“תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך. מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה. ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא... בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד”
"כל הזמן אמרתי לעצמי, הם אורחים שבאו לשבת, תתייחסי אליהם כמו לאורחים”, אומרת לנו רחל אדרי מאופקים שהפכה לקמע לאומי בנסיבות מחרידות.
אנחנו מנהלות איתה שיחה ארוכה, בלתי נתפסת, אחרי שפינו אותה ואת בעלה לתל־אביב. "הם עברו חדר־חדר", היא מספרת, "פשוט שברו והשחיתו הכל. כל מגירה, כל ארון, כל רהיט, כל חלון. שברו, ניפצו, ירו בבגדים! תחתונים לא השאירו לי".
משבע בבוקר עד שלוש בבוקר המחרת הייתה בת ערובה לחמישה מחבלים. והיא לא ילדה, רחל, אין לה דרגות אלוף או רישיון לנשק, אבל התמרון שלה באירוע, השכל הישר, החשיבה האסטרטגית בלי לאבד ולו לשנייה את קור הרוח. מה נגיד לכם, צריך ללמוד ממנה ועליה בחוגים לפסיכולוגיה, בקורסים למנהיגות, אפילו במטכ"ל.
"כשהם נכנסו שאלתי אותם, 'מי אתם?' והם ענו שהם שאהידים. החלטתי לא לצעוק. הבנתי שזה לא יעזור. ידעתי גם שמתישהו תגיע עזרה. עכשיו צריך לשמור על איפוק ולנהל את האירוע. הם העלו אותי לקומה השנייה והתחלתי לדבר איתם. מאיפה אתם? בני כמה אתם? אחד המחבלים היה פצוע, עשיתי לו חוסם עורקים וחבשתי אותו”.
בתוך 20 השעות שלה עם המחבלים היא דאגה להם לקפה ולעוגיות, לארוחת צהריים ולפירות - הכל הייתה צריכה לטעום קודם כדי להוכיח שדבר לא מורעל. היא הצליחה לקלוט שיש שוטרים מחוץ לבית ולסמן להם פעם בחצי שעה שהיא בחיים בכל מיני דרכים יצירתיות. היא אפילו השכיבה לישון את המחבל הפצוע בחדר של הבן שלה, כשהוא מדמם על המיטה, מתוך הבנה שהמרפסת הצמודה תאפשר לכוחות ביטחון להיכנס ולפגוש דבר ראשון את המחבל החלש בחבורה.
איך הצלחת, אנחנו מקשות בשיחה. איך אפשר להתייחס אליהם כאל אורחים?
"כל כך הרבה שנים שאני מארחת. אני יודעת איך לפתוח את הבית ולתת לאנשים להרגיש בטוחים מוזמנים. לדאוג להם, להאכיל אותם. זה טבע שני שלי".
כשחולצה הודתה רחל לחיילים ולשוטרים, "אתם גיבורים", אמרה. והם ענו: "אנחנו? אנחנו שומעים אותך שעות, עוקבים אחרי הסימנים שאת נותנת לנו. רואים איך את מתמרנת אותם ולא מאמינים. את הגיבורה".
וזו אולי תמצית הישראליות המהפנטת שלנו, שנגלית אלינו עכשיו מכיוונים בלתי צפויים. רחל הצליחה לשלב את החום ואת כישרון האירוח שלה בטקטיקה צבאית של סיירת מטכ"ל. המעמולים שלה הפכו לכלי נשק. ואנחנו, כמו כל עם ישראל, מעריצות.
המדור הזה מוקדש לתושבי הנגב המערבי ולמשפחותיהם שעברו ועוברים תופת. אנחנו איתכם בדרך שיש עוד לפנינו.
שנים שאנו כותבות: הציעו למצביא עייף ורעב "חמאה בספל אדירים". הגישו אל פיו, לטפו את ראשו, והוא ייכנע ללא תנאי. זה מה שעשתה הגיבורה הכמעט־תנ"כית רחל אדרי.
תסלחו לנו, אבל כל המשפחה שלנו נגועה באהבת קיבוצים בלתי מתכלה, וכשחזינו בחיות הפרא מנתצות, שורפות ורוצחות, נכנסנו גם אנו למשבר חיינו. כמו כולם.
קיבוצי חיינו אינם בעוטף. רותי נודדת בין יטבתה (קיבוצם של נורית ואודי ספיר, הדודים של דניה וקיי, בית שני למשפחת טקגי) לשער העמקים, קיבוצה של קארין הרץ, החמות הבשלנית שלנו. אבל קיבוצי ויישובי העוטף הפכו עכשיו לשביל חיינו.
