לפני 20 שנה מצאתי בארכיונו של המשורר אלכסנדר פן שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל־אביב, פואמה בשם 'צבר, קורות עלומים פשוטים'. בארכיון נמצאו נוסחים אחדים של הפרק הראשון, אך התברר כי הפואמה נותרה לא גמורה. פרק זה התפרסם לאחר מותו של פן בעיתון הקומוניסטי 'קול העם' (נכלל ב'השירים', הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ, 2005).
נראה שהצבר, גיבור הפואמה, הוא מעין גלגול של דמות "האדם הפשוט", המופיעה בכמה מיצירותיו של פן. באישיותו של "האדם הפשוט" בולטים שני צדדים מנוגדים. בגלוי כשמו כן הוא: אדם פשוט, אחד מתוך המוני אנשים, איש המעשה, הפועל מתוך אידיאליזם, מתוך אמונה בדרכו. אדם שפיו וליבו שווים, צנוע, בורח מהגדולה ואינו מחפש פרסום. אולם הצד השני, הנסתר, אינו פשוט כלל וכלל. בפנימיותו של "האדם הפשוט" מסתתר אדם רם מעלה, מנהיג, אדם שהוא משכמו ומעלה, שבסופו של דבר מתבלט בתוך ההמון וגדולתו נחשפת.
אדם פשוט כזה הכיר פן בשנת 1934. היה זה מיכאל (מישקה) אליינר, ממנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית הבלתי לגאלית (פק"פ). אליינר היה מושא להערצתו של פן והשפיע על דרכו הפוליטית. הוא חשב שעדיף כי פן יתרום למפלגה הקומוניסטית מבחוץ, כמשורר, ועל כן יעץ לו לא להצטרף למפלגה, כדי שהבריטים לא יאסרו אותו. במכתבו למנהיגי מק"י תיאר פן את אליינר כ"פועל פשוט", אך הוא עצמו שם את האפיון הזה במירכאות, כדי לבטא את דעתו שאליינר כלל לא היה "פשוט", אלא מנהיג, שהתגלם בדמותו של פועל פשוט.
בשנת 1935 כתב פן את הפואמה הפוליטית האנטי־מלחמתית, 'נגד', שבה הדמות המרכזית היא דמותו של "האדם הפשוט". 'נגד' פורסמה בכתב העת המרקסיסטי 'במפנה', והיא פותחת את השירה הפוליטית של פן. הפואמה מתארת את קשיי חייו של פועל פשוט, שעובד כל היום ליד המכונה, ואת התפתחות מודעותו החברתית. הפועל הופך לחייל במלחמת העולם הראשונה, נפצע וחוזר עם החלטה נחושה לסרב בעתיד להילחם את מלחמות הקפיטליסטים. הוא הופך למנהיג כריזמטי, וקורא לחבריו להילחם אך ורק למען הפועלים ולמען זכויותיהם. דמותו של הפועל שהופך למנהיג נגעה בליבו של קהל הפועלים הארץ־ישראלי והפואמה זכתה לפרסום נרחב. פן קרא אותה מעל במות בכל רחבי הארץ. לימים דיקלם אותה באוזני המשורר חיים גורי בשלמותה מתוך הזיכרון.
