"באותה שבת, כשרכנתי מעל אחד מהפצועים, גיליתי שהוא חבר ילדות שלי", נזכרת רעות קלרמן, תושבת היישוב נווה שבעוטף ואחות בכירה, באירועי השבת השחורה. "אותה סיטואציה חזרה פעם נוספת, כשגיליתי שמטופל אחר שלי הוא חבר של בעלי. היה לי קשה ועצוב, אבל באותם רגעים לא חשבתי על עצמי אלא על הפצוע ועל זה שבמצבו, הנוכחות והטיפול ממישהי קרובה מעניקים לו ביטחון. הם הרגישו איך אני נותנת להם ולכל הפצועים את כל הלב והנשמה לצד טיפול מציל חיים — וזה הרגיע אותם".
בימי שגרה קלרמן היא מנהלת סיעוד בשתי מרפאות של מכבי שירותי בריאות: בבני נצרים ובעין הבשור. באותה שבת שחורה, עוד לפני שמערכות הבריאות הפנימו את גודל האסון ואת מספרם הרב של הנפגעים, כוחות הרפואה הנשיים מיישובי העוטף כבר היו בתפקוד מלא, תוך כדי שהן נאלצות להגיש עזרה מצילת חיים גם לחבריהם מהיישוב שבו הן גרות.
"זה הכי קשה מצד אחד ומספק מהצד השני לטפל בחברים ובכאלה נסיבות, כשהם פצועים קשה מאוד", אומרת קלרמן (39), נשואה ואם לשמונה בטווח הגילים שנתיים וחצי עד 18. בשבת האסון התעוררה מהאזעקות. "באזור שלנו כל תושבי העוטף רגילים לחוות אזעקות ולשמוע פיצוצים. אבל באותו בוקר", היא מתארת, "הרעש היה עוצמתי יותר, ונשמעו נפילות ממש מקרוב".
המשפחה מיהרה להיכנס לממ"ד ולהתפלל. "בעלי ואני הרגענו את הילדים, וככל שחלף הזמן הבנו שלבית הכנסת כבר לא נלך ואת הקפות שמחת תורה כבר לא נחגוג. למרות התחושה הקשה, ואולי דווקא בגללה, השתדלתי לשמור על רוח החג, התפללנו וקצת שרנו, ובמובן מסוים זה רומם לכולנו את מצב הרוח".
עם קסדה על הראש
בעודם בממ"ד, שמעו בני המשפחה בכריזה שעליהם לסגור מיד את החלונות ולהגיף את התריסים והבינו שהפעם מדובר באירוע חריג. "ב־10:30 בערך דפקו לנו בדלת אנשי צוות החירום של היישוב ואמרו שזקוקים לעזרה המקצועית שלי, כי צה"ל בשיתוף מד"א הקימו בית חולים שדה בבית הכנסת של היישוב וניתבו לשם את הפצועים הראשונים מהאזור", מספרת קלרמן.
באותן שעות כבר בערה האש וכילתה בתים ורכוש והאזור התמלא במאות מרצחים. שלטונות הצבא הכריזו על האזור שטח צבאי סגור. "בפועל זה אומר שאין יוצא ואין בא, וגם אין פינוי באמצעות אמבולנסים שכניסתם לשטח נאסרה, כך שאת פצועי הירי הביאו אלינו במסוק צבאי, המנחת המאולתר שלו היה קרוב לבית חולים השדה".
ככל שחלפו השעות, גברה רוח ההתנדבות ותושבים שלא גויסו מיהרו להגיע חמושים למקום כדי להגיש עזרה. "הם חיפו בנשקים שלופים על הפרמדיקים בזמן שהם פינו את הנפגעים לתוך בית החולים שהקמנו, והטיסו לשיבא נפגעים שכבר קיבלו אצלנו טיפול ראשוני מציל חיים, ששכבו על הרצפה בבית החולים המאולתר".
מצבת כוח האדם של מרפאת החירום הזו כללה חובשים, רופאים ואחיות ונוהלה על ידי פרמדיק של מד"א. "הוא תיפקד לעילא, בצורה מדהימה". מתארת קלרמן. "בקור רוח, במקצועיות ובשקט נפשי הוא חילק לנו הנחיות שהצילו חיים, למי להזדרז עם חוסם עורקים, מי זקוק לחמצן, ותחת הניהול שלו תיפקדנו והצלנו לא מעט נפגעים".
