לקום בבוקר למלחמה. להגיד לעצמך: פאק, מלחמה. המלחמה הארורה. זה עוד קורה. מלחמה שם בחוץ, ואני פה במיטה. עוד יום חסר תוחלת עומד בפניי. העסק שלי סגור, או רק חצי פעיל. העבודה נדחתה, או על הולד. חיים שלמים על הולד. עוד יום של מדינה במלחמה, ואני במלחמה עם עצמי.
לחשוב לעצמך: זה כמו בקורונה, אבל גרוע יותר; אנשים מתו ומתים ונחטפים וסובלים כאן בלי סוף. יש הלוויות להשתתף בהן. יש יגון, יש פחד משתק, יש חרדה נקודתית, בטנית, ויש זעם נורא. וכל הדברים האלה מתחוללים בך ביום אחד. ואז עוד יום, ועוד יום, וכמו בקורונה, לפעמים קל לאבד את ספירת הימים; אבל זה יום נוסף שבו אפשר יהיה להרגיש את מלוא חוסר הרלוונטיות שלך.
כולם סביבך מעסיקים את עצמם במשהו. מתנדבים, כולם מתנדבים. חיפשו ומצאו. הצטרפו למאה קבוצות ווטסאפ. משנעים. מבשלים. מזיזים ארגזי דאודורנטים וטמפונים מפה לשם. עושים שיחות טלפון חשובות כדי לחבר בין אנשים עוד יותר חשובים. מגייסים כסף. תרומות. ציוד. אפודים קרמיים. תאורת לילה. מארגנים טיסות. הופכים את הבית לחמ"ל. מדברים בז'רגון צבאי כאילו חיו ואכלו פאודות כל החיים.
נדמה שכולם חשובים כל כך פתאום. חיוניים כל כך. תורמים כל כך. כן, הם יקטינו את עצמכם עם משפטים כמו "זו תרומתי הצנועה" או "זה כל מה שאני יודעת לעשות", אבל בעצם יתכוונו ל"תראו אותי, אני חשוב, אני חיוני, רלוונטי, מחזיק את המדינה שלא תתפרק".
אבל מה לך יש היום? הילדים בבית, שקועים בשטויות שלהם, שיהיו בריאים. השטויות הבלתי נתפסות שלהם בשעות כאלה; סרטוני טיקטוק מטומטמים. משחקי מחשב. רוצים להראות לך משהו מצחיק. אלוהים, איך הם יכולים להיות מנותקים כל כך? אלוהים, איזה מזל שהם מנותקים כל כך.
ואמא שלך, או אבא שלך; מזל שהם כבר לא במצב להבין הרבה יותר מהילדים שלך. מזל שהם כמעט דמנטיים. מזל שהם עברו וראו במדינה הזו כל כך הרבה, עד שהם מלאים עד גדותיהם וכל האירוע הנוכחי כבר לא יכול להיספג יותר במחזור הנפש שלהם. זה אסון אחד יותר מדי בשבילם. שיהיו בריאים.
אז עוד יום. לקום מהמיטה. לתפוס את הנייד. כותרות שחורות. צילומים שאין לך מושג ודאי מה בכלל רואים בהם; עשן שחור. משהו מיתמר. אש. ילדים הרוסים על מבנים הרוסים. ייאוש. ומתחת, מילים לוחמניות: חיסלנו. חוסלנו. נערכים. פלישה.
עכשיו קפה. אחר כך נראה מה. אולי כמה טלפונים, ניסיון לעבוד. כמעט בלתי אפשרי לעבוד; המוח נודד, לא מצליח להתפקס על שום דבר שהוא לא זה. נותר רק לברוח לרשת. שעות על גבי שעות של גלילה, של מסך, של מידע, אנטי־מידע, שמועות על מידע, שמועות על שמועות, עד שהעיניים מתחננות להפוגה והעייפות מכריעה. ועדיין קשה להירדם, או שההירדמות עמוקה כל כך והחלומות משונים כל כך, ומה אם תהיה פתאום אזעקה.
ולמחרת כל זה יתחיל מחדש.
ומה יהיה איתך, שהפכת לאחד האנשים הלא־חיוניים, לא רלוונטיים, אלה שיש להם יותר מדי זמן פנוי בתוך כל הדבר הזה? אלה שלא מצליחים למצוא את "המעט שאני יכול לעשות"? אלה שבשבילם רץ ברשת האיור הזה של גולדה במטבחון, אומרת משהו כמו "מיידלע, אנחנו ננצח במלחמה גם אם לא תגללי כל היום חדשות ברשת"?
מה יהיה איתך עכשיו?