דמות "האדם הפשוט" מקורה בשירה הרוסית והיא נבראה ברוחו של "הריאליזם הסוציאליסטי", ששלט באמנות הסובייטית משנות ה־30 של המאה ה־20. לפי תכתיביו של זרם זה נדרש היוצר לקרב את הספרות לאדם הפשוט, לתאר את המציאות בהתפתחותה המהפכנית ולהעמיד דמויות מופת עממיות שהפועלים יוכלו להזדהות איתן, כדי לחנך את העם ברוח קומוניסטית. בין המשוררים הרוסים שנענו לדרישות אלה היו ולדימיר מיקובסקי וסרגיי יסנין — שני המשוררים שאלכסנדר פן העריץ וביקש ללכת בדרכם. ואמנם כשברא פן את "האדם הפשוט" שלו בפואמה 'נגד' הוא הושפע הן מהאדם הפשוט של מיקובסקי והן מהפואמה 'חבר' שכתב סרגיי יסנין. הפואמה 'חבר' פותחת בשורות: "הוא היה בנו של סתם פועל./ ופרשת חייו — כמות מבוטלת./ ולא היו לו אלא שער שחור כליל,/ ועיניים ענווה ותכלת" (תרגום: אברהם שלונסקי). השורה שבה פותחת הפואמה 'נגד' של פן דומה לשורה זו של יסנין:
"הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט – / רְבָבוֹת יֶשְׁנָם כָּמוֹהוּ: / רְחַב־הַגֶּרֶם, אִישׁ־עָמָל,/ יָד גַּסָּה וּמְיֻבֶּלֶת,/ לֵב אָדֹם וּנְשָׁמָה,/ אֵם זְקֵנָה, אִשָּׁה־עוֹמֶלֶת,/ בַּת קְטַנְטֹנֶת, בֵּן פָּעוּט... / הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט!"
אך פן שינה את דמותו של הפועל הלוחם־הרוסי־הנוצרי שעיצב יסנין, והפך אותו לפועל קוסמופוליטי הנלחם למען זכויות פועלי העולם באשר הם.
פן עצמו מעולם לא עסק בעבודת כפיים, כבר בצעירותו העדיף לשחק את דמות החלוץ בסרט או לכתוב שיר על פועלי בניין ('הבו לבנים') מאשר לעבוד בפרדס או בבניין. אך עובדה זו לא הפריעה לו להעריץ את "האדם הפשוט", את עובדי האדמה ואת "הפרולטרים" העמלים לפת לחמם.
בהמשך דרכו "תירגם" פן את דמות האדם הפשוט, האירופאי, הקוסמופוליטי, לדמות ארץ־ישראלית קונקרטית, ו"האדם הפשוט" התגלגל בשניים משיריו של פן בדמותו של השומר האגדי אלכסנדר זייד. לאחר רציחתו של אלכסנדר זייד (11.7.1938) כתב פן את השיר 'שיר של זייד', "לזכרו של הפשוט והנעלה בכובשים" ('דבר', 27.6.1939, נכלל ב'היה או לא היה'. לחן: מרדכי זעירא), ובשנת 1941, ביום השנה השלישי לרצח זייד, פירסם פן את שירו המפורסם יותר 'אדמה אדמתי' ('עוזנו', שנתון 'הפועל' לתש"ד לזכר דב הוז, בכותרת 'הורה זייד' לחן: מרדכי זעירא, נכלל ב'השירים', 2005).
ב'נגד' הפועל נלחם על זכותו לעבוד בבית חרושת ערטילאי, אי שם באירופה ולהתקיים בכבוד, ואילו ב'אדמה אדמתי' נלחם בן דמותו של זייד על זכותו לעבוד את האדמה בארצו ולהתקיים בכבוד. כמו הפועל האירופאי מ'נגד' שנלחם על חירותו, גם זייד לוחם למען החירות. אך החירות שעליה נלחם גיבור 'אדמה אדמתי' היא חירות המעוגנת בנוף ישראלי ספציפי. פן מתאר בשירים את זייד, שבחר לחיות בשיח' אבריק חיי עמל ביושר ובאומץ. אך לא