בשבת 7 באוקטובר צילצל השעון המעורר של מפקח שרון כהן בשעה ארבע לפנות בוקר, והקפיץ אותה מהמיטה בפרדס חנה למשמרת בירושלים. תגבור כוחות במשימת בט"ש (ביטחון שוטף) בעיר העתיקה.
מפקח כהן, בת 23, מפקדת על צוות לוחמים ביחידת "צבר", בחטיבה הטקטית של מג"ב. זו שאנשיה מתמחים באירועי טרור, הפרות סדר חריגות וסיוע בלחימה בפשיעה חמורה. כהן לא שיערה שהמשמרת שהחלה בשבע בבוקר בבירה, בליווי מתפללים החובטים בערבות, תסתיים רק כעבור 30 שעות, אחרי דילוג בין זירות הלחימה המדממות ביותר בדרום, בהיתקלויות עם מחבלים וב־14 חיסולים, מתוכם חמישה שביצעה בעצמה.
גם היום, יותר משבוע לאחר פרוץ המלחמה, היא מתקשה לקלוט את האירוע המתגלגל. "עד עכשיו לא עיכלתי כל מה שקרה, אבל כקצינה אני צריכה לשדר ללוחמים שלי שהכל בשליטה", היא אומרת באיפוק, "בטח כל עוד יש מלחמה".
מתי הגעתם לדרום, בעצם?
"בסביבות 7:30 בבוקר הגיעו הדיווחים על חדירות מחבלים, ואז הקפיצו אותנו מירושלים. היינו הכוח הפעיל המיידי בשטח. 25 לוחמים שמוכנים עם כל הציוד. באותו יום שימשתי כסגנית של מפקד יחידת צבר רפ"ק שמואל דומן, שהוביל את הלחימה. קודם כל חברנו למפקד החטיבה באשקלון. התכנון היה להגיע למשטרת שדרות, שמחבלים השתלטו עליה".
אבל לוחמי צבר לא הגיעו ליעד. "כבר בצומת שדרות־שער הנגב שמענו ירי. כל המקום היה נגוע במחבלים. המפקד דומן יצא בחוליה הקדמית, ואני איבטחתי עם הצוות שלי מאחור. אחרי כמה דקות של לחימה הם הורידו שם מחבל, ואז חברתי אליו.
"בצומת שער הנגב נתקלנו בעוד שני מחבלים שהיו במיגונית, וחיסלנו אותם. התחלנו לסרוק את כל הרכבים בצידי הדרך. המראות היו קשים. הרבה גופות מוטלות, ירויות, על הקרקע. גילינו חייל שהסתתר ברכב וחילצנו עוד אזרחית. בשלב הזה, רצו אלינו משומקום שתי בחורות שברחו ממסיבת הטבע והכנסנו גם אותן לרכבים שלנו".
שרון והלוחמים ממשיכים לעבר שדרות, כשאז, היא מספרת, "אנחנו שומעים רעש בשיחים, לכיוון מסילת הרכבת, ומזהים מחבל עם קלאצ' (קלאצ'ניקוב). אני והצוות מבצעים עליו ירי מהיר ומחסלים אותו. ואז עוד מחבל מגיח מתוך השיחים, הוא כבר הספיק לפתוח את הנצרה של הרימון, כשהכוח של המפקד מחסל גם אותו. ממשיכים לצומת מפלסים כשיוצאים אלינו מהמטעים שני אנשים על אזרחי ומסמנים לנו לרדת אליהם.
"מיד חשדנו שהם מחבלים. כרזנו להם: 'תרימו ידיים, זאת משטרה', והם בתגובה מסתובבים וחוזרים למטעים. זאת הייתה מלכודת. הם רצו שניכנס לשם, כדי לירות בנו בפנים".
למה לא חיסלתם אותם?
"כי בדיוק עברו לידנו שני רכבים ממוגנים של הצבא והעברנו להם את האחריות לאירוע, כיוון שהרכבים שלנו לא היו ממוגנים. רק שהצבא לא חתר איתם למגע, ויומיים אחר כך יצאו משם שמונה מחבלים שהסתתרו במטעים".
לוחמי צבר מנסים בכל זאת להתקדם לכיוון שדרות, כשהם מבחינים בגבר בחולצה שחורה שרץ על פסי הרכבת. "בגלל החשש שזה מחבל, חזרנו משם לכיוון צומת שדרות, ואז שמענו שיש שם היתקלות. נסענו שוב לכיוון צומת שער הנגב, ואז יוצא פתאום לכביש חייל עם אקדח שלוף. הוא מספר שמחבל רדף אחריו, והוא הרג אותו והסתתר בשטח עד שראה אותנו. אחרי שווידאנו שהוא באמת חייל, חילצנו גם אותו.