וחוסר התועלת שבך – ואלוהים, אסור לך לרחם על עצמך בשום צורה, לעזאזל, לא מתת, לא נפצעת, לא נחטפו לך יקירים לעזה – מתחיל לחלחל ולעשות שמות באגו הקטן שלך. וכמובן שזה מביך, וכמובן שאסור לך בשום אופן לשתף במחשבות הקטנות והאנוכיות האלה: המחשבות על הבדידות. על חוסר הרלוונטיות. על תחושת המיותרות. על הטעויות שעשית בחיים. על הפינות שאסור היה לך להיכנס אליהן. על הבחירות הלא־נכונות. על איך הגעת למצב כזה בזמן כזה.
ששש, אסור להגיד דברים כאלה עכשיו. אסור אפילו לחשוב אותם. זה לא רק מחליש אותנו – את כולנו – זה גם מחליש אותך, את כולך, וזה לא הזמן, ועכשיו צריך להתמקד בלנצח יחד, בלהילחם כמו אריות, בלהפוך עליהם. ובמקרה שלך: להילחם בעיקר בעצמך מהספה, מהנייד, מול הטלוויזיה. או אולי מחו"ל, שאליו נמלטת בשביל הילדים, כי ברגע מסוים הפחד הכריע, לרגע כבר יכולת לדמיין את סגירת השערים, מילוט התושבים הזרים, המטוס האחרון עוזב, והנה כבר אתם והילדים נמלטים ברגל עם המזוודות, המעילים והפליזים בדרך לאיזה מעבר גבול.
אז המראתם מפה ועכשיו אתם שם, צופים מרחוק, אין ולא יהיו אצלכם אזעקות, ואתם מרגישים אפילו יותר חסרי תועלת ותוחלת. או שאתם בכל זאת עוד כאן, על הספה. או שאתם נשארים בבוקר עוד שעה במיטה, כי שום דבר מלבד מלחמה שאין לכם שום חלק מעשי בה לא קורה שם בחוץ.
אז הנה משהו שחשוב לי שתדעו: לא רק שאתם לא לבד, אתם חלק ממיעוט שהוא כנראה רוב. רובנו, בשלב זה או אחר, ניפול – אם לא כבר נפלנו – בדיוק למקום הזה: המקום שבו אין לנו מה לתרום. או שיש די והותר תורמים. או שמשהו בנו פשוט מדוכא מכדי להתרומם ולהרים אחרים. או שהכישורים שלנו אינם מותאמים לדברים המסוימים האלה, דברים של מלחמה, של לאום, של בישול ושינוע ואגירה ואספקה.
וזה בסדר גמור. וככה זה. והאופן שבו כל המצב המשברי הזה דוחף אותנו לפינות היותר אפלות של הנפש, המחשבות הקטנות, המקטינות, השיפוטי העצמי המחמיר – כל זה הרי מוכר לנו. כן, אנחנו נדרשים לחשוב על טובת האומה ולהיות חלק ממאמץ לאומי גדול – אבל בו־זמנית, אנחנו לא תמיד רלוונטיים למאמץ הזה, וההלקאה העצמית הרגילה רק מוכפלת, כי עכשיו יש הלקאה עצמית גם על עצם הפינוק לכאורה שבהלקאה עצמית בזמנים כאלה.
כי בן אדם, די לחשוב על עצמך כשצריך לחשוב על הכל מלבד על עצמך.
אבל מה לעשות, עצמך מחכה לך שם תמיד. וברגעי משבר גדולים – כמו, נניח, עכשיו – הוא מסיים לחכות ופשוט בא ומתיישב לך על הבטן.
אתם לא לבד עם זה. אתם לא המצאתם, ואפילו לא שיכללתם, את תחושת חוסר התוחלת. אתם פשוט בתוכה כרגע. והרגע יעבור, גם אם ייקח לו כמה רגעים. ואולי יש דבר אחד – זניח ככל שיהיה – שאותו תוכלו לסמן לעצמכם כמשהו שאם תעשו או תשיגו השבוע, יוכל להיחשב כניצחון שלכם להשבוע. זה לא צריך להיות שום דבר שקשור בהכרח לאומה או למצב. חשוב רק שיהיה קשור אליכם. למענכם. כל מטרה קטנה שהיא.
ואולי המטרה הזו יכולה להתנסח באופן הבא: פשוט להתחיל להרגיש מתישהו רק קצת טוב יותר. ×
כן, אנחנו נדרשים לחשוב על טובת האומה ולהיות חלק ממאמץ לאומי גדול - אבל בו–זמנית, אנחנו לא תמיד רלוונטיים למאמץ הזה
