אחרי 10 ימי לחימה, הרי שמי שנפגעים במשק הם בעלי העסקים הקטנים בכל הארץ שנחשפו מיד לפגיעה כלכלית. החנויות ברובן סגורות. קונים כמעט ולא באים, לצד עובדים שמגויסים למילואים, מה שעלול להוביל לקריסה של עסקים קטנים. דיברנו עם כמה מהם, שמספרים על הבעיה הכלכלית שהולכת ומתגברת מיום ליום.
חני גולדשטיין מנתיבות, בת 45, די־ג'יי ומפיקת אירועים במגזר החרדי: "כל האירועים שהיו לי ביומן בוטלו לגמרי. כרגע אין באופק לחזור ולעשות אירועים, כי אנחנו במלחמה. פרנסה אין, אבל בסופו של יום אני אני צריכה להאכיל את ילדיי. אף גורם לא מסייע ולא יצר קשר. איפה מקבלי ההחלטות?"
7 צפייה בגלריה
הדר פרייס חנקין, קיבוץ הזורע: "אנחנו במצב של קיפאון מתחילת המלחמה" | צילום: ענבל קים פורסט
הפרחים נרקבים
הדר פרייס חנקין, בת 38, בעלת חנות פרחים קטנה בקיבוץ הזורע בשם "פרחים בכרם": "אנחנו במצב של קיפאון מרגע פרוץ המלחמה ואין לדעת לאן זה יימשך ולכמה זמן. יש אי־ודאות גדולה, למשל לגבי המשכורות של כולנו. בעוד שעובדים שכירים איכשהו מוגנים על ידי המדינה, לנו לעצמאים אין שום ביטחון במצבי חירום. המלחמה תפסה אותי עם מלאי של פרחים והם נערמים ולצערי נרקבים. הזמנתי את אנשי הדרום שהתארחו אצלנו בקיבוץ לסדנת שזירת פרחים, אבל יש הרבה סחורה טרייה שלא ניתן לשמור והיא מן הסתם מגיעה לפח. לאנשים אין מצב רוח כרגע לקנות זר פרחים. מי ידע שתפרוץ מלחמה ותשתק את העסק".
אהרון בר חי, בעל עסק קיר טיפוס בקריית־שמונה שנקרא "רוג'ום", נקרא למילואים והעסק סגור:
"אשתי ושלושת הילדים שלנו אצל אחותה במרכז. בתחילה ניסיתי לפתוח אבל אף אחד לא בא, וזה מובן. רק שככל שעוברים הימים ההוצאות שלי ממשיכות לרדת, ללא הכנסות. מהר מאוד אני אכנס לבעיה תזרימית, ואיך אוכל לשלם משכורות לעובדים שלא עובדים כרגע? ההוראה של משרד העבודה מבחינתם זה להמשיך לעבוד כרגיל. הצפון מתוח מאוד, תושבים כל הזמן מתפנים. למי אני אפתח? ויש לי הלוואות על הראש. שוב אנחנו, בעלי העסקים הקטנים, שקופים. פשוט לא רואים אותנו".
ירדן כהן בעלת עסק לעיצוב אופנה, בת 32 מקריית־שמונה, בהיריון בחודש התשיעי: "אחרי לידת בני הראשון, החלטתי לעצב כל מיני מוצרים ללידה, מה שהוביל אותי לפתוח את העסק הקטן שלי בשנת 2020 בשם: Yarden.co (רקמה ממוחשבת וטקסטיל בעבודת יד). אני תופרת מארזי לידה ורוקמת הרבה מוצרים, בין היתר גם ליחידות צבאיות ולגופים פרטיים. יש לי סטודיו משלי בקריית־שמונה בו אני מייצרת בעצמי בעבודת יד. כעת, בגלל המלחמה, העסק נסגר. המצב בעיר מאוד מתוח ואנחנו התפנינו, אי־אפשר להישאר בעיר, יש אזעקות ואין לי יכולת להמשיך לעבוד ולייצר עכשיו כי המכשירים נמצאים בסטודיו. אין לי שום סיוע מהמדינה כשיש מצב של מלחמה, אבל בסוף תיגמר המלחמה וכל אחד צריך לחזור לשגרה שלו. אנחנו מצפים שהמדינה תוציא פיצויים מסוימים לעסקים קטנים".