מוטי, רעים, ישראל
כשלואיס, בעלנו וסבנו, הגיע ללמוד באוניברסיטת תל־אביב, הוא בחר בקיבוץ רעים לשלושה חודשי עבודה חקלאית. הוא הוקסם עד ערפול וניסה ללמוד עברית. במקום זה, הוא השתלם בצרפתית (הגרעין ברעים היה מרוקאי), ובשיחות עם הכלבה של מוטי, מרכז המתנדבים. "היא יודעת עברית", התגאה מוטי. לואיס ציווה עליה מיד: "שב". הכלבה בהתה בו בפרצוף אטום. "דיברת איתה כאילו היא כלב זכר", נזף בו מוטי. תגיד לה: שבי. הכלבה העברייה התיישבה. לואיס נשבה. גם על ידי הארטישוקים בחדר האוכל. השבוע נתרום לרעים.
בקיבוץ מפלסים, בגיל 18, עבדתי אני בהגשת אוכל לחדרי הילדים (בני 16, עם שפמים, גבוהים ממני בראש), ובסוף קניתי שמנת לקצפת ושוקולד מריר ולימדתי אותם לשקשק שייק שוקולד וקצפת, מקווה שהטבעתי חותם.
ג'ק דאר, בן דודנו המופלא, הוא כיום מנהל קרן השקעות בניו־יורק. הוא התחיל לפני יובל שנים כקוטף תפוחים בסעד שבעוטף, ועכשיו הוא לא מפסיק לשאול מה שלום הקיבוץ הפלאי שהתאהב בו אז. אנו נתרום בשמו גם לסעד. נפשנו שבויה, סדוקה ובוכה. ומי שירצה, יחפש ברשת איך סיכמה זאת שושי שקד, הגיבורה מקיבוץ כיסופים.
המתכונים כאן נגזרו מתוך הספר "חדרוכל": ספר מתכונים, סיפורים ואנקדוטות מרוב קיבוצי ישראל. מעדנים פשוטים, ערוכים לתפארת ומייצגים כל פינה וקהילה בארץ. כדאי שיהיה בבית, במיוחד עכשיו.
מאת אסי חיים ועופר ורדי, בהוצאת LUNCH BOX.
600 ק"ג תפוחי אדמה, בקיבוץ סעד
בחרנו בקוגל, כהצדעה לגידולי התפודים ברחבי העוטף.
קוגל תפוחי האדמה נחשב במשק פינוק לשבת, אך מגישים את המאפה גם לליל הסדר מ־600 ק"ג של תפו”א. בזמנו נהגו חברות הקיבוץ להתקינו בחדר הקוגלים שבפאתי מטבח חדר האוכל. כבר ביום חמישי הן נהרו לעבר החדר הקטן כדי לאפות את הפשטידה לסוף השבוע בתבניות נירוסטה שעליהן נחקקו שמותיהן. געגועיו של אחד החברים לקוגל של רעייתו, שהלכה איתו לעולמה, שיכנעו את ראשי חדר האוכל להוסיף את המאפה המסורתי לתפריט השבת כדי שאיש לא יחמיץ פנים.
חומרים:
1 ק"ג תפוחי אדמה מקולפים
1 קישוא לא מקולף
1 גזר קטן מקולף
1/2 בצל מגורר
4 ביצים
1/4 כוס שמן
מלח ופלפל גרוס לפי הטעם
תבנית פיירקס בגודל 35x23 ס"מ
הכנה:
1. מחממים תנור ל־180 מעלות ומרפדים את התבנית בנייר אפייה.
2. מרסקים במעבד מזון את תפוחי האדמה, הקישוא והגזר.
3. סוחטים את הירקות מרוב הנוזלים.
4. מערבבים את העיס עם שאר החומרים.
5. יוצקים את התערובת לתבנית ואופים במשך 30 דקות עד שמזהיב.
כדורי ממן - כדורי בצל וגזר צמחוניים מבארי
איש בקיבוץ בארי לא ידע את שמה האמיתי של ממן (Maman, אמא בצרפתית). 30 שנה עבדה במטבח חדר האוכל והכינה ממטעמיה, בהם כדורי הממן הידועים של הקיבוץ.
מקורו של מתכון הכדורים לוט בערפל, אולם מהר מאוד התחבב על ילדי הקיבוץ וקלע לטעמם, והיה למנה הצמחונית של חדר האוכל. 30 שנה עבדה שם מרים חוסרבי והכינה ממטעמיה, שכללו גם את הכופתאות הקטנות אשר זכו להיקרא על שמה - ממן, וכך נשאר השם עד עצם היום הזה.
חומרים (ל־25 כופתאות):
4 כפות שמן
6 בצלים גדולים קצוצים
4 ביצים
8 כפות קמח
2 כפות אבקת מרק עוף או אבקת מרק בטעם עוף
2 כפיות מלח
פלפל שחור גרוס לפי הטעם
3 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות
1 כוס מים
הכנה:
1. מחממים 2 כפות שמן בסיר ומזהיבים בו את הבצל.