"בצומת שדרות פתאום אנחנו שומעים מטחי אש וקולטים את המחבל עם החולצה השחורה, חמוש בקאלצ', בורח, אחרי שהרג אזרחים. הקלעי שלנו ראה אותו מרחוק בכוונת, והכוח שלנו חיסל אותו.
"המשכנו לקיבוץ ניר עם, שהמחבלים התבצרו בו במדגרה. כאן התפצלנו. המפקד וחלק מהכוח ניהלו לחימה מול המחבלים, ואני עליתי עם הצוות שלי לאחד הגגות, לאבטח. זיהיתי משם עוד כמה חמושים, שהסתתרו במטע. ניהלנו מולם לחימה קשה וגם חטפנו אר־פי־ג’י, שבמזל גדול חלף אותנו. אין לי מושג כמה מהמחבלים חוסלו, אבל אחד הלוחמים שלי נפצע".
הקרב הסתיים רק כשצה"ל נכנס לקיבוץ. "המשכנו הלאה, לבארי. באזור קיבוץ סעד חטפנו שלושה כדורים שפגעו ברכב, בנס לא היו לנו נפגעים. לא השבנו אש, כי הצבא היה פרוס שם וחששנו לפגוע חלילה בטעות בחיילים שלנו. ואז הייתה לנו עוד היתקלות בשטח פתוח. ירו לעברנו, וכשעצרנו זיהינו חמישה מחבלים חמושים וחיסלנו את כולם.
הסיוט לא תם. בין בארי לרעים הייתה עוד היתקלות. "זה שטח פתוח, מלא בשדות, והמחבלים באו לקראתנו על אופנוע. החזרנו להם בירי מסיבי וחיסלנו אותם".
הם הבחינו שאת אישה?
"לא נראה לי שהם הספיקו".
בבארי חברה היחידה לכוחות היס"מ, שניהלו את אירוע בני הערובה בחדר האוכל בקיבוץ. "איבטחנו את האזור מסביב, וכשהצבא תפס את הפיקוד, עזבנו. משם חזרנו לאזור צומת שדרות־שער הנגב וליווינו את אנשי זק"א, שאספו שם את הגופות לאורך הכביש, כי בכל מקום היו עדיין מחבלים".
רק ביום ראשון, בשעה 11:00 בבוקר, זכו לוחמי יחידת צבר למנוחה קצרה. "התרעננו כמה שעות בבית מלון וחזרנו לצומת שדרות. אנשים פעלו פה בצורה בלתי רגילה ויש הרבה אבידות. אצלי ביחידה יש כרגע לוחם פצוע ירי, ועוד שני לוחמים פצועים קל".
היא נולדה וגדלה בפרדס חנה. אביה עובד במפעל תרופות “שראל”, אמה סייעת במרפאת שיניים. ב־8102 גויסה כלוחמת למג”ב, יצאה לקורס קצינים וכבר שנתיים שהיא מפקדת צוות בצבר. גם אחיה הראל משרת בימ”ר מג”ב ובן זוגה מפקד צוות ביס”מ ירושלים. הדוד שלה, אח של אביה, היה שוטר ביס”מ אופנועים שנהרג בפעילות מבצעית.
איך החבר והמשפחה הגיבו כששמעו על הפעילות שלך בלחימה?
“כעסו שלא עניתי לטלפון והשתגעו מדאגה”.
בדיעבד, לא חששת לחייך?
"כשאת נמצאת בתוך אירוע, עם כל האדרנלין והאקשן, אין לך זמן לפחד. פשוט ממשיכים לפעול ולא עוצרים לחשוב".
איך את ישנה מאז בלילה?
"יש חלומות, אני כל הזמן בדריכות. מוכנה להקפצה. איך מתמודדים? יש לנו האחד את השני. זה מה שעוזר לנו להישאר מפוקסים". ×
"אנחנו שומעים רעש בשיחים, ומזהים מחבל עם קלאצ'. אני והצוות מבצעים עליו ירי מהיר ומחסלים אותו. ואז עוד אחד מגיח מתוך השיחים, הוא כבר הספיק לפתוח את הנצרה של הרימון, כשהכוח מחסל גם אותו"