כשארגזי הציוד הרפואי התחילו להתרוקן, נסעה קלרמן, עם קסדה לראשה, לאחת ממרפאות מכבי שבה היא עובדת ואספה משם שקיות נוזלים לעירוי, חוסמי עורקים, תרופות משככות כאבים, גזות ועוד. "לקראת שעות אחר הצהריים, כשנפתחו הצירים לגופי הצלה, כבר קיבלנו פצועים קשים מכרם שלום שהובאו באמבולנסים. כולם עם פציעות חזה, בטן וקטיעות גפיים. כאדם מאמין, זה שהם שרדו את הפציעה הכל כך אנושה, זה נס בעיניי. טיפלתי גם בפצועים שחייהם כבר היו על חוט השערה ולו היו מתפנים דקות מאוחר יותר, כבר לא היו בחיים".
הפצועים, לדבריה, סבלו מכאבי תופת והתחננו למשככי כאבים, אבל לא צרחו. "הם גיבורים", היא אומרת, "הבינו את מצב החירום החריג, והרגשנו סיפוק ענק כשהצלחנו טיפה להרגיע אותם. לטעת בהם תקווה שבזמן הקרוב יפנו אותם לשיבא".
במוצאי שבת יצרה קלרמן קשר עם משפחות הפצועים ועידכנה אותם בפרטים הרפואיים. ביום שני פינו את כל תושבי נווה, 900 איש, לבית מלון בירושלים, "למרות שלא ספגנו אש, אבל היה חשש מחדירה ונפילות ביישובים קרובים".
כעת, גם במלון בירושלים, היא לא מפסיקה לעבוד לרגע. "במלון אני מטפלת בחולים הכרוניים שלנו, נוסעת לבקר את הפצועים שאני מכירה, מחזקת את בני המשפחות וגם משתתפת בניחום אבלים. גם במשפחה שלי יש חמישה חטופים, והגיסים שלי גויסו לסיירות שלהם, אבל אני לא נותנת לעצמי ליפול ברוח. וחשוב לי שתבהירי שאני לא הגיבורה בסיפור. אני שליחת האל וזכיתי להציל חיים. גם אמא שלי, אסי הילר, היא אחות עוד מנצרים, שבעבר טיפלה בהרבה מקרים כאלה, והגיעה גם היא לסייע לפצועים".
חבישה מצילת חיים באמצע המטבח
ערב שמחת תורה התארחו בבית משפחת קורצקי מקיבוץ עלומים, שבין בארי לנחל עוז, סבא וסבתא מצד האבא. אחרי ארוחת הערב החגיגית, כשמצב רוחם של בני המשפחה מרומם, הם הלכו לישון. נינוחים. ערב חג. "בשבת בבוקר, ב־6:30, התעוררנו בעלי ואני מיירוטים שמקדימים את התרעת צבע אדום", מתארת מיכאלה קורצקי, אחות מיילדת בסורוקה וכבר 17 שנים אחות של הקיבוץ עלומים, בת 45, נשואה ואם לארבעה. "אנחנו כבר מתורגלים, אז הערנו את שני הילדים, כי שניים אחרים ממילא ישנים בממ"ד, וכולנו נכנסנו פנימה", היא מתארת. במהלך שלוש השעות הבאות נשמעו לדבריה אזעקות רבות וכרוז מהקיבוץ התריע מפני חדירת מחבלים. "בגלל המיקום החיצוני של הבית שלנו, קולות הירי נשמעו ממש מקרוב. הבנו כבר שהפעם מדובר באירוע חריג. פתחנו ניידים, התקשרנו לחברים ובעוד אנחנו מתחילים בכלל לעכל שזה קורה אצלנו בבית, מתקשר אליי בחור מכיתת הכוננות ואומר לי שחבר נוסף מכיתת הכוננות נפצע והוא מביא אותו אליי", היא מתארת. "השכבתי אותו על הרצפה במטבח וחיפשתי פצעי ירי. זיהיתי קליע בכף יד שמאל ושפשוף משמעותי מקליע שחלף על יד היד הימנית שלו. בעזרת בעלי, שמיניתי באותו רגע לעוזר אחות, עשיתי לו חבישת לחץ מתחבושת אלסטית שהייתה לי בבית וחיברתי אותו לעירוי נוזלים. כשאני רוכנת לטפל בו, רצפת המטבח התמלאה בדם. הוא אמר שכואב לו, וכל שיכולתי לתת לו לשיכוך כאב זה מה שהיה לי בבית: שלושה כדורי אדוויל". זרם הדם פסק אחרי החבישה, והאחות, שבשגרת עבודתה כמיילדת לא בקיאה במיוחד בטראומה, התקשרה למנהל מלר"ד סורוקה, בעצמו תושב הקיבוץ, להתייעץ איתו עם פעלה כמתבקש.