משה בנישו, מורה דרך ובעלים של חברת התיירות "אורורה מסעות עולמיים": "מאז המלחמה אנו עדים לעצירה מוחלטת של הפעילות שלנו, כמו בימי הקורונה ובמשברים שעבר ענף התיירות בשנים האחרונות. אנחנו הראשונים שנסגרים והאחרונים שסביר להניח שישובו לעבודה. בשבועיים האחרונים היו אמורים לצאת שמונה טיולים למקומות שונים בעולם, בעיקר למדינות שלא בטוח שבמהרה כל כך ישובו מטיילים ישראלים לפקוד כמו מרוקו, אזרבייג'ן, מצרים ועוד. עבודה של חודשים באיסוף הקבוצות, בניית הזמנות מול ספקים בחו"ל, תשלומים לספקים, תשלום למשכורת לעובדים - הכל ירד לטמיון.
"מבחינת כוח אדם זו הבעיה העיקרית. לוקח הרבה זמן להכשיר אנשים בתחומים האלה, אני מנסה לשמור על העובדים שלי בשיניים וזה לא פשוט בכלל. מהמדינה אני מצפה, כבר כעת, שלפחות תגדיר מחדש פעילות של אפשרות הוצאה לחל"ת, אבל הפעם במודל שיחייב את העובדים לעזור בתחומים שונים או להתנדב מול ארגונים שונים, ככל האפשר. מאוד חשוב לשמור על האנשים בתעשייה אחרי מה שקרה בקורונה, שרבים פשוט עזבו את התחום או החליפו עבודות וחבל, שוב, בפעם המי יודע, לקבור ענף שלם".
כמעט ואין עבודה
מאי נר גאון בעלת עסק MAY FITNESS, ברחובות: "את העסק שלי פתחתי לפני שנה. בעקבות המלחמה אני עובדת במתכונת מאוד חלקית, בלית ברירה. בגלל שהרבה בנות מפחדות לצאת מהבתים ועוצרות או מקפיאות את המינוי. עד המלחמה הזו זה עסק שעבד מבוקר עד ערב אבל העבודה הצטמצמה משמעותית וכך גם ההכנסות. אני מצפה שהמדינה תתמוך בנו, בבעלי העסקים, כי כל פעם שקורה משהו, כמו בקורונה, לא תמכו בנו וגם עכשיו. אני בחורה צעירה שחלמתי לפתוח עסק עצמאי עם המון אנרגיה ושאיפה להצלחה, נתתי את הנשמה לעסק, השקעתי המון כספים והמצב הזה יכול להרוס בשנייה את כל מה שבניתי".
אלעד ארואטי, בעלים של "ברזיל", חנות ביגוד והנעלה בחולון: "שבוע ימים הייתי סגור מרגע שפרצה המלחמה. אתמול, זו הפעם הראשונה שחזרתי לחנות ופתחתי אותה, בתקווה שאולי יגיעו בכל זאת קונים. אבל המצב על הפנים. 100 שקל פדיון ביום עבודה זה לא דומה כלל וכלל להכנסות שלי. בהשוואה לפרק הזמן מהשנה שעברה, הרי שיש לי ירידה בהכנסות של למעלה מ־80 אחוז ואני לא רואה אור בקצה המנהרה. זה מצב מלחמה. נקודה. למי בכלל יש חשק לבוא ולקנות? ההוצאות ממשיכות לרדת בשוטף, שכר דירה, תשלום שכר לעובדת שנשארת בבית עם הילדים הקטנים. זה ימוטט אותנו בלי סיוע של המדינה. למה מחכים, ריבונו של עולם?