פחות מזייד — מתאר פן באמצעות זייד גם את עצמו, את אותו צד, שכיסה בעקבות דבקותו באידיאולוגיה המרקסיסטית. הוא תיאר את עצמו בדמות אידיאלית, כפי שהיה רוצה להיות: אדם שיש לו קשר פיזי, כמעט ארוטי לאדמת ארץ ישראל, אדם שמגשים בחייו את הציונות האמיתית, הנלהבת, הכנה, המצרפת מעשה לאמירה. הפועל הפשוט מתמזג עם דמותו של השומר אלכסנדר זייד, שהוא המימוש הישראלי של אידיאל הפשטות:
בשבועה לוהטה/ את שבויה לי עתה./ זה הלב את נדרו לא ירתיע./ כי ציווני חירות/ האדם הפשוט/ על גבעות שיח' אבריק וחרתיה! (מתוך: אדמה־אדמתי)
שנים אחדות מאוחר יותר התגלגלה דמות "האדם הפשוט" בדמות ארץ ישראלית נוספת, בדמותו של לוחם הפלמ"ח. פן העריץ את הצעירים לוחמי הפלמ"ח. כחודש לאחר הכרזת המדינה וימים אחדים לאחר שהפלמ"ח סלל את הדרך העוקפת לירושלים, דרך בורמה, פירסם פן בעיתון 'קול העם' את טורו 'הדרך השנייה' (18.6.1948, נכלל ב'טור האדום, שירי העת והעיתון של אלכסנדר פן', 2018), והפך את "החבר פלמ"ח" לגיבור הטור. אנשי הפלמ"ח מאופיינים כגיבורים צנועים, שידם האחת חובקת מכוש והשנייה אוחזת בשלח. הם מתוארים כאנשי עבודה שידיהם מיובלות, אנשים שרחוקים מהתרברבות. ולמרות אלמוניותם, או אולי דווקא בגללה, פן מאמין שיזכו לחיי נצח. אנשי הפלמ"ח הופכים בשירו לפרולטרים, כמעט חלק מהמחנה הקומוניסטי.
דבריו של פן לא תאמו את המציאות, משום שאנשי הפלמ"ח קיבלו את הכשרתם בקיבוצים, השתייכו לתנועת העבודה ורובם היו רחוקים מהקומוניזם.
מכתיבת הטור 'הדרך השנייה' ועד כתיבת הפואמה 'צבר' חלפו יותר מ־15 שנים, שבהן התפכח פן מהתקוות הגדולות שתלה בברית־המועצות. מצב זה גרם לכך שלאחר שנים רבות של נתק מהציבוריות הישראלית ופרסום שירים פוליטיים שכמעט כולם הופיעו בעיתון 'קול העם', חזר פן והתקרב לקהל הישראלי. באותה תקופה פן היה חולה מאוד וידע כי הוא חי על זמן שאול, על כן ביקש לגייס את כוחותיו המעטים ולחזור לכתוב גם שירים שאינם פוליטיים. הפואמה 'צבר' תוכננה להיות חלק משינוי זה.
• • •
את הפואמה 'צבר, קורות עלומים פשוטים' החל פן לכתוב, ככל הנראה, באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20. סביר להניח שפן התכוון לכתוב פואמה ארוכה, שתבטא את חיבתו והערכתו לצבר הישראלי. אולם כאמור הוא סיים לכתוב רק את הפרק הראשון שלה. פרק זה, שהוא מעין מבוא לפואמה, נקרא 'על הנושא ונושאו' והוא כולל עשרה בתים, שכל אחד מהם הוא בן שש שורות.
הפואמה 'צבר' פותחת בתיאור חיפושיו של המשורר אחר גיבור אמיתי, שראוי לשיר לו שירי שבח ותהילה. במאמציו אלה הוא יורד "לכל בור" ועולה "הוֹר - כָּל הַר", אך מתברר שלא היה כל צורך לרדת מטה או לעלות אל על, משום שהגיבור המבוקש נמצא ממש מתחת לאף: "אַף־מוּל־אַף חוֹלֵף הוּא עַל פָּנֵינוּ". גיבור זה הוא הצבר.
