שבעה ראשונה – רותם / אני נכנס אליהם דרך החצר של הבית. איש לא יודע על בואי מלבד עדי המתוקה, חברתו של החייל הלוחם הצנחן סמל רותם דושי ז״ל. היא זו שביקשה ממני לבוא לנחם את המשפחה הכואבת והאבלה ברגעי התופת שלה בשבעה.
זה מתחיל מאהבה. "היינו בהופעה שלך באמפי נוף־הגליל", אומרת עדי, אוחזת בידי ומכניסה אותי לחצר המחוברת לסלון במושב שמשית שבצפון.
כמה דקות לפני כן ירד לפתע גשם שוטף במושב. שבר דמעות.
תוך כדי אנחנו נכנסים לכבישי המושב, שניים מחבריי והנכד עם הגיטרה שמלווה אותי ברגעים האלה, ואנחנו מחפשים את בית משפחת דושי.
נכנסים. האבא גבה קומה, גבר ישראלי, קם לעברי ואנחנו מתחבקים ארוכות. אחרי זה האמא הרכה, בחיבוק עוד יותר ארוך. ברגעים כאלה אפשר לחוש בשנייה את כאבם האינסופי. חברים יושבים אבלים מסביב. כולם בצער עמוק ובבכי על נפילתו של רותם, הלוחם שיצא להילחם במחבלים כדי לשחרר את קיבוצי העוטף באותו בוקר ארור בשמחת תורה.
מכיר היטב אובדנים. מכיר היטב משפחה שנעה בחלל האוויר בלי יכולת להוציא הגה. מכיר אהבה שנגדעת. חברה שנותרה לבדה. אישה. אח. ובעיקר זוג הורים מהממים שילדו, גידלו וחינכו את הילד שלהם, וחיכו לחתונה, ליום טוב, לנכד. משפחת דושי, משפחה ישראלית יפה. השמש שוב עולה לרגע בשמשית, לזכר רותם היקר.
שבעה 2 – אורי / בבית משפחת לוקר בפרדס חנה המון אנשים אבלים על נפילתו של סמל אורי לוקר ז"ל, לוחם גולני שנפל בקרב בעוטף. יש לו אח תאום. "תכף ייכנס", אומר הסבא, גבר בעל פנים טובות ומיוחדות. "אתה בגילי?" אני שואל אותו. "טיפה יותר בוגר ממך", הוא עונה. יותר מאוחר, כשנשיר את "תתארו לכם", אשען על כתפו. "אני מפריע לך כשאני נשען על כתפך?" שואל.
"זה מנחם אותו", אומרת בתו.
בזווית החדר אני רואה את תמונתו הממוסגרת של אורי היפה. כשהאמא השכולה והאבא פורצים בבכי קורע לב המון אנשים מקיפים אותם באהבה וכשהאם מספרת כמה הוא אהב את השיר "תתארו לכם", אני מתקשה לעצור את הדמעות מבעד למשקפי השמש.
למה דווקא את השיר הזה? היא מזדעקת, אני חייבת להבין. ומה יש במילים שלו? ולמה כתבת שם "הולך לפגוש אותה בגן העדן"?
אני באמת לא יודע, אני עונה לה, וכן יודע שהשורה הזו היא רק אחת מכמה שורות שמנסות לנחם, למשל "מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו". שורות על אובדן התודעה כשהכל שבור ולא מתאחה, כשלא מבינים מה קרה לפתע שהוא איננו, כשנעלמו להם בניהם ובנותיהם בשיא פריחתם. זה נוחת פתאום. כי הרגע דיברנו. כי הרגע הוא יצא מהבית. משפחה, אמא ואבא, לא בורחים מבשורה, היא פשוט נוחתת עליהם באכזריות.
הלוויה ראשונה - עומרי / "תודה שהיית איתנו 20 שנה מאושרות", מודה האב לבנו ההרוג. אקדח בכיסו האחורי. המקום אליכין. בית העלמין המקומי של המושב שבו נקבר סמל ראשון עומרי פרץ ז”ל שכולם קוראים לו פה באהבת אין קץ עומריקי או עומרי המלך, או אפילו פרץ. כל השמות שקלטתי בזמן ההספדים.
אני מגיע להלוויה הזאת מבלי שהכרתי את עומרי. ביום שישי כתבה לי חברתו, "הוא אהב אותך. שאב כוח מהמילים שלך".