7 צפייה בגלריה
דני אלחרר, יצרן בגדים וסיטונאי: "המדינה צריכה להעביר כספים, לפחות למשכורות של העובדים"
דני אלחרר, יצרן בגדים וסיטונאי:
"עם פריצת המלחמה הכל נדם. לאנשים אין חשק לקנות בגדים, אני מוכר בעיקר לחנויות רחוב ולא בקניונים, ואנשים לא קונים. אנשים מתחילים להחזיר צ'קים, מתחילים להחזיר סחורה של עונות שכבר לא רלוונטיות. מה צריכים מהמדינה? בעל חנות שהתזרים שלו ממילא נמוך מאוד ועומד כרגע על 0 צריך שיידחו את כל התשלומים שלו – ביטוח לאומי, פנסיה ועוד. דבר שני הוא פיצוי לפי מחזורים. יש אנשים שמכרו לצבא או לגורמים אחרים ולא קרה להם, אין בעיה, אל תפצו אותם, אבל יש כאלה שהמחזור שלהם נחתך ב־70%, אז שהמדינה תיתן לו 70% משכר העובדים, 70% מהארנונה וגם 70% מהמשכורת שלו. כך המדינה תוכל קודם כל לסייע לעסקים הקטנים שעלולים לקרוס. הם יוכלו ככה לסייע להם לעבור את החודש–חודשיים הקרובים. המדינה צריכה להעביר כספים, לפחות למשכורות של העובדים".
ממה נשלם בסופר?
ורד כרמל, מספקת חוגי תל"ן ריתמיקה וסיפורים לגני ילדים: "אני מעסיקה 50 עובדים. מתחילת אוקטובר לא עבדנו יום אחד והעיריות, לפי ההסכם, משלמות רק כשעובדים. יושבות כעת מורות ומדריכות בבית ללא הבטחה שיהיה להן שכר, ממה הן יתפרנסו אם זה יימשך חודש או יותר. שלא לדבר עליי כבעלת עסק, יש לי אפס הכנסה. לקחו מההורים כסף עבור החוגים, אז מן הראוי שהמדינה תודיע שישלמו לנו חל"ת, או שהעיריות יגידו 'נשלם מה שהתחייבנו' ואז נוכל לשלם למדריכות ונעשה זום מהבית. כולן אצלנו מורות צעירות, חלק מהבעלים במילואים. ממה הם ישלמו לסופר? בכל הארץ סגרו את מוסדות החינוך, אני מצפה שכמו בקורונה ייתנו חל"ת כדי שנוכל להמשיך לתפעל את העסק אפילו חלקית. אני עומדת חסרת אונים מול המחשבה שלא יקבלו משכורת בחודש הבא".
רוחמה סרג, אר.אס שירותי ניקיון, עסק לניקוי משרדים: "יש לי חברה 13 שנה עם 40 עובדים מכל המגזרים. העובדים האלה מיום ראשון שעבר יושבים בבית. הרבה משרדים עברו לעבודה מהבית והודיעו לי לא לשלוח את העובדים לניקיון. יש לי עובדים שאי־אפשר להוציא אותם לחל"ת, כי חלקם לא אזרחי ישראל למרות שיש להם אישור עבודה. הם משלמים שכירות, יש להם ילדים. המשרדים שאני משרתת לא בטוח שישלמו לי בסוף החודש, כי לא נתתי שירות, אבל אני חייבת לשלם לעובדים. בקורונה נתנו לעסקים מענקים ומהם שילמתי להם, אבל כעת אין עדיין סידור. בלי העבודה הזאת אין להם מה לאכול או ממה לשלם שכירות".
נעם נדב, חינוך פיננסי לנוער וילדים דרך משחקים: "אני מעסיק 40 מדריכים פרילאנסרים מדימונה ועד הצפון שמגיעים לבתי הספר. כל בתי הספר סגורים ואין לנו עבודה. מנגד יש לי מלא התחייבויות כי תיכננתי על תזרים מסוים לפיו התחייבתי. יש בעיה עם הבנקים, אתם מספרים סיפורים שהם עוזרים, בתכלס אין עזרה. ביקשתי להגדיל מסגרת - לא איפשרו לי, אומרים שאפשר לפרוס את המשכנתה אבל זה יגרור קנסות מאוד גדולים. נאלצתי לפתוח קופות גמל ולצמצם את ההפרשות האישיות שלי לפנסיה ולקרנות השתלמות. הקושי הגודל הוא תזרים".