בדומה לגיבוריו הפשוטים האחרים של פן, אף הצבר הוא צנוע, אפור, שקדן ונחבא אל הכלים. המשורר רוצה להעלות את זכרו דווקא משום שהוא עצמו כלל לא בא להעיד על גדולתו, ויש חשש שיישכח. בזמן שכתב פן את הפואמה החדשה, "מיתוס הצבר" כבר החל להתעמעם. אולם פן כתב עליו בהערצה. דמות הצבר מוצגת באופן סטריאוטיפי, כפי שהיה מקובל בשיח הציבורי והאמנותי בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20. הוא מתואר כמי שחיצוניותו הקוצנית מנוגדת לפנימיותו המתוקה, והדור המבוגר מנסה להבינו אך אינו מצליח: "טִיב תוֹכוֹ עֲדַיִן לֹא הֻסְבָּר". הצבר הוא צעיר חצוף ושנון ("עֶלֶם שְלוּף־הַחוֹחַ וְחֲצוּף נִיבִים עֲזֵי נִיחוֹחַ"), "חד־עיניים" ו"חם־ביקורת", עושה הרבה ואומר מעט, מהיר חֵמה ונוח לפיוס. הצבר חף מנימוס, אינו מצטיין בחוכמה יתרה, אך יש בו קורט של פיקחות: "הַתְבוּנה אף היא באֹרַח־נֵס־עוֹד/ לפעמים לָדוּר אצלוֹ נִכְנֶסֶת".
פן התפעל מהצבר החזק, איש המעשה, השונה כל כך מהיהודי הגלותי החלש והלמדן, ונראה שהזדהה עם דמותו, שכן פן היה בנעוריו מתאגרף ותיאר את עצמו כ"גוי" שבין משוררי הדור. פן גם קישר את הצבר לדוד המלך, והוא אף משח אותו למלך: "וְהַיּוֹם אֲנִי אוֹתוֹ מוֹשֵחַ/ לִמְלוּכה בְּשֶמֶן — שֵם צַבָּר". לתיאורים הסטריאוטיפיים של הצבר נוסף האפיון ההומוריסטי שרווח בתקופה: הצבר שאמו רודפת אחריו עם בננה כדי שיאכל ויהיה בריא וחזק כפי שראוי לצבר. סצנה כזאת מתוארת, למשל, בשירו של יוסף אוקסנברג על הילד דני, שהוצג בתיאטרון הסאטירי 'המטאטא' בשנת 1948 (לחן: משה וילנסקי):
דַּנֶ'לֶה הוֹי דַּנֶ'לֶה/ אֱכֹל אֶת הַבַּנָּנָה'לֶה/ וְתִהְיֶה גִּבּוֹר/ דַּנֶ'לֶה הוֹי דַּנֶ'לֶה/ אֱכֹל אֶת הַבַּנָּנָה'לֶה/ כֹּחַ תֶּאֱזֹר.
ואילו בפואמה של פן:
זֶה, שֶבְּאִבּוֹ תָּמִיד נִרְדָּף/ בִּמְתיקוּת אֵימֶיהָ שֶׁל בָּנָנָה.
הפואמה 'צבר' הייתה אפוא ניסיונו האחרון של פן לעצב בשירתו את דמותו האידיאלית, הארץ־ישראלית, של "האדם הפשוט". "הצבר" הוא מאותם גיבורים שבזכותם קיימת מדינת ישראל, אך בגלל צניעותם לא ביקשו לעצמם כבוד או שכר ונשארו באלמוניותם. "הצבר" הנחבא אל הכלים הוא אחד מל"ו צדיקים ופן ראה בו מי שראוי להעריצו ולשיר לו שירי תהילה.
בימים אלה שבהם המונח "צבר" כמעט נשכח וההילה שעטפה אותו נפרמה, בימים שבהם כל אחד מילידי הארץ מתבקש להזדהות באמצעות ארץ המוצא של אבותיו ואבות אבותיו — נושאת הפואמה של פן משב רוח של ימים אחרים. •
דמות "האדם הפשוט" מקורה בשירה הרוסית והיא נבראה ברוחו של "הריאליזם הסוציאליסטי", שבו היוצר נדרש לקרב את הספרות לאדם הפשוט, לתאר את המציאות בהתפתחותה המהפכנית ולהעמיד דמויות מופת עממיות שהפועלים יוכלו להזדהות איתן
