו עצר מלכת ואני מרגישה ביקום מקביל. אני נרדמת וקמה, נרדמת, שוב בוכה, גוללת, נרדמת, קמה, מסתובבת. מדי פעם הילדים מבקשים שאשים להם משהו לראות.
אני מרגישה אשמה לחבק אותם. כל חיבוק מציף כאב עצום, סיפורים. הילדים החטופים, התמונות, הכתבות. הייתי במלונות, נפגשתי עם ניצולי נתיב העשרה, זה היה כמו "זיכרון בסלון" אבל זה לא זיכרון, זה עכשיו, זה כאן ועכשיו. לא זיכרון
אלא החיים כפי שהם, הרגע עצמו.
כל כך הרבה פעמים אנחנו רק משתוקקים להיות ברגע, והנה, לעיתים הרגע תופס אותנו ואנחנו נאבקים לצאת מתוכו. להיות במשהו אחר, במחשבה אחרת, ולא מצליחים. אני חושבת על כל מה ששמעתי, סיפורים נוסח יד ושם, גבורה מטורפת, השגחה עליונה, מקריות, מזל, חוסר מזל, פחד, אימה, תיעוב, רוע טהור, גדלות נפש, תעצומות. כמו ספרים ומגילות שקראנו או למדנו בבית הספר אבל לא, זו ההיסטוריה ואנחנו חלק ממנה. לנצח נהיה.
אתמול קמנו מהשבעה על בן משפחתי, אדיר מסיקה, שנרצח בטבח במסיבה ברעים. גבר צעיר ומדהים, יהלום. עולם ומלואו, חלומות, אהבה, שאיפות. אובדן, חור בנשמה. וכל אחד הוא כזה. הוא עולם. וכל אחת כזו היא אבן חן נדירה. והבנות במלון בים המלח מבקשות שאעשה סרטון לחברה שלהן שנעדרת, ואני עושה, וההבנה שההזיה הזו היא מציאות. המציאות החדשה שלנו.
עוד שבעה ועוד הלוויה ועדיין לא התחלנו. ברדיו הקראת השמות מרגישה אינסופית. כל אחד מהם נכד, אחיין, אחות קטנה, תינוקת, חיילת, שוטר, שכנה, סבתא, דוד, אבא. והדעת לא מצליחה לעכל. אלפי משפחות איבדו הכל. זה באמת קרה? כאן? בארץ שלנו?
פגשתי את עידן, אשתו נסטיה ושלוש בנותיו מקיבוץ בארי, שניצלו בגבורה עילאית ובדרך נס של תסריט מסרטים הוליוודיים. רק שבהוליווד יש כפיל פעלולים. ופה? את כל הגבורה ביצעו אזרחי ישראל בעצמם, בטייק אחד. אני נפעמת מהאומץ, מהתושייה, מהיכולת, מהיכולת לעמוד אפילו, ועל פניהם צל וטשטוש וכעס ועצבות תהומית וחשש. ומה בכלל יקרה עכשיו, איך בכלל קמים על הרגליים והולכים?
אנחנו עושים מלא אבל שום דבר לא מרגיש מספיק. שום דבר לא יצליח להחזיר את הגלגל אחורה. ארור הזמן, שיודע לרוץ קדימה כשרוצה, ולעיתים מחליט לעמוד במקום ולתת לנו להתבוסס ברגע עצמו, כמו לולאה מוזרה שאין בה התחלה ואין לה סוף, ותוך כדי האירוע עוד מתנהל.
האם עוד נירדם במיטותינו ככה סתם? מעייפות? האם אי פעם נעצום עין בשלווה? האם אי פעם תהיה לנו שלווה כלשהי? מה יכתבו עלינו בהיסטוריה שנכתבת עכשיו? מה נעשה למען ההיסטוריה שנכתבת ברגעים אלו?
שנזכור את האמת. את האנשים. כל אחת ואחד מהם. שנזכור מה עשו ומי עזר ומי עוד יעזור ומי הפריע. ונזכור. את כולם.