"בכל הזמן הזה נמשכות היריות. כולם היו בממ"ד, ואני על יד הפצוע מתחת לשולחן האוכל שלנו". כעבור זמן ציפצף מכשיר הקשר של הפצוע, וממנו שמעה שחבר נוסף מכיתת הכוננות, שכן של הפצוע, נפגע אף הוא. "הוא התקשה לנשום וחירחר", מספרת קורצקי. "השכבתי אותו על יד השכן שלו, גם הפעם כמו במציאות, בית על יד בית. הפשטתי את החולצה שלו וזיהיתי שלושה פצעי ירי בגב. בעלי אילתר מכבל של טלפון אמצעי שעליו אני יכולה לתלות את העירויים שחיברתי לכל אחד מהם. אבל זה לא הספיק. למזלו, נכנס איש ביטחון מהקיבוץ שהוא גם נהג אמבולנס, ואמרתי לו שבלי חמצן הפצוע השני לא ישרוד. הוא הביא לי מכל חמצן קטן מהתיק האישי שלו וחיברתי אותו למסכה". היא התקשרה למד"א ונענתה שלצערם מנתיבות דרומה כל האזור חסום למעבר, כולל של כוחות ההצלה. וכשאין ברירה - מאלתרים ."החלטתי בדעה אחת עם אותו איש ביטחון שנפנה אותו בכוחות עצמנו, כי הוא היה קרוב יותר למוות מאשר לחיים. הוא ביקש מבעלי שיביא את הרכב קרוב ככל שיוכל לבית שלנו, שניהם נשאו את הפצוע והשכיבו אותו מאחור, אליו הצטרף הפצוע הראשון, ופתחו בנסיעה מהירה במיוחד, כשהם עולים על מדשאות ודורסים פרחים וסביבם יריות מחבלים. בשער הקיבוץ התחולל באותן דקות ירי מטורף, כשהמרצחים יורים מקרוב בכל מי שנקלע בדרכם. רק נס הוא שהציל אותם, והם המשיכו לנתיבות, שם חברו לאמבולנס של מד"א שפינה אותם לסורוקה".
הפצוע הקשה הובהל לחדר הטראומה, בעוד מיכאלה התקשרה לעדכן את אשתו במצבו הוא קרס ואיבד הכרה, ובזכות טיפול מהיר, התאושש, הובל לחדר ניתוח וחייו ניצלו. "אני לא סגורה על המספר, אבל 50-40 מרצחים פשטו על הקיבוץ שלנו. חלקם נורו על ידי חברי כיתת הכוננות והיתר על ידי הצבא שהגיע בהמשך, זו הייתה דרמה מטורפת", היא מתארת. "למחרת פינו את כולנו לשני בתי מלון בנתניה, אבל העדפתי קודם לנסוע להורים שלי ולהתפנק קצת בחיקם".
רעשים מבשרי רע
ד"ר שני עידן ראובן, רופאת ילדים במכבי ומנהלת רפואית של הקופה במרחב לכיש, מעניקה בימים אלה מענה רפואי להמוני האנשים שפונו או התפנו מרצונם לבתי מלון באילת. היא בת 39, נשואה ואם לארבעה בגילי שנתיים וחצי עד 9, תושבת מושב תקומה הסמוך לנתיבות. את החג שבו נפתחה המתקפה הרצחנית היא בילתה אצל הוריה בנתיבות.