ובשמש הקופחת יושבים האם, האב ושתי האחיות, יחד עם כל מי שבאו ללוות את עומריקי בדרכו האחרונה. הם מתארים אותו בצבעים עזים, הנער המעמיק והמשפיע. כך עומדים החברים שלו מהמכינה, מהצבא ומבית הספר, "מהמתח", מהים ומדברים עליו בצער ענק. ממש בלוז לחופש הגדול. מיטב הנוער, מיטב ההורים והאחיות ובנות הדודות שאחת מצטטת את ביאליק. לרגע חש שאני חייב לראות את תמונתו, לחבר את כל מה שאומרים עליו לפנים אמיתיות. בערב שולחים לי תמונת נער צעיר יפה תואר במדי הצנחנים, עומרי.
חלק גדול ממני הוא אתה, אומר אחד החברים שמתאר את החברות ביניהם. התמונה הולכת ומתרחבת. הישראלים הצעירים הללו, שחיו מעבר לכל ויכוח ששרר בארץ לפני המלחמה. העילית שבעילית. גיבורינו מלאי העומק. זה מה שזיהיתי שם, את עומק החיים בפרטים הקטנים.
הלוויה 2 - אמיר / בחיפה אנחנו נדחקים עם המוני אדם בהלווייתו של סמל אמיר איל ז”ל מחיל האיסוף הקרבי. זה מטורף כמה אנשים באו ללוות חייל צעיר מקסים שלא מילא את ימיו. מקשיבים בדממה לאב ולאם שמחלקים את דברי ההספד שלהם ביניהם לפי כמות הבכי. רגע הפרידה מבנם הוא הרגע הכי קשה בעולם. חברתו הכי הטובה, הבסטי שלו, בעלת כושר ביטוי מדהים, נפרדת ממנו במילות אהבה ללא קץ: אמיר החכם, האח, החבר, שאהב עוגיות וממתקים, שאהב משחקי כדור.
אני שר את "מלך העולם" ונחנק בשורה "כי בשבילה אתה תמיד, מלך העולם". 50 שנה קודם, במלחמת יום כיפור, קברנו ככה את חברינו. צחוק הגורל שאת מירון הטייס שלנו קברנו אז קבורה זמנית, איפה? לא ייאמן, בקיבוץ בארי.
לילה / בתחנת האיסוף עומד עם שלם בשיא הכאב. וכולנו מחפשים צורות חדשות של ביטוי אנושי למה שנפל עלינו. איך לספר את הדברים הנוראיים שקרו, כמה להגיד וכמה לחכות לאחרי האירוע ואיך לחבק ולחבר אנשים שלפני רגע היו לא מוכרים לך.
כבר לילה. הרבה מלחמה עוד לפנינו. בדרך הביתה רואה שלט בגוש דן: "לא יפרידו בינינו", כך כתוב. שלט שממלא הרהורים. הרי ניסו כמעט בכוח להפריד בינינו אבל האסון חיבר. ועכשיו המון פרידות סופיות עצובות, סיפורי הקרבה, משפחות חטופים שמחפשות מענה.
"היי, אתה לא הולך לישון"?
רגע, חייב עוד קצת.
מכין קפה. הוא תפל. מה קרה לקפה אין לי מושג, אבל מה קרה לנו אני יודע. ברור עכשיו שמתוך האפלה שנפלה עלינו חזרנו להיות מי שהיינו פעם, וכשהרקמה האנושית הפועמת מתוכנו צצה מחדש, הרוך, העדינות, הכעס העצור והגעגוע מגיחים מתוך האבל הנורא ומאחדים אותנו. את זה ראיתי השבוע אצל המשפחות המדהימות והאבלות על ארבעת בניהם האהובים והאמיצים שיצאו להילחם למען תושבי העוטף. עומרי, אמיר, רותם ואורי ז״ל המיוחדים במינם.
גשם דמעות יורד שוב בחוץ. ומחר הלוויה נוספת, ועוד שבעה ועוד שבעה. ×
זה נוחת פתאום. כי הרגע דיברנו. כי הרגע הוא יצא מהבית. משפחה, אמא ואבא, לא בורחים מבשורה, היא פשוט נוחתת עליהם באכזריות