2. טורפים בקערה 3 ביצים, ומוסיפים תוך כדי בחישה מתמדת את הקמח עד לקבלת בלילה סמיכה נטולת גושים.
3. מוסיפים לבלילה תוך בחישה כף אבקת מרק, כפית מלח ופלפל שחור. מערבבים.
4. מחממים 2 כפות שמן במחבת ומטגנים בה את הבלילה עד לקבלת מעין חביתה שחומה קלות משני צידיה. מצננים.
5. במעבד מזון טוחנים את החביתה ו־6 כפות גדושות מן הבצל המטוגן. מוסיפים לעיסה ביצה ומערבבים היטב.
6. בסיר רחב שמים את שארית הבצל המטוגן, את קוביות הגזר, כף אבקת מרק, כפית מלח, פלפל שחור ומים. טועמים ומתקנים.
7. קורצים מהעיסה כופתאות בגודל כדור פינג־פונג ומניחים בסיר הרוטב. מבשלים כחצי שעה בסיר מכוסה עד שהן מתייצבות.
8. מוסיפים מים לפי הצורך כדי שלא ייחרך ויישאר די רוטב להגשה.
מעגבניות ועד דייקון
75 אחוז מהעגבניות שלנו מגיעות מהנגב המערבי, רבע מכל תפוחי האדמה בארץ גדלים שם. גם גזר, פלפלים, קולרבי וגידולים אקזוטיים ככורכום ודייקון. רפתות שלמות הושבתו, חלקן נגנבו בשלמותן אל תוך הרצועה. גם סוסים נגנבו וכבשים וכלי עבודה.
אבל הקושי האמיתי הוא הון אנושי. חקלאים ובני משפחותיהם נרצחו, נחטפו. אלו שנותרו נאלצו להשאיר מאחור את מפעל חייהם. גם הפועלים התאילנדים ספגו אבידות וחוששים לחזור. חלק מהמשקים הצליחו לגייס מתנדבים, אבל יש שדות ומטעים שאין אליהם גישה והתוצרת פשוט נגמרת. להרוס לוקח יום, לבנות - שנים. ועוד רגע נרגיש כולנו חוסרים ומחירים שעולים וחקלאים שקורסים. נזכיר כל שבוע - קנו תוצרת ישראלית. תמיד, ובמיוחד עכשיו. זה החוסן שלנו.
יגיע הרגע שיתחילו בשיקום האזור ויצטרכו מתנדבים שייתנו יד. שמרו כוחות גם בשבילם. הנה לינק לתרומות לקיבוצי העוטף שנחרבו. ותעבירו הלאה, במיוחד למי שבחו"ל שיוצא מדעתו איך לסייע.
צביטה בלב: המעמולים של איציק
כל מי שיחפש ברשת, ימצא מאות גרסאות של עוגיות מעמול וקונדיטוריות שהסבו את שמן ל"מעמול של רחל", "העוגיות של רחל", "הכנאפה של רחל", כתשובה לגיבורה רחל אדרי.
בחרנו במעמולים הטובים ביותר שטעמנו אי פעם: אלה הביתיים של איציק כהן המופלא. אחת מאיתנו גם ביקשה את ידו לנישואים מיידיים. הוא סירב בעצב כי "יש תור ארוך". הסתפקנו, שבורות לב, במעמולים בעלי המתיקות המרוסנת, בבצק חמאה. הנה הם:
חומרים:
20 תמרי מג'הול, מגולענים
20 חצאי אגוזי מלך
לבצק:
150 גרם חמאה מומסת, אפשר מלוחה
1 שקית (10 גרם) סוכר וניל
1/2 כפית מלח, פחות אם החמאה מלוחה
1 כפית קינמון טחון
3־4 טיפות תמצית מי ורדים
1 כוס קמח רגיל, לבן או מלא
1 כוס קמח תופח
1 כוס סולת
1/3 כוס מיץ רימון או תפוז או תערובת
הכנה:
1. מחממים תנור ל־175 מעלות במצב טורבו.
2. מרססים תבנית תנור במעט מים, שידביקו אליהם את נייר האפייה שתצמידו לתבנית.
3. מערבבים יחד את כל חומרי הבצק ומקררים מעט.
4. מעבדים את הבצק בידיים לכדורים בגודל כדורי פינג־פונג.
5. הופכים את התמרים כשהצד הדביק כלפי חוץ וממלאים כל תמר בחצי אגוז.
6. משטחים כל כדור בצק לעיגול, ועוטפים את התמר (כשהוא במרכז) בכדור הבצק. משתדלים שהמילוי לא יבצבץ.
7. אופים כ־20 דקות, ואז אם רוצים לזלול מיד, מעבירים ל־3 דקות בפריזר.
כשהמעמול סגור מנקבים אותו במזלג כדי לתת מוצא לאדים. אם רוצים, צובטים במכשיר או במזלג ליצירת מראה מפוסל.