"עוד לפני שהתחילו האזעקות, כשהתעוררתי להאכיל את התינוק, שמעתי רעש מוזר וחריג. כתושבת העוטף, האוזניים כבר רגישות לסוגי הרעשים מבשרי הרע, אבל הפעם זה היה אחר", היא מתארת. ככל שחלפו הדקות הרעש הפך למוכר כשנשמעו כבר קולות שיגור הטילים ויירוטי כיפת ברזל. היא העירה את בעלה והם יצאו למרפסת לחפש סימנים בשמיים.
"בזמן יירוט מתהווים עננים ספציפיים וכבר הבנו שמשהו מתרחש באזור. אבי, שאינו שומר שבת, הדליק את הטלוויזיה ושם נחשפנו לאזורי הפגיעה ולצילומי ההרס". כיוון שביישוב לא היו אזעקות, הקפיד בעלה ללכת לבית הכנסת. בדרך הוא נתקל במכונית שהשמשה שלה מנופצת מירי. הצעירים שהיו בתוכה סיפרו שבילו במסיבה ברעים, נלכדו במלכודת ירי אבל לא נפגעו.
"ואז, סביב 7:30, נשמעו האזעקות גם אצלנו בנתיבות, וכיוון שאין ממ"ד בבית של ההורים שלי, ירדנו כולנו לחדר המדרגות. ככל שגברו האזעקות והירידות לחדרי המדרגות, הילדים שלי נכנסו למצוקה. באותם רגעים לא חששתי מפגיעות גופניות אלא מהנזקים הנפשיים", מתארת שני. ככל שהלחימה הסלימה הבינו הרופאה ובעלה לצאת לאזור מבטחים, לאילת. שם כבר עלה הצורך לספק מענה רפואי לתושבי אילת ולהמוני האנשים שפונו או התפנו מרצונם לבתי המלון בעיר. במרפאה של מכבי התחילה ד"ר עידן ראובן לטפל בילדים שסבלו מבעיות סטנדרטיות: חום, שלשולים וכאבים שונים, ובהמשך נדדה בין בתי המלון וטיפלה בכל ילד שנזקק.
לא רק ילדים פנו למרפאת הקופה בעיר ולזו המאולתרת שהקימה במלון. "גם נשים הרות הגיעו אליי, מבוהלות, עם כאבים בגלל הלחץ. דאגתי להפיץ את מספר הנייד שלי בין כל מי שנזקק אפילו רק למרשם, בעיקר כדי לחזק בהם את הביטחון שבכל זמן, 24/7, הם לא לבד".
לצד העשייה המקצועית שלה, מתן שירותי רפואה לאוכלוסיית הילדים בעורף, מוצאת את עצמה הרופאה במצוקה שכמוה לא ידעה מימיה, ולדבריה, גם לא דמיינה שהיא אפשרית. "כולם, והכי בצדק, ממוקדים בנתינה המטורפת של העורף, שמציף אותנו בכל מה שאפשר להעלות על הדעת. בזכותם, אנחנו מרגישים עטופים ומחובקים, אבל אני מדברת בשמי ובטוחה שגם בשם המון ממשפחות המפונים, כשמגיע הלילה וכל אחד לעצמו במיטתו, עולות גם מחשבות אחרות. כמו למשל, איך נתגבר על הבור התקציבי? כבר בשבוע הראשון, עלות השהייה במלון, הארוחות, בגדים לילדים ולנו, תחתונים לכל בני המשפחה, עלתה על עשרת אלפים שקל. כך שמלבד תחושת התלישות והפליטות ואי־הידיעה אם נחזור לבית שלנו או שגם הוא ייהרס, אני חוששת מהרגע שנצלול לבור כספי ונגיע למכסת האשראי. ומה אז?"
גם המחשבה על שתי אחיות מטופלות שלה, שנחטפו לעזה עם אמא שלהן, מטרידה אותה. "אז בשביל לשמור על הנפש שלי במציאות החדשה והקשה שנכפתה עלינו, אני צורכת כמה שפחות חדשות ומדללת למינימום חשיפה עודפת. וזאת גם ההמלצה שלי לכולם".
